התרסקות – 5 – לוציוס רבל

רשומה רגילה

התרסקות – 5 – לוציוס רבל | מתח, אימה, דרמה |

  [ האם תבקש עזרה. מעצמך? ]

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

התרסקות – 4 – קינרד

רשומה רגילה
התרסקות – 4 – קינרד | מתח, אימה, דרמה |
  [ תכיר באויב שלך. עצמך. ]

להמשיך לקרוא

התרסקות – 2 – אדולפיוס המילטון

רשומה רגילה
התרסקות – 2 – אדולפיוס המילטון | מתח, אימה, דרמה |

[ כדי לחשוף את העבר, שווה לסכן את ההווה? ]

אדולפיוס המילטון הוא רוצח שכיר בעל כישורים נדירים, במסווה של סוכן צדק עבור הממשל השווייצרי.

אחרי שהגיע למסקנה, שהנוכל המבריק הידוע בכינוי מר וורם, מסתתר בדמותו של האברך העדין יואל קופר, הוא נועל עליו את הכוונת שלו, ולא רק עליו. הוא רודף אחרי אשתו וילדיו שנמצאים בבריחה מתמדת, אפופים אימה ורצון עז לשרוד.

בלומה קופר מוצאת עצמה מושלכת בעוצמה אדירה לתוך שרשרת של שקרים מתסכלים. המציאות הקשה מתבהרת, והיא כואבת יותר ממה שניתן לדמיין. אבל כאמא, עליה להגן על ילדיה, בכל מחיר… כמעט…

מר וורם עסוק בחיסול כנופיות ותכנון מזימות שוד סבוכות וגאוניות, אותן הוא מוציא לפועל בביצוע מושלם. גורמי ביטחון ישלמו כל הון כדי ללכוד אותו, והדבר נראה בלתי-אפשרי, בפרט כשלא ניתן לחזות את מהלכיו ושאיפותיו האמיתיות.

איך הופכים חיי תורה מפוארים לפרשיית שוד והרג? ואיך מפתים רוצח-על כאדולפיוס המילטון לתוך משחק מרושע שטרם ידוע מה טיבו? בנקודת החיבור עומד ג'ראלד וינבורן.

התרסקות – מרגע שהתחלתם לקרוא, לא תוכלו לעצור! שטף של אירועים דרמטיים ונוגעים ללב, ילכוד אתכם בתוכו. קונפליקטים אנושיים, מתח סוחף ותפניות מטלטלות.

התרסקות – סדרה רבת-עוצמה, עם עלילה חריפה ושוטפת, השואבת את הקורא למסע מותח ומורט עצבים בנבכי הנפש, הרצון, הפשע וההתחזות.

נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי. מחבר ספרי מתח, הומור, עיון וסיפורת. מאמרים מפרי עטו מתפרסמים בכתבי-עת שונים בארץ ובעולם.

מבין ספריו: מבין ספריו: השליח מנבצ'יק, מאזן אימה; טעות אופטית; ושמחת בחייך, ושמחת בחייך 2 וחצי; לעלות על נס;  סדרת 'פתח מילוט' – תופת, הישרדות, הפאזל (א/ב); סדרת 'התרסקות' – יואל קופר, אדולפיוס המילטון…

> פרטי הפקה:
הוצאה: פנתר
שנה: 2010
לועזית: Crash – Volume 2 – Adolphius Hamilton
עמודים: 350
החלק הקודם בסדרה: התרסקות – 1 – יואל קופר

evrit

לחצו כאן – כדי להצטרף לרשימות התפוצה של הוצאת פנתר. תקבלו ישירות לתיבת האימייל שלכם עדכונים על ספרים חדשים, מאחורי הקלעים, 'בקַרוֹבים', ועוד.

אין קשר בין רשימת התפוצה של הוצאת פנתר, לבין רשימת הדיוור של אתר זה.

התרסקות – 1 – יואל קופר

רשומה רגילה
התרסקות – 1 – יואל קופר | מתח, אימה, דרמה |

[ מה תעשה אם תגלה שאתה מישהו אחר? ]

על רקע השלווה הפסטורלית של שווייץ, נפרש סיפור על משפחה שנקרעת לגזרים, על כוחות נפש סמויים, ועל ארכי-נוכל מסתורי שלא מותיר אחריו דבר מלבד אבדון.

