יזכור: תנו קצת שקט

רשומה רגילה

סבא תמיד רוטן ומשתגע כאשר הנכדים מרעישים. מסתבר שיש לו סיבה טובה לכך.

סבא הוא קפדן. תמיד יוצא מדעתו כאשר הנכדים מרעישים, וסבתא מרעישה עוד יותר על שהוא מרעיש על הרעש הפעוט.

היו מקרים שממש היה משתגע, אחוז טירוף היה מצווה ומרביץ מוסר. מקרים אלו, כללו גרירת כיסאות לא זהירה, או משחק בכדור בתוך הבית.

אין לגרור כיסא. אתה רוצה לשבת? הרם את הכיסא בשתי ידיים. אתה רוצה להתקרב אל השולחן, התרומם מעט וקדם את הכיסא בדממה. אבל, סבא, למה? וסבא אומר, אתה לא רואה כמה מבוגר אני, החריקות אלה גורמות לי מיגרנה מיידית, שלאחריה אני צריך לשכב במיטה במשך יומיים תמימים.

כדור בתוך הבית? ייהרג ואל יעבור. אבל, סבא, למה? וסבא מעולם לא היה נבוך. כדור זה דבר קופצני שאין לבין אנוש שליטה עליו, בפרט לא בגילך הצעיר. מה זה? הכדור יקפוץ ישבור לי איזה חלון, יהרוס לי ויטרינה. אתה תגיד סליחה, ואני צריך לשלם.

זו הסיבה?

לא. ברור שלא. ואחרי שנים סבא סיפר לנו.

הגרמנים נכנסו לתוך הבניין שלהם, ופנו מיד לאלו שהתגוררו למטה. הם הקישו והשכנה יצאה אליהם, עם תליון של צלב לא היה ספק לאיזה דת היא משתייכת. אבל מה עם השכנים.

"יודן?" הם שאלו. "יש יהודים בבניין?"

"יהודים?" השכנה משכה בכתפיה. "לא, אין יהודים בבניין."

אבל, היו יהודים, סבא מספר. גרנו מעל הזקנה הזאת. והסתתרנו כשהגרמנים הגיעו. ולמה היא לא הסגירה אותנו? אתם יכולים לנחש?

סבא היה ילד, והזקנה באה למחרת ואמרה לאביו, "הגרמנים חיפשו אתכם. אבל אמרתי שאין יהודים כאן. וזה רק בגלל שאתם נימוסיים. מעולם לא גררתם כיסא בתוך הבית. דבר שהשכנים הקודמים לא כל-כך הקפידו בו, והדבר הציק לי מאוד. אבל אתם, אתם בסדר."

ומאז סבא חייב את החיים שלו, ואולי גם שלנו, לגרירת כיסא בדממה. למשחק כדור רק מחוץ לבית. ובאופן כללי לנימוסים טובים, גם כלפי אלו שאינם יהודים.

תנו קצת שקט. זה מציל חיים.

 =

 

אגדת החליל המכושף

רשומה רגילה

מעשה בנוכל שנזקק לעזרתו של גנב, ובתמורה לעזרה זו העניק לו חליל שהנוכל עצמו לא ידע את סגולותיו. אך כשנודעו לו סגולותיו הפלאיות של החליל, כבר לא היה לו כה פשוט לחזור בו.

||| מתפרסם במגזין המקוון 'בלי פאניקה'. כאן מובא רק חלק קצר. לסיפור במלואו: >>>

א. פושעים

במרחק מה מן הסד קבע איכר כבד גוף סל של עגבניות רקובות, מעלות צחנה ונוטפות עסיס סרוח, והפרחחים התמודדו ביניהם מי הגבר אשר יעלה בידו להטיל את העגבנייה העבשה במרכז פניו של הפושע.

רגליו של פִּיפְּקוֹ הגנב היו נתונות בסד נמוך, ואחוריו מונחים אל האדמה, ידיו בשלשלאות. ראשו של פיפקו הושפל קדימה, וכובעו צר התיתורה היה נטוי ברישול וסרב להסתיר את פניו שעטו ארשת של מכאוב.

כמה אמות לצדו של פיפקו, בסד מאונך, נכבל ברנש אחר, רמאי שהיה ידוע בציבור בשם ג'אול. הלה נתון היה בסד קשה יותר, ראשו נעול במרכז וידיו משני הצדדים, כיאה לנוכל ערמומי ורע לב המפיל בפח סוחרים ואנשים תמימים, עושק את הזקנים ובחכמתו הפתלתולה מתאכזר לכל. אנשים תיעבו את ג'אול וחפצו במותו, גם מי שטרם הכירוהו או שעדיין לא נפלו קורבן למעלליו.

