שיחה עם מעצב הטלאי הצהוב

רשומה רגילה

רצף של קטעי שיחה עם הר יוהן פרוכטמיך, האיש שאחראי לעיצוב הטלאי הצהוב כפי שהוא מוכר לנו כיום. מתוך גזרי עיתונים מתקופות קדומות. כמו בספרות, גם מהומות ורעיונות אידיאולוגיים נופלים בפרטים הקטנים.הפרשנות שמורה לכם.

 

איך הגעת לתבנית הנוכחית?

חיפשנו משהו מעניין. משהו יפה. תראה את כל קו העיצוב של מלתחת החֵילות שלנו. אתה בוודאי מבין שאסתטיקה היא אחד מהצדדים החזקים שלנו.

למה דווקא צהוב, יש לזה משמעות סימבולית נסתרת?

התווית הצהובה לא התחילה כאן. במאה ה-13 יהודים באנגליה אולצו לשאת תווית צהובה, וגם בפרס בשנת 630 ומשהו. להם היתה צורה אחרת, אבל היהודים תמיד סומנו בצהוב. זה לא צבע של קללה או קלון, צהוב זה צבע יפה, צבע מדבר. העניין היה שזה צבע בולט על צבע הבגדים השחורים של היהודים. אתה יכול לבדוק את התווית השחורה שנוצרים אולצו לשאת בפרס, למה שחורה? כי זה בולט יותר על רקע הבגדים האדומים והצבעוניים שלהם.

ומה לגבי הצורה, המגן דוד, מאיפה זה בא?

תראה, אני לא נכנס עכשיו לעניין של עצם התווית באופן כללי. אני מעצב אופנה, אחת מן ההוראות שלי היתה לעצב משהו שלא יעורר התנגדות. אתה מבין שכדי להשפיל את היהודים, יכולנו בקלות לבחור נניח תווית צהובה בצורת ראש חזיר. אנחנו יודעים מה יחסם של היהודים לחזירים. אבל כך לא היינו זוכים לשיתוף פעולה. מגן דוד מזוהה עם היהודים, והם לא עושים בעיות על עצם הצורה שלו.

היו עוד סקיצות מלבד זו שאנחנו רואים כיום?

כן היו כמה סקיצות. אבל כולן כללו את המגן דוד. סקיצה אחת היתה מגן דוד שהקודקודים שלו חתוכים מגופו; אחרת כללה את סמל הגולגולת והעצמות המצולבות בבסיס המגן דוד; היה גם כיוון לעצב את כל התווית כחתיכה מרובעת, מבלי לגזור לפי קווי המגן דוד, אבל לא יכולתי להסכים עם זה.

לפיהרר היתה דעה בעניין הסופי?

הפיהרר רצה מגן דוד שֶמוטה קצה הצידה. מסובב קצת לצד. קודקוד אחד נוגע בקו התחתי וקודקוד נוסף שכמעט נוגע. אבל היה מישהו מקורב אליו שהוריד אותו מהרעיון בטענה שהיהודים לא יצליחו לשמור על זווית נכונה של התווית כנגד בגדיהם. הפיהרר הוא קפדן בכל הנוגע לסמלים. תראה את הטוויסט שהוא נתן לסווסטיקה (צלב הקרס), במקור סמל הינדי חסר חן ומשמעות.

והמילה ג'וד, האם היו רעיונות נוספים למילת התווית?

בתחילה לא חשבנו שצריך מילה כלשהי. אני באופן אישי תמכתי בתווית ללא מילים. העיצוב עצמו צריך לדבר. מה היה בדורות קודמים? תווית בצורת לוחות הברית, תווית בצורת דגל פרום. עצם התווית צריכה לעשות את העבודה. ולשאלתך, כן, היתה לנו רשימה ארוכה של מילים, נראה שכל מי שהיה לו יד סביב התווית היה מוכרח להוסיף לרשימה עשר או עשרים מילים. בעיקר מילות גנאי השמורות ליהודים, חירופים, גידופים והיו גם רעיונות צבעוניים יותר. הסיכום היה שהשפלה המרה והגדולה מכל שיכול בן אנוש לספוג זה לשאת את התווית ג'וד (יהודי).

> ביבליוגרפיה מלאה שמורה במערכת.

> תודה לפטר הרמן על סיוע באִחזור עיתונים ותמיכה בגרמנית.

יזכור: תנו קצת שקט

רשומה רגילה

סבא תמיד רוטן ומשתגע כאשר הנכדים מרעישים. מסתבר שיש לו סיבה טובה לכך.

סבא הוא קפדן. תמיד יוצא מדעתו כאשר הנכדים מרעישים, וסבתא מרעישה עוד יותר על שהוא מרעיש על הרעש הפעוט.

