ספרים במבצע

רשומה רגילה

עדכון לגבי ספרים במבצע חיסול בחנויות. ניסוי חברתי שביצעתי באופן אישי. וגם, מידע לגבי הספר הבא…

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אני בדרך לבצע את הפשע הראשון שלי

רשומה רגילה

במקביל ליציאה מאפלה לאורה, אני גם יוצא לאור כסופר. אלי אשד מראיין אותי, לקראת כנס ספרות הבלשים והפשע. וגם, תמונה שלי מופיעה לראשונה באינטרנט. מאיפה האומץ? להמשיך לקרוא

כשיצאתי מהכלא קיבלתי ארגז

רשומה רגילה

נאמר לי שהוא מכיל את החפצים שהיו ברשותי בעת שנעצרתי ובסופו של דבר נכלאתי. עברו 15 שנה מאז. לא חשבתי שאמצא אוצרות בקופסה הזו. אכן לא מצאתי שום אוצר, שום דבר שימושי.

אבל מצאתי את הזמן.

להמשיך לקרוא

היום נולדתי. לא סיבה לחגוג?

רשומה רגילה

על ילדה שמאוד אוהבת ימי הולדת. ויש לה הצעות לתכנון מחודש של תזמון החגיגות. יש לה הסברים הגיוניים למה יום הולדת שנתי אחד הוא בדיחה.

היא אוהבת ימי הולדת. הכל צבעוני. כולם שמחים, או לפחות נראים שמחים. אה, ויש עוגה… איזה עוגה. כל-כך גדולה. כזו גבוהה. אמא'לה. אבל העוגה הזו הולכת ונהיית קטנה משנה לשנה. למה זה? למה לא הפוך? ככל שגדלים  צריך שהעוגה תהיה גדולה יותר. כי האדם החוגג הוא גדול יותר.

אבל אחרי הוכחות ויזואליות נראה שהמציאות שונה. התבניות, אותה מידת גודל, מדי שנה. אותו תנור. אותם חומרים. אותה קצפת. אז איך זה? העוגה קטנה משנה לשנה.

ואז היא הבינה, העוגה לא הולכת וקטנה, אלה העיניים שלה שהולכות וגדלות. היא הולכת וגדלה. מאז ראתה את העוגה לראשונה, היא עצמה הלכה וגדלה. שום דבר לא משתנה. רק נקודת המבט.

היא פקחה אתה עיניה לראשונה, באותם אחר צהריים סגריריים, וידעה מיד שהנה עומדים לחגוג לה יום הולדת. נותרה על הכרית, מחייכת לעצמה. בטח בחדר השני הם מכינים את ההפתעה, את השולחן, מכינים את העוגה.

היא אוהבת ימי הולדת. הכל צבעוני. כולם שמחים, או לפחות נראים שמחים. אה… היא הרימה את ראשה לרגע מעל הכרית, ברפלקס, משהו מבריק עבר בדעתה.

רגע.

קוראים לזה יום הולדת. אז למה חוגגים אותו רק פעם אחת בשנה?

אם מחפשים לחסוך בחגיגות, אפשר לחגוג פעם אחת בשמיטה, או פעם ביובל. או פעם בשנה ורבע לפי זמן מאדים. למה פעם בשנה? הפתרון בטח פשוט, חושבים המבוגרים, להם יש נקודת מבט שונה, כנראה. אולי שנה זה פרק זמן הגיוני מסיבה כלשהי. לא נראה לי. טיפשי. למה שנה? למה לא פעם בשנתיים, למשל?

רגע.

ואם לא רוצים לחסוך, בטח רוצים לתת לחגיגה הזו טעם ייחודי, ואם מישהו יחגוג יותר מדי יירד לו הטעם והוא יתחיל להשתעמם.

אז למה לחגוג פעם בשנה? פעם בשנה זה לא משעמם? זה יותר מדי קרוב… מה שצריך לעשות זה… אם הייתי מלכת ימי ההולדת, הייתי מחליטה שכל אחד יכול לחגוג יום הולדת רק פעם אחת בחיים… אה… איזו שמחה זו היתה. אנשים היו יכולים להחליט לעצמם איזה יום הם רוצים לחגוג את יום ההולדת שלהם, אחרי הכל זה יום, יום אחד, פעם אחת בחיים. בן-אדם לא נולד כל שנה, הוא נולד רק פעם אחת.

איזה רעיון טוב. אנשים יחגגו יום הולדת אחד, וזה בטח יהיה ענק כמו חתונה. עם עוגיות נחמדות בבר, ועם ג'לי, ואפרסקים מתוקים… ועם תזמורת, וכולם ירקדו. כן, זה רעיון הכי טוב. ככה זה יהיה הכי ייחודי שיש, בן-אדם יחגוג ברצינות את עצם העובדה שהוא נולד, הוא חי. זה אמיתי. זה לא סתם בדיחה שחוזרת על עצמה מדי שנה.