יואל קופר, אברך עדין נפש, מצליח להשתקם מתאונת דרכים נוראה, בעזרת סיוע משפחתו התומכת. אולם ככל שהוא הולך ומבריא, נחשפת מציאות מחרידה, המטילה אימה על הסובבים אותו…

אישיות צבעונית וטעונת רוע משתלטת על חייו. בסביבתו הקרובה מעלים תהיות מה טיבו של הצייד שבעקבותיו… כל הנתיבים מובילים אל משהו אפל וזדוני בהרבה, ממה שכולם שיערו.

אשתו המסורה, וכן חבריו לכולל, עושים הכל כדי לעזור לו, ומתגמדים לעומת התהומות אליהם הוא שוקע. זהו חלום ביעותים, שכולם מבקשים להתעורר ממנו.

גנב מיומן מתלווה אליו לכל מקום ורוצח שכיר נמצא בעקבותיו, שליחו של תכשיטן מגלומן, המבקש לנקום בו.

כל הקצוות נזרקים, מישהו מתחיל לחשוד שיואל קופר, מאז ומעולם רקד על שתי חתונות…

התרסקות – מרגע שהתחלתם לקרוא, לא תוכלו לעצור! שטף של אירועים דרמטיים ונוגעים ללב, ילכוד אתכם בתוכו. קונפליקטים אנושיים, מתח סוחף ותפניות מטלטלות.

התרסקות – סדרה רבת-עוצמה, עם עלילה חריפה ושוטפת, השואבת את הקורא למסע מותח ומורט עצבים בנבכי הנפש, הרצון, הפשע וההתחזות.

נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי. מחבר ספרי מתח, הומור, עיון וסיפורת. מאמרים מפרי עטו מתפרסמים בכתבי-עת שונים בארץ ובעולם.

מבין ספריו: השליח מנבצ'יק, מאזן אימה; טעות אופטית; ושמחת בחייך, ושמחת בחייך 2 וחצי; לעלות על נס; תופת, הישרדות, הפאזל (א/ב), מאחורי הקלעים…

> פרטי הפקה:
הוצאה: פנתר
שנה: 2010
לועזית: Crash – Volume 1 – Joel Cooper

 

עמודים: 354

evrit

לחצו כאן – כדי להצטרף לרשימות התפוצה של הוצאת פנתר. תקבלו ישירות לתיבת האימייל שלכם עדכונים על ספרים חדשים, מאחורי הקלעים, 'בקַרוֹבים', ועוד.

אין קשר בין רשימת התפוצה של הוצאת פנתר, לבין רשימת הדיוור של אתר זה.

 

צרות של מתנקשים – 2 – כדור ירוק ונורא

רשומה רגילה

חושים מחודדים יתר על המידה, עלולים להיות מטרד מטריף בסיטואציות מסוימות. המתנקש הזה לא ינוח עד שלא ימצא פתרון. מתוך הפינה 'צרות של מתנקשים'.


 

המקום: שְׁוֵורין, מקלנבורג-ווֹרְפּוֹמְרן, גרמניה

שם המתנקש: הוֹרְסְט ווּלף

הידוע בשם: ילד הפלא

 

היא בכתה. תחילה בכי של הלם, עיניים קרועות לרווחה, פה מהבהב כמו תריס. ואחר בכי מתגלגל, קורע לב שהרעיד את גדרות החצר.

היא נפלה על ברכיה, יודעת שלא תראה אותו שוב לעולם. שעות המשחק שהיו לה עמו, ההתרגשות, החוויות, ההתפרקות אחרי בית-הספר. הוא זה שקישר בינה לבין הילדות האחרות באזור. זה שחייך אליה ברגעי הבדידות שלה.

אמה יצאה בבהלה מתוך הבית. "מארי! מה קרה, מארי?" היא כיסה בכף ידה את פיה שנפער. מתקרבת אל בתה ומסתכלת על הרצפה. "הו, לא!" הוא נאנחה והתכופפה לחבק את בתה.

מעבר לגדר הברזל של החצר.

שביל צר, ארוך, בין בתים.

