הטירה של מר מרפי – מבחוץ

רשומה רגילה

סיפור מבחוץ

'בלי פאניקה', כתב-עת מקוון למדע בדיוני ולפנטסיה, מפרסם סדרת נושא של סיפורים מאת כותבי מדע-בדיוני ופנטסיה מהארץ. עבור הסדרה, 'בין הזמנים – בחזרה לאספמיה', התבקשו הכותבים לקחת שיר, בית או אפילו שורה משירת תור הזהב ולכתוב בהשראתם סיפור. אין, כמובן, חובה להיצמד ל'עלילת' השיר. די באנלוגיה כלשהי שתיוולד מתוך השיר שבו יבחרו.

סיפור מפרי עטי הטירה של מר מרפי, פורסם בסדרה והוא מלווה שני גנבים במסעם בתוך טירה בעלת אופי הפכפך. נכתב בהשראת "הגנבת וכיחשת" מאת שלמה אבן גבירול.

>> לקריאת הסיפור: הטירה של מר מרפי.

 

לשבור את הכוס

רשומה רגילה

עם הקור שמביא בכנפיו הרבה כוסות תה, או משקה חריף אחר, וכניסת חודש אדר, שמסמן את זמן השמחה, הצטברו כמה הגיגים בעניין כוסות זכוכית שאפשר וכדאי לנפץ, בקבוקים מסוכנים וכל הקשור.

להתאמן

כמה פעמים אדם שובר כוס בחייו, במודע, לפחות?

עבור אדם ממוצע התשובה היא – פעם אחת. מתחת לחופה.

להוציא רגזנים, שבזמן איבוד שליטה הם מטיחים ספלים וצלחות בקירות. למעט חולי פַּרקינסון או רֵימטיזם, שעדיין לא למדו מהניסיון והם מוסיפים להשתמש בכוסות זכוכית במקום באלו מפלסטיק. וכמובן, לדלג על בעלי יצר משחית, שנהנים כעניין של שיגרה, להטיל ארצה ספל בדולח או קערית חרס, ולחזות בעונג רב בהתנפצות המשחררת והרסיסים העליזים המתפזרים להם.

ואני שואל, מדוע לא להתאמן?

אדם שעומד להתחתן, ראוי לו שיסתגר לו בחדר, ועמו סט של שש עד עשר כוסות. רצוי לעטוף כל כוס בעיתון או נייר כסף, כדי למנוע התפזרות של רסיסים. אפשר לשטוח על הרצפה שמיכה, או שטיח, כדי לספוג את קולות הנפץ, ולמנוע תקריות מביכות עם השכנים, משטרה, או יתר דרי הבית. ליתר ביטחון להציב בצד מטאטא ויעה. המחמירים ידליקו מוסיקה, ובכך ישיגו שני אפקטים, גם יבליגו על קולות נפץ, וגם ידַמוּ את הסצנה ביתר דמיון.

ידוע באמנות לחימה שכדי להגיע לתנועה מושלמת, תנועה טבעית וחלקה, כמו הליכה או כתיבה, יש לחזור על התרגיל שוב ושוב אלפי פעמים, אפשר להגיע לחמש או עשר אלף פעמים, על פני חודשים או שנים. כך הדבר גם בעת אימון בנשק. אחרי שתרוקן מאות מחסניות, תרגיש את פעולת הירי כחלק ממך.

ולענייננו, מה לא עושה ההמון עבור מה שהוא מגדיר 'היום המיוחד ביותר בחיים', היום בו הוא חייב להשיג את כל האושר, הכל צריך להיות מושלם, הכל צריך להיות צבעוני, זורח, יפה? אנשים יוצאים מגִדרם. לגבי חליפה, תקליטן, צבע הנברשות ופריכוּת השניצל.

ורק את עניין שבירת הכוסות הכל זונחים, או שמא מדויק יותר לומר, דשים בעקבם. את הרגע הגדול ביותר, משאירים ביד המזל. עשה טובה לעצמך, התאמן לפחות פעם אחת לפני כן!

להתחמק

וברגע הגדול הזה, כולם סביבו מאושרים, מחייכים, ההורים מחביאים דמעה, הכלה רוגשת, הרב מעיין שוב בכתובה לראות שאין טעות, הצלם מבזיק שוב ושוב.

