ברית של גנבים – אפליקציה לאנדרואיד

רשומה רגילה

המותחן החדש שיוצא בימים אplaystore-iconלה לחנויות הספרים, מגיע לאנדרואיד. תוכלו לקחת איתכם בנייד חבורה מופרעת של גנבים, זייפנים, צרור חפצי אמנות ועלילה שתעצור לכם את הנשימה… הכוח בידיים שלכם!

להמשיך לקרוא

בצק אלים – מאז 1863 – תבדקו אותנו!

רשומה רגילה

כאשר נפתחה מאפייה חדשה שני רחובות מהבית שלי, ועל השלט נכתב בגאון "מאז 1863" חשתי התקף זעם…  וזה מה שיצא.

להמשיך לקרוא

כשיצאתי מהכלא קיבלתי ארגז

רשומה רגילה

נאמר לי שהוא מכיל את החפצים שהיו ברשותי בעת שנעצרתי ובסופו של דבר נכלאתי. עברו 15 שנה מאז. לא חשבתי שאמצא אוצרות בקופסה הזו. אכן לא מצאתי שום אוצר, שום דבר שימושי.

אבל מצאתי את הזמן.

להמשיך לקרוא

התרסקות – 5 – לוציוס רבל

רשומה רגילה

התרסקות – 5 – לוציוס רבל | מתח, אימה, דרמה |

  [ האם תבקש עזרה. מעצמך? ]

להמשיך לקרוא

היום נולדתי. לא סיבה לחגוג?

רשומה רגילה

על ילדה שמאוד אוהבת ימי הולדת. ויש לה הצעות לתכנון מחודש של תזמון החגיגות. יש לה הסברים הגיוניים למה יום הולדת שנתי אחד הוא בדיחה.

היא אוהבת ימי הולדת. הכל צבעוני. כולם שמחים, או לפחות נראים שמחים. אה, ויש עוגה… איזה עוגה. כל-כך גדולה. כזו גבוהה. אמא'לה. אבל העוגה הזו הולכת ונהיית קטנה משנה לשנה. למה זה? למה לא הפוך? ככל שגדלים  צריך שהעוגה תהיה גדולה יותר. כי האדם החוגג הוא גדול יותר.

אבל אחרי הוכחות ויזואליות נראה שהמציאות שונה. התבניות, אותה מידת גודל, מדי שנה. אותו תנור. אותם חומרים. אותה קצפת. אז איך זה? העוגה קטנה משנה לשנה.

ואז היא הבינה, העוגה לא הולכת וקטנה, אלה העיניים שלה שהולכות וגדלות. היא הולכת וגדלה. מאז ראתה את העוגה לראשונה, היא עצמה הלכה וגדלה. שום דבר לא משתנה. רק נקודת המבט.

היא פקחה אתה עיניה לראשונה, באותם אחר צהריים סגריריים, וידעה מיד שהנה עומדים לחגוג לה יום הולדת. נותרה על הכרית, מחייכת לעצמה. בטח בחדר השני הם מכינים את ההפתעה, את השולחן, מכינים את העוגה.

היא אוהבת ימי הולדת. הכל צבעוני. כולם שמחים, או לפחות נראים שמחים. אה… היא הרימה את ראשה לרגע מעל הכרית, ברפלקס, משהו מבריק עבר בדעתה.

רגע.

קוראים לזה יום הולדת. אז למה חוגגים אותו רק פעם אחת בשנה?

אם מחפשים לחסוך בחגיגות, אפשר לחגוג פעם אחת בשמיטה, או פעם ביובל. או פעם בשנה ורבע לפי זמן מאדים. למה פעם בשנה? הפתרון בטח פשוט, חושבים המבוגרים, להם יש נקודת מבט שונה, כנראה. אולי שנה זה פרק זמן הגיוני מסיבה כלשהי. לא נראה לי. טיפשי. למה שנה? למה לא פעם בשנתיים, למשל?

רגע.

ואם לא רוצים לחסוך, בטח רוצים לתת לחגיגה הזו טעם ייחודי, ואם מישהו יחגוג יותר מדי יירד לו הטעם והוא יתחיל להשתעמם.

אז למה לחגוג פעם בשנה? פעם בשנה זה לא משעמם? זה יותר מדי קרוב… מה שצריך לעשות זה… אם הייתי מלכת ימי ההולדת, הייתי מחליטה שכל אחד יכול לחגוג יום הולדת רק פעם אחת בחיים… אה… איזו שמחה זו היתה. אנשים היו יכולים להחליט לעצמם איזה יום הם רוצים לחגוג את יום ההולדת שלהם, אחרי הכל זה יום, יום אחד, פעם אחת בחיים. בן-אדם לא נולד כל שנה, הוא נולד רק פעם אחת.

איזה רעיון טוב. אנשים יחגגו יום הולדת אחד, וזה בטח יהיה ענק כמו חתונה. עם עוגיות נחמדות בבר, ועם ג'לי, ואפרסקים מתוקים… ועם תזמורת, וכולם ירקדו. כן, זה רעיון הכי טוב. ככה זה יהיה הכי ייחודי שיש, בן-אדם יחגוג ברצינות את עצם העובדה שהוא נולד, הוא חי. זה אמיתי. זה לא סתם בדיחה שחוזרת על עצמה מדי שנה.