מהצד השני של השביל, פחי אשפה ממתכת. זנבות של חתולים מבצבצים כנחשים.

מאחורי פחי האשפה, גרם מדרגות מוביל אל מפלס עילי של בית דירות צבוע כחול. גלריה ארוכה, חשופה, מנומרת בדלתות.

משמאל לבית הדירות, אזור חניה מעוקל, דמוי פרסת סוס. האזור תחום ברשתות וגדרות מעוקמות.

בין בית הדירות הכחול לבין אזור החניה, ניתן להבחין במבנה צמוד-קרקע. דירותיו פנויות, מוצעות להשכרה.

בתוך הדירה שחזיתה פונה אל אחורי הבית הכחול ואל אחורי החניה דמוית פרסת הסוס, עמדה דמות כהה, צמודה לחלון. ניחוח קלוש של אבק שריפה התערבל באוויר הסמיך, הלוהט, מתרומם מהאקדח, שקנהו עדיין מבצבץ מבעד לסורגי החלון. 

 

שעתיים קודם לכן.

הורסט וולף ניגב את פיו במפית נייר ונשען לאחור, הוא נשף בנועם והניח את כפותיו על כרסו. נדרך לשמע רשרוש מכיוון המטבחון. ידו הבזיקה אל אקדחו.

כעבור רגע שריריו רפו, הוא התרומם והלך למטבח. הרים את הקומקום מהאש רגעים אחדים לפני שחלל הדירה התמלא בשריקה צורמנית. הוא הכין תה צמחים בספל קרטון וחזר אל חדר המגורים.

לאחר שניקה בזהירות את השולחן משיירי פשטידת הרועים והרוטב, הרחיק גם את מפת הנייר, ופתח את תיק העור שלו. עיין בתצלומי המטרה תוך גמיעות קטנות של תה צמחים.

התוכנית היתה מפורטת ומסודרת במוחו. הלילה, באשמורת השלישית, הוא ישלים את החיסול הזה. הלקוח השאיר די מידע כדי לאפשר לו לבנות את התוכנית במהירות.

הורסט סגר את התיק, עיניו נעשו כבדות. סיים את התה והתרומם ממקומו. בדק שהדלת נעולה, הבריח מוסט, וגב של כיסא תקוע מתחת לידית. עבר על החלונות, בודק את הסורגים. משקיף אל החניה המעוקלת, לראות אם השתנה משהו.

השאיר את החלונות פתוחים, לא היה מיזוג אוויר בדירה. וגם כך, הורסט לא נוהג לישון עם מזגן פועל. יותר מדי אפשרויות להרוג או לסמם בעזרת מזגן, מנעו ממנו את התענוג המפוקפק.

הוא עלה על מיטתו, דוחק את קנה האקדח בין הקיר לבין שפת המזרון. מנסה את כוחו פעם ופעמיים בשליפה מהירה. כאשר הניח הדבר את דעתו, התיר לעצמו לעצום את עיניו.

בעיניים עצומות, כשפניו תחובים בכר הנוצות הענק, הדומה לשק, החלו קולות הסביבה לחלחל ולהתהוות סביבו.

ברגעים כאלה, כשחוש השמיעה הופך לכלי הישרדות, היתה נחשפת יכולתו המרשימה של הורסט. שמיעה חדה כתער, קולטת קולות וצלילים ממרחקים. הוא השתמש ברגישות הזו כדי להעניק לעצמו הילה של בעל כוחות על טבעיים.

הורסט היה יורה מעבר לקירות, אחרי שזיהה את הרחשים המאפיינים את המטרה שלו. הלקוחות חשבו שהוא מסוגל לראות מבעד לקירות.

בלילות, בכל מקום בו ישן, היו עיניו נפקחות כאשר נעצרה מכונית בסמוך לבניין. הוא זיהה את גווני הצליל המאפיינים דגמים שכיחים של מכוניות.

במקרים אחדים, בעת שיתופי פעולה עם מתנקשים אחרים, היה הורסט מרים לפתע את ראשו ואומר כבדרך אגב, 'הוא כאן, האיש שלנו כאן'. והם היו רצים לחלון ורואים את המטרה, או הלקוח, יורדים מהמכונית.