היו מקרים שממש היה משתגע, אחוז טירוף היה מצווה ומרביץ מוסר. מקרים אלו, כללו גרירת כיסאות לא זהירה, או משחק בכדור בתוך הבית.

אין לגרור כיסא. אתה רוצה לשבת? הרם את הכיסא בשתי ידיים. אתה רוצה להתקרב אל השולחן, התרומם מעט וקדם את הכיסא בדממה. אבל, סבא, למה? וסבא אומר, אתה לא רואה כמה מבוגר אני, החריקות אלה גורמות לי מיגרנה מיידית, שלאחריה אני צריך לשכב במיטה במשך יומיים תמימים.

כדור בתוך הבית? ייהרג ואל יעבור. אבל, סבא, למה? וסבא מעולם לא היה נבוך. כדור זה דבר קופצני שאין לבין אנוש שליטה עליו, בפרט לא בגילך הצעיר. מה זה? הכדור יקפוץ ישבור לי איזה חלון, יהרוס לי ויטרינה. אתה תגיד סליחה, ואני צריך לשלם.

זו הסיבה?

לא. ברור שלא. ואחרי שנים סבא סיפר לנו.

הגרמנים נכנסו לתוך הבניין שלהם, ופנו מיד לאלו שהתגוררו למטה. הם הקישו והשכנה יצאה אליהם, עם תליון של צלב לא היה ספק לאיזה דת היא משתייכת. אבל מה עם השכנים.

"יודן?" הם שאלו. "יש יהודים בבניין?"

"יהודים?" השכנה משכה בכתפיה. "לא, אין יהודים בבניין."

אבל, היו יהודים, סבא מספר. גרנו מעל הזקנה הזאת. והסתתרנו כשהגרמנים הגיעו. ולמה היא לא הסגירה אותנו? אתם יכולים לנחש?

סבא היה ילד, והזקנה באה למחרת ואמרה לאביו, "הגרמנים חיפשו אתכם. אבל אמרתי שאין יהודים כאן. וזה רק בגלל שאתם נימוסיים. מעולם לא גררתם כיסא בתוך הבית. דבר שהשכנים הקודמים לא כל-כך הקפידו בו, והדבר הציק לי מאוד. אבל אתם, אתם בסדר."

ומאז סבא חייב את החיים שלו, ואולי גם שלנו, לגרירת כיסא בדממה. למשחק כדור רק מחוץ לבית. ובאופן כללי לנימוסים טובים, גם כלפי אלו שאינם יהודים.

תנו קצת שקט. זה מציל חיים.

 =

 

כך (כמעט) מת סבא

רשומה רגילה

המשפחה סביב השולחן בסעודה חגיגית, סבא מתעקש לעשות ההיפך ממה שאומרים לו – והוא כמעט נחנק למוות. גם כשמנסים לעזור, עוד יש לו תלונות והערות קפדניות. סבא שכזה

אחרי שסבתא צעקה עליו, והוא לא שת לבו לדבריה, וכל המסובים הרבים סביב השולחן סתמו את אוזניהם בידיהם, נשפו אוויר ורטנו אל צלחתם, מאיפה סיגלה לעצמה סבתא קול כל-כך חזק שמסוגל להוציא את האדם מדעתו ולעורר בו את היצרים הרצחניים ביותר, אלא שזו סבתא ואי-אפשר לומר כלום, מלבד אולי לרמוז כל מיני רמיזות בעלמא, אבל בעלמא ממש, כי אם תבין סבתא שהיא מושא כל הרמיזות, הרי שמצב הדברים יהיה גרוע עוד יותר. ואני לא מקנא באח שהעלה את חמתה, ואחר כך כל המשפחה כולה כבר ידעה על בעיית הטחורים שלו. סבתא משלמת מהר מאוד ויש לה פה גדול.

מלבד האחות הקטנה שטוענת שהכפפה בכל כויסה על-ידי סבא מאחד מבאי הרכבת התחתית, שאמנם נראה אוקראיני כמונו, אולם סבא הכיר בו שיש לו דמות של רוצח יהודים אמיתי שבוודאי לא טמן ידו בצלחת בתקופת הפרעות, מה גם שהכפפה היתה מיטלטלת מכיסו ומתחננת שיצילו אותה. אולם כאמור, איש לא קיבל את הדבר באופן סופי. ואני, אני בכלל טענתי שהמקרה היה הפוך לחלוטין.

