האיש שֶבָּאֶבֶן

רשומה רגילה

הוא היה שם תמיד. ניצב. זקוף. בשמש, בגשם, בשלג. האם לא היה שם מעולם? זיכרון. אפיזודה.

ראיתי אותו שם תמיד. בכל יום. ממתין כך בקצה השביל. ראיתי אותו ברור יותר כשהיה ערפל. כשירד גשם או שלג. והוא עדיין היה עומד שם. ראשו מורכן, גַבְנוּן בגבו. מדי פעם היה מסובב את ראשו, אָנֶה וָאָנָה, בתנועות אִטיות כל-כך. מעולם לא ראיתי את עיניו. לא חשבתי שיש לו בכלל.

פחדתי ממנו. אני זוכר איך יום אחד ביקשתי מאמא שנעבור דירה, רעיון כה אווילי במצב שלנו, רק כדי לברוח מהאיש הזה שעומד שם בקצה השביל. אמא חייכה. "חמודי, פשוט אל תסתכל עליו," אמרה.

ואני הזדעזעתי עוד יותר. בתוך תוכי רציתי שהיא תלטף אותי בזלזול ותגיד לי, "היי, בכלל אין שם שום איש."

הבנתי שהמצב חמור יותר. "מה, באמת יש שם איש?"

"שש…" היא זקרה אצבע על שפתיה. "לא מדברים על זה."

ועוד ראיתי אותו שם, יום אחר יום, שנה אחר שנה. הייתי ילד ממוצע, כזה שאינו פוחד אף מכלבים. הרי לכל השכנים שלנו היו כלבים גדולים ומאיימים. לאיוון, לסרגיי, לדוּמָה הזקנה המכשפה, ואפילו לוואסילי, שהיה גר צמוד אלינו, בית ליד בית. חבר פעם אמר לי כי הוא מכיר את כלבו של וואסילי, הוא ראה אותו במעבדה כזו שם מלמדים כלבים לרצוח יהודים. ואני צחקתי, כלבו של וואסילי בכלל היה עיוור, כמו בעליו.

והאיש הזה שהיה שם בקצה השביל, ידעתי שהוא לא באמת איש. כי תמיד כשהתקרבתי אליו, ראיתי שזו מין אבן סַלעית כזו, שחורה, קודרת. סתם אבן. אז למה מרחוק רואים שזה איש. איש אמיתי, עם מגבעת, וזקן, והוא כפוף, כמו מתפלל אל הנצח.

שאלתי את אבא, וגם הוא אמר שעדיף לא לדבר על זה. ולא היה לי עוד את מי לשאול. גם כשגדלתי עוד ראיתי את האיש שֶבָּאֶבֶן. למרות שבתור בחור כבר ראיתי הרבה דברים אחרת. למשל, המלונה בחצר ביתה של דוּמָה הזקנה המכשפה, לא היתה גדולה כל-כך כמו שחשבתי בעת שהייתי ילד. ושני העמודים האלה בכניסה לרחוב שלנו, לא היו באמת גבוהים. הקיר בבניין האדום ממול, שהיה שייך למאפיה, אז לא הבנתי מה זה, מעולם לא עמד להתמוטט, ובעיני בוגר, הוא נראה יציב ואיתן כמרבית הקירות סביב.

ואז עזבנו את הארץ הזו שיש בה כפור ושלג ואדמה שרוותה נהרות מדם אבותינו. וחזרתי לשם כשכבר הייתי גדול. ושוב ראיתי את האיש שֶבָּאֶבֶן, עומד, כפוף כבתחילה, מגבעתו משוכה על פניו. והוא לא זז. ואחרי עוד איזה שנים ביקרתי שם שוב. והרבה דברים השתנו, מלבד האיש שֶבָּאֶבֶן.

מעולם לא ידעתי את הסיפור שלו. עד שסיפרה לי זאת דוּמָה הזקנה המכשפה, שכבר היתה על עֶרֶש דווי, וקולה כמעט לא נשמע. "כאן על האבן הזאת, ראיתי, איך התיזו את ראשו. הו, לא אשכח את היום הזה, הדלעת נשרפה לי על הכירה. והדם שלו ניתז על האבן כולה, כלבים סבבו אותה."

"ראשו של מי?"

"נו, של רב העיר. הוא בכה ואמר שיתנו לו קצת זמן להתכונן. אחרת רוחו לא תנוח. ומאז רוחו אכן לא נחה. כל מי שיעבור ברחוב הזה, יראה את האיש שֶבָּאֶבֶן. בלילות. בעת ערפל. אפשר לשמוע אותו בוכה. והדמות שלו לא תסור מהרחוב המקולל הזה עד עולם."

והאיש שֶבָּאֶבֶן כבר לא היה חידה עבורי. ובפעם הבאה שעברתי שם, נשקתי לאבן, ואמרתי פרק אחד של תהילים. "נוּחַ על משכבך בשלום, וּמְצָא מרגוע לְרוּחֲךָ," חתמתי, והלכתי.

ספק מנקר של שנים כה רבות, עכשיו רווח לי…

מקור מוטל בספק

רשומה רגילה

קורה לא אחת שאנחנו עושים דברים שלמדנו או שהורו לנו ולמעשה מאחוריהם מסתתר איזשהו תעתוע מקומי או מקרי, או מחויב מציאות אחרת. דוגמאות מזֶן, אומנות לחימה ומעשה רב להלכה

סודו של חתול קשור

בעת שהסֵנסֵיי ותלמידיו כרעו למדיטציה של ערבית, פצח החתול שחי במנזר ביללות מטרידות. הרעש הפריע להם והסיח את דעתם. פנה הסֵנסֵיי אל הנזיר התורן וציווה עליו לכפות את החתול למשך זמן המדיטציה.