עכשיו, על כר הנוצות הענק, הוא חייב להירדם ומהר. עליו להכין את עצמו ללילה. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, וניסה להרפות את שריריו.

טק-טק. טיק-טק-טיק. טיק.

רעשי הרקע מיפו את עצמם במפה וירטואלית לנגד עיניו העצומות. מישהו יוצא מהחניה, מכונית מסחרית; רעש הרוח הטופחת באיטיות באריג בד עבה שמישהו סגר באמצעותו פִּרצה בגדרות הרשת המעוקמות של החניה; חתולים מתקוטטים על שקית שומנית בתוך פחי אשפה מתכתיים, מכסה מחליק ונופל; גערות של אם בילדיה איפשהו בבית הדירות הכחול; צלצול טלפון; טקטוקים; קולות של ירי וצעקות באנגלית, כנראה ממשחק מחשב; מכונית חולפת…

טיק. טק-טק-טיק. טק.

עיניו העצומות של הורסט התכווצו וסטו לצדדים מתחת לעפעפיו. מהם הטקטוקים? מאיפה הם באים? מי או מה יוצר אותם?

טיק. טיק-טיק-טיק. טיק.

לא חשוב. עדיף להתעלם עכשיו. הסתובב לצד השני וטמן את ראשו מתחת לכרית הענקית. אולם הנקישות רדפו אחריו, כמו קללה. מרגע שקלט אותם, מוחו אינו מרפה. חוש השמיעה שלו לא יכול עוד להתעלם.

טק-טיק-טק. טק-טק.

זה לא ילך. הוא חייב לפתור את זה.

טיק-טיק-טק-טק.

הורסט ניסה לזהות את תבנית הנקישות הללו. האם זה אנושי? מכני? לא היה בהן סדר. קבוצות של נקישות לצד בודדות, מרווחים אקראיים של זמן בין נקישה אחת לאחרת.

טיק. טק. טק. טיק.

הוא הניח שמדובר ברַצָּף. מישהו באזור משפץ את ביתו, מחליף את אריחי הרצפה שלו. ואלו הנקישות נשמעות כאשר הרַצָּף מכה קלות על גבי האריחים כדי למקם אותם על גבי הקרקע.

טיק-טק-טק.

האם זה הגיוני? די! זה לא חשוב!

טיק. טק. טיק.

הורסט ניסה להתעלם ולהירדם. אולם הנקישות לא הרפו. קדחו במוחו. חוררו אותו. הטריפו את דעתו. הוא ניסה לספור את הנקישות, למספר את כמות האריחים. אולם הדבר נמשך זמן רב מדי.

טק. טק. טק. טק. טק. טק.

כמה אריחים יש בדירה? כמה זמן יכול רַצָּף לעבוד בלי הפסקה?

טיק. טיק. טק-טק. טק-טק.

שעה ארוכה ומתישה של התגלגלות במיטה, הורסט נראה כמו חולה. פניו אדומות. עיניו נפוחות. שערו הבהיר והקוצני פרוע. בגדיו מרוטים. הכרית הפכה לשק חבטות.

טיק. טיק. טיק.

"זהו! זהו זה!" הורסט התרומם, אקדחו רועד בידו. "אין דבר שאי-אפשר לפתור בעזרת קליע אחד…" הוא לחש ודרך את האקדח, רץ אל החלון.

הוא בחן את השטח בשימת לב מרובה. נעזר במשקפת של רובה צלפים. החניה. בית הדירות הכחול. הפחים. שביל צר. גדרות ברזל.

"מה זה?" מצחו של הורסט התכווץ. צינורית של מזגן משתלשלת מקומה גבוהה. טיפות מים דולפים כלפי מטה. אל החצר.

טיק-טיק-טיק.

איך זה ייתכן? מכל המקומות שבעולם…

כדור משחק גדול, בצבע ירוק בהיר, זרחני. חיוך סמיילי מתוח בהה בו מבין חרכי גדר הברזל. דחוק אל הפינה.

טיק-טק-טיק-טיק.

הורסט שמט את כתפיו ופלט גיחוך. "מה אני עושה?" הוא בחן את האקדח שבידו ואת החיוך הירקרק שצופה בו מן המרחק. הוא חשק את שיניו.

