מאחורי המתיחה

אחד באפריל, יום המתיחות והכזבים. למה זה מצחיק אותנו? תאוריית הדובים השחורים, והחיים כמתיחה אחת גדולה.

למה זה מצחיק?

התגובה הכמעט גורפת למתיחות שמבוצעות על אחרים, היא צחוק, או לפחות שעשוע. תוכניות פספוסים או מצלמה נסתרת זוכות לשנים ארוכות של רייטינג.

לא רק במתיחות מורכבות שמתוכננות מראש, או אף אנשים שסתם החליקו ונפלו עם הבגדים למים, אלא גם במתיחה טלפונית, נניח, של קומיקאי שמעמיד פנים שהוא צמחוני ומתקשר למסעדה בשרית ובא בשיחה ערה ומביכה.

תיאוריית העליונות של ההומור שהחלה בימי אפלטון, גורסת שאנחנו מרגישים טובים וחכמים יותר לעומת האומללים שנפלו בפח המתיחה, או החליקו במדרגות.

מי יודע הכל?

בחלק מן המתחיות יש אלמנט עליונות נוסף של 'יודע כל'. כמו בסיפורים בהם יודע הקורא את האסונות הסובבים את הדמות הראשית, או את הפח שנטמן לה. הקורא יודע הכל, ומרגיש עליונות כלפי הדמות.

כך גם הצופים או הנחשפים למתיחה, הם יודעים שכל המצב הזה הוא מערכת מבוימת שידועה רק להם, ולמעורבים, ואילו הנמתח נמצא באפלה. זה רק מוסיף לרמת הצחוק.

מרבית הכזבים והמתיחות, הן זה בלבד: עליונות מידיעת האמת. משום שרוב המתיחות שרוב רובנו מסוגל לבצע, מבוסס על סיפור, כזב, שאנחנו מספרים ומשכנעים בו אחרים.

עכשיו נסו לחשוב, איזו אמת יש בידכם, שאין בידי אחרים? כמה טוב אתם מרגישים בשל כך? ברצינות?

תאוריית הדובים השחורים

אין תיאוריה כזו.

הנה, מתחתי אתכם ברגע זה.

יש לי הרגשה ממש טובה עכשיו…

בכל מקרה, לפסיכולוגיה יש עומקים ותיאוריות שמטילות על הצוחק מאומללות אחרים כמויות של רוע, סדיזם, רשעות ואכזריות, במילים לטיניות יפות יותר מאלה.

כמובן, המונח האהוב מכולם, מגרמנית: שַאיְיְדֶנְפְרוֹיְיְדֶה,(schadenfreude). שמחה לאיד.

אולי מפתחי תיאוריות אלה חווים עליונות ברמת טוּב הלב והצדיקוּת שלהם, על פני המטופלים השַאיְיְדֶנְפְרוֹיְיְדֶרים העלובים?

כמה מפתיע. זה הומור!

אז לעיתים מוטב לא להעמיק לתיאוריית הדובים השחורים, ופשוט להסתפק בהבנה הפשוטה שהומור בעצם מהותו נובע מאלמנט ההפתעה. אם זו הפתעה שהתקילה אותנו, כסיום לא צפוי של סיפור. או הפתעה שהיכתה במישהו אחר.

ומהם החיים ללא הומור?

פסיכולוגים טוענים שאנשים חסרי חוש הומור, או כאלה שלא מסוגלים להבין בדיחות, הם דלוזיוניים, אשלייתים. לעיתים הם כל-כך עליונים, שכל הנונסנס הזה של בדיחות ושטויות לא נוגע אף בקרסוליהם. אז למה שזה יצחיק אותם?

האם החיים הם מתיחה?

נתקלתי בשאלה הזו לא אחת מפי אחרים, וגם מנבכי תודעתי. האם מישהו מריץ עלינו מתיחה אחת גדולה?

בהתחשב במבנה האירוני של החיים, וברמת הצחוק והשחרור שאנחנו מסוגלים להגיע בצפייה בסרטוני נפילות, יש מקום לתהות על כך ברצינות.

נניח וכן, כיצד עלינו להתנהג? לשתף פעולה? לקחת את עצמנו ברצינות רבה מדי? או לשחרר, לזרום, ולצחוק יחד עם זה?

מה הייתם עושים כדי לצאת נחמדים אם, נניח, ידעתם שמישהו מריץ עליכם מתיחה? הייתי משתף פעולה, כדי לא להרוס את החגיגה, אבל כל הדרך הייתי מצחקק ביני לביני, ומצביע, כן, אני יודע מה הולך כאן…

השאלה הזו הולכת יד ביד עם השאלה, האם החיים הם בדיחה אחת גדולה?

התשובה נמצאת כנראה היכנשהו באמצע. כך או כך, לקחת את החיים ואת עצמנו ברצינות רבה מדי, זה ללא ספק פספוס.

קישורים

• המתיחה האחרונה – הימים הטובים של טרום ה'פייק-ניוז'