מניחים את הכוס לרגליו.

הוא מרים את הרגל, ודורך…

הכוס מתגלגלת ומחליקה קדימה. רגליים טועות בועטות בה והיא מתרחקת עוד ועוד. שלמה.

הקהל גואה בצחוק של אושר, מוחא כפיים.

החתן, מנער את דשי הסָטֶן של חליפתו. "סלחו לי," הוא אומר, מסמיק. "זה סימן לא טוב." הוא לוקח צעד אחד קדימה ומשתעל. "אני לא חושב שתראו אותי שוב," אומר ועוזב את האולם.

להאמין

הייתי ממש קטן אז. נכנסתי עם אמא לחנות כלים, רצינו לקנות כוסות זכוכית. המוכר, איש צנום וכהה, הביט בי, וגלגל את קצוות שפמו הצמרירי. "אני מבין בדיוק למה את מתכוונת ב'כוס חזקה'," הוא אמר וקרץ לכיווני.

"אני אתן לך כוס כזו שלא תצטערי שקנית אותה," אמר ופתח תיבת קרטון מרופדת, משם שלף כוס זכוכית בעלת אוזן משולשת. "תראי איך אני בוחן את עמידות הכוס, ואני אומר לך," הוא הקיש על הכוס באגודלו. "הדבר הזה לא יאכזב אותך. אפילו אני זורק את הכוס, והופּ, נשארת שלמה."

בהפגנתיות של מי שבטוח בעצמו הוא השליך את הכוס ארצה.

והיו שם קול נפץ מעורר וכמה אלפי רסיסים זרחניים ופנים עטויי מבוכה.

להתאזן

ועוד משהו מהילדות.

למדנו בתלמוד, מסכת בבא קמא, על אדם שנשא כד כדרך שאוחזים כד, מאוזנו. והנה לפתע התנתק הכד מחיבוריו והתנפץ על הדרך, והאיש נותר בידו עם אוזן בלבד.

הציור הזה שִלהב את דמיוני ונחרט בי. אני נזכר בו בעיקר בחורף, בכל פעם שאני מרים את כוס התה שלי. ואני תוהה בחיוך ושמץ של חרדה, האם הגיוני שהכוסות של ימינו ישילו את אוזנן לפתע פתאום? אם דבר כזה יקרה, אני ארווה נחת ואפרוץ בצחוק גדול.

להקדים

בעוד אני משוחח עם עורך-הדין, נח מבטי על בקבוקון זכוכית בעל צורה גוצית מעוותת משהו, שנח על מתקן עץ דקורטיבי. "כן, זה," הוא אמר, ביראת כבוד. "הבקבוק הראשון ממש שיצא את מכונותיה של חברה פלונית ליצור בקבוקים אותה אנחנו מייצגים זה שנים ארוכות."

ואת אותו משפט ממש אמר לי עורך-הדין במשרד הסמוך, על בקבוק זהה שנח גם על שולחנו.

ואת אותו משפט, עם מעט שינויים, אמרתי אני במבוכה ובתהייה, כשראיתי בקבוק שלישי, במרכז השולחן האליפטי בחדר הישיבות.

להתבזות

הפצצה הפרימיטיבית 'בקבוק מולוטוב', לא נושאת את שם הממציא, כרגיל, אלא את שמו של המדינאי הסובייטי ויאצ'סלב מיכאילוביץ' מולוטוב, כלפיו הובעה השנאה. זהו כבוד מפוקפק בהחלט.

להבין

כאשר כוס או כלי אחר מתנפצים נוהגים לומר "נגמר תיקונו", על פי האמונה שבכל חי ודומם יש ניצוץ אלוקי, וספל זה שהתנפץ מילא את הייעוד שלו, וכביכול 'מת'.

יש כאלה שנוהגים לומר, "מזל טוב", כרמז לכוס ששוברים בחתונה, ובכך הם זורים מלח על פצעי הרווקים הנוכחים בסביבה, שמנידים בראשם באדישות.

ולסיום, את הכוס שוברים בחתונה – על-מנת להזכיר גם בעת השמחה את הכאב שבלב על חורבן בית המקדש.