המים נטפו בדיוק על קדקוד הכדור הירוק. יוצרים קולות נקישה, האוויר שבתוך הכדור גורם לנקישות להדהד.

הוא פזל אל המיטה. לא יצליח לישון עד שהכדור יזוז משם. האם ילך לשם וינסה להזיז אותו בעזרת מקל או משהו… לא, זה עלול להכשיל את המשימה כולה. לא.

טיק-טק-טק-טק. טיק. טיק.

אצבעו רעדה בחֵמה, סוחטת את ההדק. הקליע התנתק מבין סורגי החלון, חלף על פני החניה המעוקלת, עבר מעל פחי האשפה, חצה את השביל הצר, וחדר בין חרכי גדר הברזל.

נשמע פיצוץ עז. הכדור הירוק התפוצץ ברעש ועף הצִדה כסמרטוט. החיוך המטופש התפוגג למחווה של ליצן עצוב.

הורסט נשם עמוקות, ניחוח אבק השריפה התערבל באוויר.

ילדה יצאה בריצה מהבית. לקח לה רגע אחד להבין מה קרה. והיא פרצה בבכי תחילה בכי של הלם, עיניים קרועות לרווחה, פה מהבהב כמו תריס. ואחר בכי מתגלגל, קורע לב שהרעיד את גדרות החצר.

היא נפלה על ברכיה, יודעת שלא תראה אותו שוב לעולם. שעות המשחק שהיו לה עמו, ההתרגשות, החוויות, ההתפרקות אחרי בית-הספר. הוא זה שקישר בינה לבין הילדות האחרות באזור. זה שחייך אליה ברגעי הבדידות שלה.

הכדור הירוק המחייך

.

צרות של מתנקשים – 1 – נשק זר

רשומה רגילה

מתנקש שוטח באוזני הפסיכולוג שלו, חלום מוזר שטורד את מנוחתו. מעורבים בו שלושה גזרים, סלק, אקדח, וחצי כוס סוכר. מתוך הפינה 'צרות של מתנקשים'.

המקום: טולדו, קסטיליה-לה מנצ'ה, ספרד

שם המתנקש: גילֶרְמוֹ ריקארדו פֶּנַה

הידוע בשם: החלילן הספרדי

 

"זה בסדר, גילרמו, קח את זמנך." הפסיכולוג מילא את פנקסו בשרבוטים, ידו מעיקה בכוח על העט, והלחץ יוצר רישום ברייל בעמודים הפנימיים.

גילרמו נאנח והרים את ידו, מניח את גב כף היד על גבי מצחו. עיניו עצומות. שפמו מהבהב, מסתיר את שפתיו הקפוצות. עור הספה נמתח וצייץ תחת משקלו. "לקחתי את החלום הזה בתחילה כבדיחה, אבל ככל שהוספתי להרהר בדבר, אני מוצא את עצמי לכוד."

"האם תרצה לחלוק איתי את חלומך, גילרמו?" חריקות העט נשמעו היטב על הנייר.

"יצאתי מהבית בו שהיתי אותו זמן. ככה אני חולם. וזה היה בערך בשעות הבוקר. אני יוצא מהבית והולך לשכן ממול."

"אה-הא."

"אני דופק אצלו בדלת. הוא פותח. האיש הזה בנקאי, והיה חריג לראות אותו בחלוק אמבטיה. ולמרות החלוק שמעיד עליו שהוא לפני מקלחת, היתה לו עניבה רחבה משתפלת מצווארונו."

"טוב."

"הוא עמד בפתח, פניו קפואות, כמו תמיד. עיניו עגולות, לא זזות. הוא שואל, 'כן?'"

"במציאות, אתה מכיר את האיש הזה?" שאל הפסיכולוג.

"כן. הכרתי אותו."

"ואיזה סוג של 'כן' הוא הפנה אליך, מתריס? מאיים? נעים?"

גילרמו הרים את ראשו מהספה ובחן את הפסיכולוג שישב לצידו. מצחו התכווץ. "לא יודע… זה היה פשוט 'כן'."

"טוב, בסדר," אמר הפסיכולוג, קולו רוגע. "תמשיך, בבקשה."