היא השתיקה את מרוצת מחשבותיה. מנסה להקשיב לקולות מהחדר הסמוך. ניירות מרשרשים? מישהו מנפח בלונים? ריח מהתנור? מסיבת יום ההולדת שלה הולכת ומתקרבת.

אבל היא, היא אוהבת ימי הולדת. הכל צבעוני. כולם שמחים, או לפחות נראים שמחים. היא רוצה יומולדת כל יום. אבל בזה אין שום היגיון, יגידו לה המבוגרים, בטח. זה לא נורמלי.

והיא בטוחה שזה כן הגיוני. הגיוני לחלוטין. היא נולדה ביום רביעי, או ביום שלישי בערב. אמא אמרה לה פעם שהיא נולדה בשעה 7:15 בערב. איזה יום זה? הם קוראים לזה 'אור ליום רביעי', למה קוראים לזה כך? והרי נולדתי בכלל כשהיה לגמרי חושך, ב-7:15 הכל לגמרי חושך, בחורף. למה 'אור'?

לא חשוב.

היא ניתבה מחדש את רצף מחשבותיה. היא נולדה ביום רביעי, אז יום רביעי זה היום שלה. היא רוצה לחגוג יום הולדת בכל יום רביעי. כל שבוע. 52-53 פעמים בשנה. זה הכי הגיוני שיש בעולם. היא נולדה ביום רביעי. זה היום שלה. אז למה שהיא לא תחגוג אותו בכל שבוע ושבוע מימי חייה? והרי סיכמנו שהיא לא מאלה שחוסכים, ועושים פעם אחת בחיים.

ואז היא נרדמה.

והתעוררה.

ולא הבינה. האם הפסידה את יום ההולדת הזה? מה קרה? איפה כולם?

כמה זמן ישנתי?

זה היה חלום?

אה, הפתעה!

כולם שמחים, מחייכים, מברכים ומאחלים. ויש חיבוקים. ומתנות.

איזה יופי. זה היום שלי. יום ההולדת שלי.

יום רביעי.

לעלות על נס

רשומה רגילה
לעלות על נס  |  סיפורת

[ חיים שהם תסבוכת. פתרון שהוא נס. ]

שבעה-עשר סיפורי ניסים מרתקים, חובקי עולם, בעלי אירועים רבי-פָּנים והלכי רוח של דמויות מן החיים.

> מלווים את המת בליל סערה מוּבָלים לקשר בלתי-אפשרי; אש רובים מצד האויב או מצד האוהב?; אי בודד שורץ תנינים בתוך קנוניה של מסע אימים; דממה בבית השכנים וקורבן של חג נוכרי.

> חייל אֶס-אֶס מתמודד עם אסון בלתי-צפוי; מצנח מסתבך ללא תקנה; שבט קניבלים מורעב מוצא שלל חדש; גנב מתכנן את המכה הגדולה שלו…

> ילדה יהודייה נופלת לידי הקג"ב; כישלון משימתי, כמויות של חומרי נפץ; ארגון הפשע היפני הנודע לשמצה, היאקוזה, יוצא לאכוף חוקים; ספר המסתורין מוריד אש מן השמים; טרמפיסט אומלל מקבל עליו את גזר הדין.

הסיפורים אמיתיים. יד ההשגחה מובילה את הדמויות בדרך לא דרך, אל יעדן, אל הגורל האמיתי שלהן, שנקבע מלמעלה. כל אחד מהסיפורים טעון במסרים עמוקים ומלאי רגש.

הלשון עדכנית וקולחת, לצד סִגנון עתיק, מלאה במתיקות המאפיינת את כתיבתו הייחודית של המחבר.

> פרטי הפקה:
הוצאה: קולמוס
שנה: 2006
לועזית: Riding On A Miracle

עמודים: 276

 >> לרכישה מקוונת: ארון הספרים היהודי << 

לחצו כאן – כדי להצטרף לרשימות התפוצה של הוצאת פנתר. תקבלו ישירות לתיבת האימייל שלכם עדכונים על ספרים חדשים, מאחורי הקלעים, 'בקַרוֹבים', ועוד.

אין קשר בין רשימת התפוצה של הוצאת פנתר, לבין רשימת הדיוור של אתר זה.

20 משפטים שלא תרצה לשמוע מהעורך שלך

רשומה רגילה

"אם תתעקש, אני אוכל להשאיל לך מגרסה." זה רק המשפט הראשון… ברשת רצות שפע רשימות מסוג זה, זהו קטע מקורי.