ג'אול נלכד עד כה כמה פעמים, ותמיד הצליח בדרך כלשהי להימלט. הברנש הנכלולי כבר הועמד בפני טביעה, חניקה בבוץ, כריתת הראש באופנים שונים, דריסה בגלגלים, וכל שאר העונשים המשפילים שמחוננים שבדור העלו בדמיונם המופלג. אך תמיד מצא דרך כלשהי לצאת ברגע האחרון ללא עונש.

לא כן היה פיפקו הגנב, טיפוס טוב לב ושבע צער, שהיה מטופל באשה חולנית ובן פיסח, ואמו, אלמנה עיוורת, שגם עול הטיפול בה רבץ עליו. פיפקו לא גנב כדי ליהנות מכספי זרים לשם עונג ושעשוע או צבירת הון, מעולם לא שלח את ידו במותרות. פיפקו היה גונב על מנת לקיים את נפשו ואת נפש משפחתו.

מרחק רב נהג פיפקו להרחיק מכפרו כדי לחפש לו קרקע פוריה לגנוב בה. כך עשה כדי לא להמיט חרפה על משפחתו. כאשר התגלה בכפר אחד, היה ממהר וגונב בכפר אחר, ולא מגלה עוד את פניו בכפרים בהם יצא שמו לרעה.

כמה צעירים מבני הכפר התגודדו סביב האסורים. אשה עבת בשר ניגשה וגידפה ולבסוף רקקה בפניו של ג'אול. "אותך אני מכירה, מפר חוק שפל שכמוך. בן בליעל, אין לב בקרבך". היא בעטה בנעליה בקרקע וחול ניתז. ג'אול עצם את עיניו וניסה להסתיר את פניו. "הלוואי ויערפו את ראשך, וישפדו אותו בשערי הכפר, למען יראו וייראו".

האשה התרחקה והסתודדה עם חברותיה. אחיה נדד לכפר מרוחק, שם התפרנס מבית מרזח שהחזיק עם אחד מידידיו ונפל ברשת רשעתו של ג'אול. באצטלה של סוחר מהוגן הציע לו זה חביות של משקה משובח, ואף הטעים אותו במנות נאות. האח שראה כי טוב, שלשל את דמי ההזמנה, ובעת שהגיע המשלוח, נפתחו החביות והמשקה נמצא ראוי לזבל בו את האדמה, אם לנקוט בלשון נקיה.

השמש עמדה לשקוע. נראה שהרץ שיצא לפני זמן מה לקרוא לאנשי החוק מהעיר הסמוכה התמהמה בדרכו. בני הכפר עמדו להתפזר.

||| המשך באתר 'בלי פאניקה' >>>

Ÿ

מאמר המפרט את המוטיבים היהודיים בסיפור הזה יופיע בהמשך, וזאת, על מנת לתת שהות לקוראים ליהנות ממנו בלי נטיות.

האיש שֶבָּאֶבֶן

רשומה רגילה

הוא היה שם תמיד. ניצב. זקוף. בשמש, בגשם, בשלג. האם לא היה שם מעולם? זיכרון. אפיזודה.

ראיתי אותו שם תמיד. בכל יום. ממתין כך בקצה השביל. ראיתי אותו ברור יותר כשהיה ערפל. כשירד גשם או שלג. והוא עדיין היה עומד שם. ראשו מורכן, גַבְנוּן בגבו. מדי פעם היה מסובב את ראשו, אָנֶה וָאָנָה, בתנועות אִטיות כל-כך. מעולם לא ראיתי את עיניו. לא חשבתי שיש לו בכלל.

פחדתי ממנו. אני זוכר איך יום אחד ביקשתי מאמא שנעבור דירה, רעיון כה אווילי במצב שלנו, רק כדי לברוח מהאיש הזה שעומד שם בקצה השביל. אמא חייכה. "חמודי, פשוט אל תסתכל עליו," אמרה.

ואני הזדעזעתי עוד יותר. בתוך תוכי רציתי שהיא תלטף אותי בזלזול ותגיד לי, "היי, בכלל אין שם שום איש."

הבנתי שהמצב חמור יותר. "מה, באמת יש שם איש?"

"שש…" היא זקרה אצבע על שפתיה. "לא מדברים על זה."

ועוד ראיתי אותו שם, יום אחר יום, שנה אחר שנה. הייתי ילד ממוצע, כזה שאינו פוחד אף מכלבים. הרי לכל השכנים שלנו היו כלבים גדולים ומאיימים. לאיוון, לסרגיי, לדוּמָה הזקנה המכשפה, ואפילו לוואסילי, שהיה גר צמוד אלינו, בית ליד בית. חבר פעם אמר לי כי הוא מכיר את כלבו של וואסילי, הוא ראה אותו במעבדה כזו שם מלמדים כלבים לרצוח יהודים. ואני צחקתי, כלבו של וואסילי בכלל היה עיוור, כמו בעליו.