"טוב. ואז אני עונה לו, 'האם תוכל להשאיל לי כמה מצרכים?' והוא שואל, 'איזה מצרכים'?" גילרמו עצם שוב את עיניו, נאנח עמוקות. "הו, זה קשה."

"זה בסדר, גילרמו, קח את זמנך."

"ואז אני אומר לו, אני זקוק לסלק אדום, שלושה גזרים, אקדח, וחצי כוס סוכר." גילרמו נאנח שוב, מסיט את ראשו לצדדים, כאילו מבקש לחמוק מהדברים שאמר.

"ככה אמרת לו?"

"כן."

"ומה הוא ענה?"

"הוא מתח את כתפיו ושאף אוויר דרך שיניו התחתונות. אתה מכיר את זה? עיניו התגלגלו והוא אמר, 'זה קצת בעיה… פשוט, בדיוק נגמר לנו הסוכר'."

השרבוטים על הנייר פסקו לרגע. "נגמר לו הסוכר?"

"כן. זה מה שהוא אמר. ואז האיש נכנס פנימה, וחוזר אחרי דקה. נותן לי ראש אחד של סלק אדום, שלושה גזרים ואקדח. הוא התנצל על הסוכר וסגר את הדלת."

"אה-הא, אני שומע, אני שומע." חריקת העט על הנייר חזרה להנעים ברקע.

"עכשיו, אתה מבין, דוקטור. לא היה לי שום צורך בסלק אדום, בשלושה גזרים או בחצי כוס סוכר. ממש שום צורך. אני הייתי זקוק לאקדח."

"אז למה ביקשת אותם?"

"לא יודע, אני חושב שזה סוג של היגיון חלומי. כאילו רציתי להצפין את דרישת האקדח בתוך שורה של מצרכים שכיחים. כך, אולי חשבתי, זה לא יעורר חשדות." גילרמו פרק את האוויר שבפיו דרך שפתיים רופפות, מחווה ברווזי של בוז עצמי. "זה טיפשי באופן חריג."

"אינך צריך לחשוב כך, גילרמו." הפסיכולוג הרים את עיניו מהפנקס. "כך מסתיים החלום?"

"לא. זאת רק ההתחלה."

הפסיכולוג הידק את שיניו הטוחנות והלסת התחתונה שלו התרחבה לרגע. "טוב, טוב. תמשיך, בבקשה."

"יצאתי למשימה שלי, עם האקדח הזה. והיו הרבה מטרות. רצתי יחף, ובפיז'מה, דרך אולם ריק, קירותיו בטון חשוף, וזרועים בו עמודים רחבים באופן צפוף."

"ושם היו המטרות שלך?"

"כן. האנשים הסתתרו מאחורי העמודים. יורים בי כמו משוגעים מכל כיוון. ואני רץ. כפות הרגליים שלי היו קפואות."

"ומה בנוגע לאקדח?"

"זהו. האקדח הארור הזה הטריף את דעתי. לחצתי על ההדק כמו משוגע, כיוונתי תוך כדי ריצה וניסיתי לירות. אבל שום דבר לא יצא. דרכתי את הנשק שוב ושוב, ההדק נסחט, רופף, כמו שן חלב לפני נפילה. והמחלק רץ אחורה וקדימה גם בלי שאני נוגע בו. בקיצור, אקדח גרוטאה גמורה."

"ומה עשית?" הפסיכולוג דחף את משקפיו במעלה אפו ומיד חזר לשרבט. כנראה צייר אקדח.

"עצרתי בסמוך לאחד העמודים, הצמדתי אליו את האקדח והפעלתי עליו לחץ, כשאני דוחף את הקת, והמחלק נהדף אחורנית, בכל הכוח. אבל זה לא עזר. רק התחלתי לשמוע קרקושים של חלקים רופפים בתוך המכלול. הוספתי לרוץ ולנסות לירות. בינתיים, המטרות נפלו משום שהיו שניים או שלושה בעלי ברית, שאת פרצופיהם לא ראיתי, והם ירו במקומי."

"אה, אני מבין."