שנים מאוחר יותר, כאשר הסֵנסֵיי כבר מת, הוסיפו המתאמנים לכפות את החתול במשך ישיבת המדיטציה. לבסוף מת גם החתול, ותחתיו הובא למנזר חתול אחר, וגם הוא נכפת למשך האימונים כעניין שבשגרה.

מאות שנים אחר-כך, צאצאיו המשכילים של הסֵנסֵיי חיברו מַסּוֹת מלומדות על משמעות דתית עמוקה שיש בחתול קשור בעת אימוני מדיטציה.

(מתוך "פירורי זֶן" ליקוט מאת כותב שורות אלו, שיראה אור בשנה הבאה)

 

l

 

מטאטא לבדיקת אתרוג

יהודי ביקש לרכוש אתרוג בערב חג הסוכות, הציע לפניו הסוחר מבחר של אתרוגים נאים ומהודרים. התלבט האיש ובדחילו ורחימו ברר לו אתרוג אחד שנראה לו המהודר והנאה ביותר ורץ עמו מיד לבית רבו, אחד מגדולי הפוסקים, כדי לשמוע את חוות דעתו לגבי הידורו וכשרותו של האתרוג.

התגודדו התלמידים סביב רַבָּם ועשו אוזנם כאפרכֶּסת. הסתכל הרב וראה מטאטא שעמד בסמוך ונשען אל הקיר, והמטאטא נראה כמפריע לתלמידים הצמאים. מיהר ולקח את המטאטא הסורר והרחיק אותו משם.

הביטו בו התלמידים בפליאה גדולה, ומשראה כך, הלך והחזיר את המטאטא למקומו הראשון, השעין אותו אל הקיר כבתחילה ונפנה לעיין באתרוג. אך התלמידים רק תלו בו עיניים מלאות סקרנות ודבֵקות ומשום כך לא נחה דעתו. הוא חשש שדבר הלכה מוטעה ילמדו המתאספים.

חזר שוב הרב והרחיק את המטאטא והפליאה על פני התלמידים הלכה וגברה שבעתיים.

נענה הרב ואמר, "רואה אני את השתוממותכם על עניין המטאטא וחוששני כי מעשה רב תלמדו מכך. אבל אין בזה שום הלכה או עניין. המטאטא רק הפריע כאן וזו הסיבה לפעם הראשונה שהרחקתי אותו. אך משראיתי את המבט בעיניכם חשבתי שתורו מכך שחל איסור לבדוק אתרוג ליד מטאטא, ולכן הלכתי והחזרתי אותו כבראשונה."

אם לא היה מבהיר זאת היו התלמידים ממהרים לרשום לדורות הלכה חדשה זו בעניין בדיקת אתרוגים ליד מטאטא, אותו יש להרחיק ולהחזיר.

 

l

סילוף של מתיחת ידיים

תרגיל בטַאי-צ'י שסופו בגלגול על הקרקע, בוצע במשך תקופות ארוכות בתוספת של מתיחת ידיים, אשר לעיני המתבונן המיומן נראתה כחסרת פֵּשֶר לחלוטין.

אך באומנות לחימה מקובל תמיד שאין לחלוק ולשנות דברים אפילו שאיננו מבינים, לכל תנועת יד ולו הקלה ביותר, לכל סיבוב או הטיית הראש, יש משמעות מלאה בטכניקה של התרגיל. תלמיד בדרגה גבוהה יותר רואה ומבין את טעם תנועה זו או אחרת, יותר מאשר תלמיד בדרגה פחותה. וכן הלאה. אך למרות הכל, כאן, נראתה מתיחת הידיים מוגזמת וללא צורך.

יצאו המורים ובדקו את מקורה של מתיחת הידיים המפוקפקת הזו. חקרו ומצאו מורה זקן שהיה זה שהעביר את התרגיל המדובר מאת המייסד אל שאר העולם. והוא ישב וחשב והתוודה.

את התרגיל הזה העביר המייסד בחצר שהיתה חתומה בגדר. ובכל פעם שהיה המייסד מבצע את התרגיל עם הגלגול שבסופו – היה מגיע קרוב מאוד לאותה גדר, וכדי לא להיתקל בה היה מותח את ידיו מעל ראשו בצורה זו.

מכאן השתרשה הטעות, וגם באולמות רחבים שאין בהם לא גדר ולא כל הפרעה אחרת, מרימים המתאמנים את ידיהם לשווא. ובדיוק מזה חשש המייסד.

(על-פי "אלמנטים של טַאי-צ'י" מאת פּוֹל קרוּמפּטוֹן)

 

l

 

הזמן הראוי לציפורניים

מדי ערב שבת ראו החסידים את רבם הצדיק שהיה יורד וטובל במקווה, ותיכף עם צאתו מהמים מיד היה ממהר לעשות את ציפורניו בשמחה גדולה, לכבוד שבת קודש.

ראו החסידים ולמדו וקשרו ביניהם דבר הלכה ללמוד מרבם. שאת הציפורניים יש לגזוז רק אחרי טבילת מקווה, ובסמוך לטבילה.

הבחין הצדיק בתלמידיו הנלהבים ומיהר להסות אותם. "אתם תוהים למה אני גוזז את ציפורנַי אחרי הטבילה במקווה? ובכן, אין כאן לא סוד ולא דְּרָש, וגם לא רֶמֶז וקבלה. אני עושה זאת בגלל שאחרי טבילת מקווה, הציפורניים מתרככות ואז קל יותר לגזוז אותן, ותו לא."

ואם לא היה אומר להם זאת, היו ממהרים ומפיצים את הסוד הגנוז, של הזמן הראוי והנכון לפי הסוד והספירה לגזיזת ציפורניים בערב שבת קודש.