וסבא, כרגיל, לא שת לבו לצעקות מעבר לשולחן, ולא שהיו לו בעיות שמיעה, כלל וכלל לא. שמיעתו היתה ברורה וצלולה, ותמיד כמובן שמע את מה שלא רצו שישמע. כולל את התמקחות האחים על עניין הירושה, דבר שגרם למהומה רבתי במשך חודש שלם. כולל את מוצאה אמיתי של כלתו השנייה, דבר שגרם למסכת עלבונות ורדיפות על הבן האומלל שהבטיח לגרשה ביום מן הימים. וכולל כמובן, את העובדה שהבן הגדול בעצמו, נמאס לו כבר לספר את סבא ללא תשלום, גם אם כל העניין כולו כרוך בכמה דקות בודדות והפעלת המספריים באופן קמצני למדי, משום שסבא, הוא בכלל קירח כמעט לחלוטין.

סבא סבל מסוכרת, וסבתא, אחרי חישובים ופִּלפולים מעמיקים הוציאה מתחת ידה את המסקנה החד-משמעית, שכל אדם שסובל מסוכרת, אסור לו לגעת לא בסוכר ואף לא במלח. וסבא היה צוחק על העניין הזה וטועם מכל מאפה ותבשיל, לא לפני שפרש מפית אחת על ברכיו ומפית נוספת תחב לתוך צווארונו, באופי אירופאי קפדני, ונטל לידיו את הסכין והמזלג המוכספים, שבלעדיהם לא נגע בשום אוכל שבעולם, ובעזרתם גם היה אוכל אפילו פיצוחים, גרעינים וכו', גם פיצה, אבטיח, צ'יפס, וניגוב חומוס, שום דבר לא בידיים, חלילה.

ועכשיו היה סבא אוכל פופקורן, בעזרת כף, עם כל העידון וגינוני הנימוס עליהם היה מקפיד ביותר. וסבתא היתה צועקת שהפופקורן יגרום לו לבעיות נוספות בלחץ דם, לסתימות בלב, לעיוורון, שיתוק, ועוד כמה סוגי מחלות שונות ומשונות שהמדע המודרני לא מצא וגם לא ימצא לעולם קשר ביניהן לבין פופקורן או כל חטיף ידוע אחר. ואנחנו, ששכנועיה של סבתא שבו את לבנו, נטשנו מהר את הפופקורן והתמסרנו לענבים או מאכלים אחרים שלשיטת סבתא, הם נקיים מסכנה של תשניק הסוסים או עווית הגידים התת-בריחיים, וכו'.

אחרי זמן מה שהיה כל כולו מוקדש לצעקות מצד סבתא ונשנוש פופקורן בכף מצד סבא, החליט סבא להגיב, ואולי להטיח כמה מילות צידוק שישתיקו את סבתא לזמן מה. אך במקום זאת באו ועלו מגרונו כמה חִרחורים מאיימים. כל יושבי השולחן זינקו על רגליהם. וסבתא בְּשֶלָה, הנה אמרתי לך, הנה אמרתי לך.

מיד קם האח הבכור, עטף את ידו בכפפה, וניגש לחבוט על גבו של סבא. ולמה כפפה, כמעט מובן מאליו, סבא שהיה סובל מהחום הדרומי הדביק, היה יושב עם טלית קטן וחולצה דקה, ולא נהנה שאנשים אחרים נוגעים בגבו, ולכן הכפפה, שהובאה ארצה מהגולה, ונבחרה בקפידה על-ידי סבא בעצמו עוד בתקופה שכפפות כאלה נחשבו מותרות. ומניין השיג מוכר בר-דעת שימכור לו כפפה רק ליד אחת? נו, שאלה זו נידונה בין האחים והנכדים ואיש עדיין לא מצא תשובה פסקנית, מלבד האחות הקטנה שטוענת שהכפפה בכלל כויסה על-ידי סבא מאחד מבאי הרכבת התחתית, שאמנם נראה אוקראיני כמונו, אולם סבא הכיר בו שיש לו דמות של רוצח יהודים אמיתי שבוודאי לא טמן ידו בצלחת בתקופת הפרעות, מה גם שהכפפה היתה מיטלטלת מכיסו ומתחננת שיצילו אותה. אולם כאמור, איש לא קיבל את הדבר באופן סופי.

ואני בכלל טענתי שהמקרה היה הפוך לחלוטין, לסבא היה זוג כפפות מושלם, והיה זה אחד הבריונים הצעירים עם שיער קוצני כמעט לבן שלקח מסבא את אחת הכפפות, זרק אותה ארצה ורמס אותה בתוספת אי-אלו גידופים שהיינו כבר מלומדים בהם. וסבא, שהיה כמובן קפדן ונקי, לא העז עוד להרים את הכפפה. כך נותרה רק אחת, שיוחדה ברבות הימים למטרת טפיחות על השכם, הכאת גב, לחיצת יד עם זרים ועוד כהנה וכהנה.