והאיש הזה שהיה שם בקצה השביל, ידעתי שהוא לא באמת איש. כי תמיד כשהתקרבתי אליו, ראיתי שזו מין אבן סַלעית כזו, שחורה, קודרת. סתם אבן. אז למה מרחוק רואים שזה איש. איש אמיתי, עם מגבעת, וזקן, והוא כפוף, כמו מתפלל אל הנצח.

שאלתי את אבא, וגם הוא אמר שעדיף לא לדבר על זה. ולא היה לי עוד את מי לשאול. גם כשגדלתי עוד ראיתי את האיש שֶבָּאֶבֶן. למרות שבתור בחור כבר ראיתי הרבה דברים אחרת. למשל, המלונה בחצר ביתה של דוּמָה הזקנה המכשפה, לא היתה גדולה כל-כך כמו שחשבתי בעת שהייתי ילד. ושני העמודים האלה בכניסה לרחוב שלנו, לא היו באמת גבוהים. הקיר בבניין האדום ממול, שהיה שייך למאפיה, אז לא הבנתי מה זה, מעולם לא עמד להתמוטט, ובעיני בוגר, הוא נראה יציב ואיתן כמרבית הקירות סביב.

ואז עזבנו את הארץ הזו שיש בה כפור ושלג ואדמה שרוותה נהרות מדם אבותינו. וחזרתי לשם כשכבר הייתי גדול. ושוב ראיתי את האיש שֶבָּאֶבֶן, עומד, כפוף כבתחילה, מגבעתו משוכה על פניו. והוא לא זז. ואחרי עוד איזה שנים ביקרתי שם שוב. והרבה דברים השתנו, מלבד האיש שֶבָּאֶבֶן.

מעולם לא ידעתי את הסיפור שלו. עד שסיפרה לי זאת דוּמָה הזקנה המכשפה, שכבר היתה על עֶרֶש דווי, וקולה כמעט לא נשמע. "כאן על האבן הזאת, ראיתי, איך התיזו את ראשו. הו, לא אשכח את היום הזה, הדלעת נשרפה לי על הכירה. והדם שלו ניתז על האבן כולה, כלבים סבבו אותה."

"ראשו של מי?"

"נו, של רב העיר. הוא בכה ואמר שיתנו לו קצת זמן להתכונן. אחרת רוחו לא תנוח. ומאז רוחו אכן לא נחה. כל מי שיעבור ברחוב הזה, יראה את האיש שֶבָּאֶבֶן. בלילות. בעת ערפל. אפשר לשמוע אותו בוכה. והדמות שלו לא תסור מהרחוב המקולל הזה עד עולם."

והאיש שֶבָּאֶבֶן כבר לא היה חידה עבורי. ובפעם הבאה שעברתי שם, נשקתי לאבן, ואמרתי פרק אחד של תהילים. "נוּחַ על משכבך בשלום, וּמְצָא מרגוע לְרוּחֲךָ," חתמתי, והלכתי.

ספק מנקר של שנים כה רבות, עכשיו רווח לי…

מקור מוטל בספק

רשומה רגילה

קורה לא אחת שאנחנו עושים דברים שלמדנו או שהורו לנו ולמעשה מאחוריהם מסתתר איזשהו תעתוע מקומי או מקרי, או מחויב מציאות אחרת. דוגמאות מזֶן, אומנות לחימה ומעשה רב להלכה

סודו של חתול קשור

בעת שהסֵנסֵיי ותלמידיו כרעו למדיטציה של ערבית, פצח החתול שחי במנזר ביללות מטרידות. הרעש הפריע להם והסיח את דעתם. פנה הסֵנסֵיי אל הנזיר התורן וציווה עליו לכפות את החתול למשך זמן המדיטציה.

שנים מאוחר יותר, כאשר הסֵנסֵיי כבר מת, הוסיפו המתאמנים לכפות את החתול במשך ישיבת המדיטציה. לבסוף מת גם החתול, ותחתיו הובא למנזר חתול אחר, וגם הוא נכפת למשך האימונים כעניין שבשגרה.

מאות שנים אחר-כך, צאצאיו המשכילים של הסֵנסֵיי חיברו מַסּוֹת מלומדות על משמעות דתית עמוקה שיש בחתול קשור בעת אימוני מדיטציה.

(מתוך "פירורי זֶן" ליקוט מאת כותב שורות אלו, שיראה אור בשנה הבאה)

 

l

 

מטאטא לבדיקת אתרוג

יהודי ביקש לרכוש אתרוג בערב חג הסוכות, הציע לפניו הסוחר מבחר של אתרוגים נאים ומהודרים. התלבט האיש ובדחילו ורחימו ברר לו אתרוג אחד שנראה לו המהודר והנאה ביותר ורץ עמו מיד לבית רבו, אחד מגדולי הפוסקים, כדי לשמוע את חוות דעתו לגבי הידורו וכשרותו של האתרוג.