שלום, מדבר העורך שלך…

1. אם תתעקש, אני אוכל להשאיל לך מגרסה.

2. תגיד, באיזה שפה זה?

3. אין חורים בעלילה? אז אתה בטוח ששלחת את כל העמודים?

4. לא, 'לשכתב' זה לא 'לעשות הגהה'.

5. כן, עברתי על כתב-היד. לא עדיף שתבסס על זה סיפור קצר?

6. חשבת אולי על שוק העיוורים? לא בכתב ברייל, כמו שזה…

7. כל המהדורה עדיין אצלך בסלון? אתה יודע, בקרוב ל"ג בעומר.

8. לא, ממש לא השתעממתי בעת הקריאה. פשוט נרדמתי.

9. עודדת אותי להצטרף לאגודה  נגד כריתת יערות ליצירת נייר.

10.      [ הושמט בעריכה ]

11. מרתק. איך הצלחת לתמצת 30 עלילות מפורסמות לתוך עלילה של ספר אחד.

12. קראת את הספר שלי 'איך להתמודד עם דחייה'?

13. למה יש לי תחושה חזקה שכבר קראתי את זה פעם?

14. אם תצליח לפרסם את זה, אני פורש וגם מתחיל לכתוב.

15. איך שאני רואה את זה, ביקורת לא תטריד אותך… לעולם.

16. תקרא לזה 'סיפור אמיתי', לפחות יבינו למה זה משמעם.

17. בסין זה ירוץ חזק. לא, לא צריך לתרגם. כמו שזה…

18. תוסיף ציורים, לפחות שאנשים יוכלו לתת את זה לילדים שלהם.

19. מה? טרגדיה? במשך כל הקריאה חשבתי שזאת פרודיה.

20. לא הצלחת להרים את הרמה? טוב, תוריד אותה יותר, אולי נמכור את זה לילדים.

יזכור: תנו קצת שקט

רשומה רגילה

סבא תמיד רוטן ומשתגע כאשר הנכדים מרעישים. מסתבר שיש לו סיבה טובה לכך.

סבא הוא קפדן. תמיד יוצא מדעתו כאשר הנכדים מרעישים, וסבתא מרעישה עוד יותר על שהוא מרעיש על הרעש הפעוט.

היו מקרים שממש היה משתגע, אחוז טירוף היה מצווה ומרביץ מוסר. מקרים אלו, כללו גרירת כיסאות לא זהירה, או משחק בכדור בתוך הבית.

אין לגרור כיסא. אתה רוצה לשבת? הרם את הכיסא בשתי ידיים. אתה רוצה להתקרב אל השולחן, התרומם מעט וקדם את הכיסא בדממה. אבל, סבא, למה? וסבא אומר, אתה לא רואה כמה מבוגר אני, החריקות אלה גורמות לי מיגרנה מיידית, שלאחריה אני צריך לשכב במיטה במשך יומיים תמימים.

כדור בתוך הבית? ייהרג ואל יעבור. אבל, סבא, למה? וסבא מעולם לא היה נבוך. כדור זה דבר קופצני שאין לבין אנוש שליטה עליו, בפרט לא בגילך הצעיר. מה זה? הכדור יקפוץ ישבור לי איזה חלון, יהרוס לי ויטרינה. אתה תגיד סליחה, ואני צריך לשלם.

זו הסיבה?

לא. ברור שלא. ואחרי שנים סבא סיפר לנו.

הגרמנים נכנסו לתוך הבניין שלהם, ופנו מיד לאלו שהתגוררו למטה. הם הקישו והשכנה יצאה אליהם, עם תליון של צלב לא היה ספק לאיזה דת היא משתייכת. אבל מה עם השכנים.

"יודן?" הם שאלו. "יש יהודים בבניין?"

"יהודים?" השכנה משכה בכתפיה. "לא, אין יהודים בבניין."

אבל, היו יהודים, סבא מספר. גרנו מעל הזקנה הזאת. והסתתרנו כשהגרמנים הגיעו. ולמה היא לא הסגירה אותנו? אתם יכולים לנחש?

סבא היה ילד, והזקנה באה למחרת ואמרה לאביו, "הגרמנים חיפשו אתכם. אבל אמרתי שאין יהודים כאן. וזה רק בגלל שאתם נימוסיים. מעולם לא גררתם כיסא בתוך הבית. דבר שהשכנים הקודמים לא כל-כך הקפידו בו, והדבר הציק לי מאוד. אבל אתם, אתם בסדר."

ומאז סבא חייב את החיים שלו, ואולי גם שלנו, לגרירת כיסא בדממה. למשחק כדור רק מחוץ לבית. ובאופן כללי לנימוסים טובים, גם כלפי אלו שאינם יהודים.

תנו קצת שקט. זה מציל חיים.

 =