והאח היה חובט על גבו של סבא, חבטה אחר חבטה. ופניו של סבא הלכו והאדימו, וכולנו הבטנו בו כבמופע אימים. הגרגורים והחרחורים הלכו ותכפו, עד שאחד המסובים הדרוכים גילה את אוזנינו, כי הצליח להקשיב ולשמוע שסבא ביקש כוס מים.

אה, מיד חטף מישהו כוס מהשולחן והגיש לסבא. סבא השתעל קשות והניף את הכוס הצִדה. "כוס נקייה, נקייה, אתה מבין?"

האח הבכור הודיע שהוא עומד להתעלף, והוא כבר חש התנוונות בגידי היד המכה, והוא מתחנן שמישהו יחליף אותו. אחרי שהתמקח עם אחד הנכדים לגבי אופי התשלום שיקבל בתמורה להחלפתו, עברה הכפפה לאותו נכד. כעת סבא היה משתעל שיעול אחד, ומזדעזע זעזוע אחד, משתעל ומזדעזע חליפות. כמעין סימפוניה, הוא משתעל והנכד חובט בכל כוחו.

ללא שהיות רץ אחר למטבח וחיפש כוס נקייה. ומאחר שמשפחתנו אמנם לא כל-כך רחבה, אך היא כוללת כמה חברים וחברי חברים של אחדים מהאחים רחבי הלב – לא נמצאה שום כוס נקייה ברחבי המטבח. חזר האח ואמר אין כוס.

לאלתר החלו כולם לצעוק עליו ולבזות אותו על חוסר האונים שלו, והאח הבכור שהיה כל אותה העת חובט בגבו של סבא, כבר החל לגלות סימני עייפות, ובכלל זה זיעה ופקקת עמוד השדרה. אבל איש לא הציע את עצמו מרצונו החופשי להחליף אותו. וכל אותה העת סבא משתעל ומאדים וגרגוריו מחריפים.

יצא רץ אחר אל המטבח וחזר עם כוס חד-פעמית, חדשה. במהרה מולאה הכוס והוגשה לסבא. שניער את ידו בתנועה של אזהרה. "תתביישו לכם," סינן בין חרחור אחד למשנהו. "איך אתם מעזים להגיש לי בכוס כזו?"

יצאה האחות עם כוס זכוכית אל המטבח, הדיחה ורחצה אותה וחזרה עמה, מלאה במים. הוגשה הכוס לסבא, שקירב אותה בזהירות אל אפו. השתעל שוב ושוב, והרחיק אותה ממנו בתנועה של התראה. "אתם רוצים להרוג אותי?" פלט בין גרור אחד למשנהו. "אתם יודעים שאני מתנזר ממי ברז! הבו לי מים מינרליים."

כעת רצתי אני, כן, גם אני צריך לפעמים לעשות דברים, שפכתי את המים והמתנתי, עד שמכונת המים המינרליים המיושנת תיאות למלא את הכוס עד שפתה. חזרתי בזהירות עם הכוס. וזו הוגשה לסבא שהיה כפוף ומשתעל כמי שבמעיו מתנחל נחש חי. "אתם מנסים לרמות אותי, הא? לא שטפתם את הכוס אחרי מי הברז, נכון?"

האח הבכור הודיע שהוא עומד להתעלף, והוא כבר חש התנוונות בגידי היד המכה, והוא מתחנן שמישהו יחליף אותו. אחרי שהתמקח עם אחד הנכדים לגבי אופי התשלום שיקבל בתמורה להחלפתו, עברה הכפפה לאותו נכד. כעת סבא היה משתעל שיעול אחד, ומזדעזע זעזוע אחד, משתעל ומזדעזע חליפות. כמעין סימפוניה, הוא משתעל והנכד חובט בכל כוחו. וסבא, פניו אדומות, יותר ממה שהיו אדומות בעת שאפינו מצות בבית, בתוך תנור האבן, ובעת שהיה עליו להוציא את המצה מהתנור נראה היה כאילו פניו משחירות מרוב חום.

נשטפה הכוס כדת וכדין, מולאה במים מינרליים, והובאה לסבא. הסיט אותה הצִדה וחיפש אחר מפיותיו, עיניו התבלטו החוצה מחנק, והוא תר ומגשש היכן המפיות, אחת לברכיים, אחת לצווארון, בטרם ישתה את המים.

עבר עוד איזה זמן, ועד שהגיש את המים לפיו כמעט השיב זה את נשמתו לבוראו.

כה קפדן היה.