התגודדו התלמידים סביב רַבָּם ועשו אוזנם כאפרכֶּסת. הסתכל הרב וראה מטאטא שעמד בסמוך ונשען אל הקיר, והמטאטא נראה כמפריע לתלמידים הצמאים. מיהר ולקח את המטאטא הסורר והרחיק אותו משם.

הביטו בו התלמידים בפליאה גדולה, ומשראה כך, הלך והחזיר את המטאטא למקומו הראשון, השעין אותו אל הקיר כבתחילה ונפנה לעיין באתרוג. אך התלמידים רק תלו בו עיניים מלאות סקרנות ודבֵקות ומשום כך לא נחה דעתו. הוא חשש שדבר הלכה מוטעה ילמדו המתאספים.

חזר שוב הרב והרחיק את המטאטא והפליאה על פני התלמידים הלכה וגברה שבעתיים.

נענה הרב ואמר, "רואה אני את השתוממותכם על עניין המטאטא וחוששני כי מעשה רב תלמדו מכך. אבל אין בזה שום הלכה או עניין. המטאטא רק הפריע כאן וזו הסיבה לפעם הראשונה שהרחקתי אותו. אך משראיתי את המבט בעיניכם חשבתי שתורו מכך שחל איסור לבדוק אתרוג ליד מטאטא, ולכן הלכתי והחזרתי אותו כבראשונה."

אם לא היה מבהיר זאת היו התלמידים ממהרים לרשום לדורות הלכה חדשה זו בעניין בדיקת אתרוגים ליד מטאטא, אותו יש להרחיק ולהחזיר.

 

l

סילוף של מתיחת ידיים

תרגיל בטַאי-צ'י שסופו בגלגול על הקרקע, בוצע במשך תקופות ארוכות בתוספת של מתיחת ידיים, אשר לעיני המתבונן המיומן נראתה כחסרת פֵּשֶר לחלוטין.

אך באומנות לחימה מקובל תמיד שאין לחלוק ולשנות דברים אפילו שאיננו מבינים, לכל תנועת יד ולו הקלה ביותר, לכל סיבוב או הטיית הראש, יש משמעות מלאה בטכניקה של התרגיל. תלמיד בדרגה גבוהה יותר רואה ומבין את טעם תנועה זו או אחרת, יותר מאשר תלמיד בדרגה פחותה. וכן הלאה. אך למרות הכל, כאן, נראתה מתיחת הידיים מוגזמת וללא צורך.

יצאו המורים ובדקו את מקורה של מתיחת הידיים המפוקפקת הזו. חקרו ומצאו מורה זקן שהיה זה שהעביר את התרגיל המדובר מאת המייסד אל שאר העולם. והוא ישב וחשב והתוודה.

את התרגיל הזה העביר המייסד בחצר שהיתה חתומה בגדר. ובכל פעם שהיה המייסד מבצע את התרגיל עם הגלגול שבסופו – היה מגיע קרוב מאוד לאותה גדר, וכדי לא להיתקל בה היה מותח את ידיו מעל ראשו בצורה זו.

מכאן השתרשה הטעות, וגם באולמות רחבים שאין בהם לא גדר ולא כל הפרעה אחרת, מרימים המתאמנים את ידיהם לשווא. ובדיוק מזה חשש המייסד.

(על-פי "אלמנטים של טַאי-צ'י" מאת פּוֹל קרוּמפּטוֹן)

 

l

 

הזמן הראוי לציפורניים

מדי ערב שבת ראו החסידים את רבם הצדיק שהיה יורד וטובל במקווה, ותיכף עם צאתו מהמים מיד היה ממהר לעשות את ציפורניו בשמחה גדולה, לכבוד שבת קודש.

ראו החסידים ולמדו וקשרו ביניהם דבר הלכה ללמוד מרבם. שאת הציפורניים יש לגזוז רק אחרי טבילת מקווה, ובסמוך לטבילה.

הבחין הצדיק בתלמידיו הנלהבים ומיהר להסות אותם. "אתם תוהים למה אני גוזז את ציפורנַי אחרי הטבילה במקווה? ובכן, אין כאן לא סוד ולא דְּרָש, וגם לא רֶמֶז וקבלה. אני עושה זאת בגלל שאחרי טבילת מקווה, הציפורניים מתרככות ואז קל יותר לגזוז אותן, ותו לא."

ואם לא היה אומר להם זאת, היו ממהרים ומפיצים את הסוד הגנוז, של הזמן הראוי והנכון לפי הסוד והספירה לגזיזת ציפורניים בערב שבת קודש.