"ברגע של חוסר ברירה, עמדתי שוב מול מטרה, ויריתי בכל הכוח. וקליע נפלט החוצה." גילרמו החזיק אצבע ואגודל במרחק סנטימטרים זה מזה. "אבל הקליע היה שלם. הוא נפלט שלם מתוך האקדח. נופל על דש מקטורנו של האיש שעומד מולי… הוא הרים את הקליע, הסתכל בו, הסתכל בי, צחק והלך לדרכו."

"אני שומע."

"אתה מאמין לזה, דוקטור? בשלב הזה אני מתעורר."

"טוב. טוב." הפסיכולוג הרהר רגע ארוך, לבסוף אמר, "מה לדעתך אומר החלום הזה?"

"לא יודע, בשביל זה אני כאן."

"איזה קטע בחלום מדאיג אותך יותר מכל? האם זה שלא היה לשכן שלך סוכר בבית? האם זה שקיבלת אקדח שבור? האם זה שלא הצלחת לירות במטרות שלך?"

"לא. ממש לא. ברוב החלומות שלי אני לא מצליח לירות באף אחד, וכל זקן מכניע אותי בכמה הנפות יד. בחלומות שלי אני טיפוס חלש, בניגוד למציאות." גילרמו הרים את ראשו, שרירי גרונו השתרגו והתחברו עם לחיו שהתעוותה מהמאמץ. "אתה יודע מי אני, נכון?"

"כן. כן. גילרמו. אני יודע מי אתה."

"טוב, החלק שהכי מדאיג אותי בחלום הזה." גילרמו קמץ את אגרופו בזעם, כמי שנזכר בדבר מה מביך במיוחד. "איזה אקדח! אני חושב שזה היה ברטה. מהאקדחים השנואים עלי."

"זה מה שהכי מדאיג אותך?"

"לא, לא. אני חושב שהחלק שהכי הדאיג אותי זה, שהלכתי למישהו זר לבקש ממנו אקדח. זה ממש גורם לי אי-נוחות, רק המחשבה על כך."

"למה?"

"למה? למה? כי יצאתי מהבית, ובבית יש לי את כל הציוד הדרוש לי. ואני הולך לבקש אקדח ממישהו אחר? זה משהו שלא ייעשה, כל מתנקש או לוחם שפוי לא ייגע לעולם באקדח של מישהו אחר."

"ולמה זה?"

"השתגעת? לכל אקדח יש מספר סידורי וטביעות חירוק וקנה, המשטרה מסוגלת לזהות את האקדח הזה, ואז לקשר אותו למקרי רצח אחרים שהתרחשו מי יודע איפה, ואז אתה גמור. עם אקדח כזה ברשותך אתה מופלל בכל ההיסטוריה שלו."

"הבנתי. הבנתי."

"לעולם אל תיגע באקדח של מישהו אחר, בסדר, דוקטור?"

הפסיכולוג הרים את משקפיו במהירות, בוהה בגילרמו בעוד ידו האוחזת בעט, נמצאת עדיין על גשר משקפיו. "כן. הבנתי."

"מה אתה אומר על זה, דוקטור?"

"אה… תראה. אולי זה מראה על סוג של חוסר ביטחון בציוד שלך, כלומר הציוד המנטלי. אולי אתה עייף מהטכניקות שלך, או חושב שהן כבר מיושנות, ואתה מנסה לרענן את השיטות והביצועים שלך." הפסיכולוג נשען אחורנית והניח על ברכיו את הפנקס. "מה אתה חושב שהחלום הזה אומר?"

"אה… הרבה דברים. ייתכן שזה אחד מהדברים. לא יודע… אולי כדאי שאקח פסק זמן מהעבודה שלי."

הפסיכולוג היטה את ראשו. "אתה יודע, התשלום…"

גילרמו גיחך. "לזה כבר יש לי. תהיה רגוע, דוקטור."

"אה, כן. אולי תיקח לך פסק זמן מהעבודה שלך. צא לחופשה במקום נעים. תוכל לחשוב על הדברים מחדש, בראש צלול."

חיוך התפשט על פניו של גילרמו שעה שהתרומם למצב ישיבה. הוא מתח את זרועותיו. "אה, כן… יופי. איך לא חשבתי על זה קודם." הוא שלח את ידו ללחיצה והזדקף על עומדו. "ידעתי ששווה להמשיך איתך…"