היא השתיקה את מרוצת מחשבותיה. מנסה להקשיב לקולות מהחדר הסמוך. ניירות מרשרשים? מישהו מנפח בלונים? ריח מהתנור? מסיבת יום ההולדת שלה הולכת ומתקרבת.

אבל היא, היא אוהבת ימי הולדת. הכל צבעוני. כולם שמחים, או לפחות נראים שמחים. היא רוצה יומולדת כל יום. אבל בזה אין שום היגיון, יגידו לה המבוגרים, בטח. זה לא נורמלי.

והיא בטוחה שזה כן הגיוני. הגיוני לחלוטין. היא נולדה ביום רביעי, או ביום שלישי בערב. אמא אמרה לה פעם שהיא נולדה בשעה 7:15 בערב. איזה יום זה? הם קוראים לזה 'אור ליום רביעי', למה קוראים לזה כך? והרי נולדתי בכלל כשהיה לגמרי חושך, ב-7:15 הכל לגמרי חושך, בחורף. למה 'אור'?

לא חשוב.

היא ניתבה מחדש את רצף מחשבותיה. היא נולדה ביום רביעי, אז יום רביעי זה היום שלה. היא רוצה לחגוג יום הולדת בכל יום רביעי. כל שבוע. 52-53 פעמים בשנה. זה הכי הגיוני שיש בעולם. היא נולדה ביום רביעי. זה היום שלה. אז למה שהיא לא תחגוג אותו בכל שבוע ושבוע מימי חייה? והרי סיכמנו שהיא לא מאלה שחוסכים, ועושים פעם אחת בחיים.

ואז היא נרדמה.

והתעוררה.

ולא הבינה. האם הפסידה את יום ההולדת הזה? מה קרה? איפה כולם?

כמה זמן ישנתי?

זה היה חלום?

אה, הפתעה!

כולם שמחים, מחייכים, מברכים ומאחלים. ויש חיבוקים. ומתנות.

איזה יופי. זה היום שלי. יום ההולדת שלי.

יום רביעי.

צרות של מתנקשים – 2 – כדור ירוק ונורא

רשומה רגילה

חושים מחודדים יתר על המידה, עלולים להיות מטרד מטריף בסיטואציות מסוימות. המתנקש הזה לא ינוח עד שלא ימצא פתרון. מתוך הפינה 'צרות של מתנקשים'.


 

המקום: שְׁוֵורין, מקלנבורג-ווֹרְפּוֹמְרן, גרמניה

שם המתנקש: הוֹרְסְט ווּלף

הידוע בשם: ילד הפלא

 

היא בכתה. תחילה בכי של הלם, עיניים קרועות לרווחה, פה מהבהב כמו תריס. ואחר בכי מתגלגל, קורע לב שהרעיד את גדרות החצר.

היא נפלה על ברכיה, יודעת שלא תראה אותו שוב לעולם. שעות המשחק שהיו לה עמו, ההתרגשות, החוויות, ההתפרקות אחרי בית-הספר. הוא זה שקישר בינה לבין הילדות האחרות באזור. זה שחייך אליה ברגעי הבדידות שלה.

אמה יצאה בבהלה מתוך הבית. "מארי! מה קרה, מארי?" היא כיסה בכף ידה את פיה שנפער. מתקרבת אל בתה ומסתכלת על הרצפה. "הו, לא!" הוא נאנחה והתכופפה לחבק את בתה.

מעבר לגדר הברזל של החצר.

שביל צר, ארוך, בין בתים.

מהצד השני של השביל, פחי אשפה ממתכת. זנבות של חתולים מבצבצים כנחשים.

מאחורי פחי האשפה, גרם מדרגות מוביל אל מפלס עילי של בית דירות צבוע כחול. גלריה ארוכה, חשופה, מנומרת בדלתות.

משמאל לבית הדירות, אזור חניה מעוקל, דמוי פרסת סוס. האזור תחום ברשתות וגדרות מעוקמות.

בין בית הדירות הכחול לבין אזור החניה, ניתן להבחין במבנה צמוד-קרקע. דירותיו פנויות, מוצעות להשכרה.

בתוך הדירה שחזיתה פונה אל אחורי הבית הכחול ואל אחורי החניה דמוית פרסת הסוס, עמדה דמות כהה, צמודה לחלון. ניחוח קלוש של אבק שריפה התערבל באוויר הסמיך, הלוהט, מתרומם מהאקדח, שקנהו עדיין מבצבץ מבעד לסורגי החלון. 

 

שעתיים קודם לכן.

הורסט וולף ניגב את פיו במפית נייר ונשען לאחור, הוא נשף בנועם והניח את כפותיו על כרסו. נדרך לשמע רשרוש מכיוון המטבחון. ידו הבזיקה אל אקדחו.

כעבור רגע שריריו רפו, הוא התרומם והלך למטבח. הרים את הקומקום מהאש רגעים אחדים לפני שחלל הדירה התמלא בשריקה צורמנית. הוא הכין תה צמחים בספל קרטון וחזר אל חדר המגורים.

לאחר שניקה בזהירות את השולחן משיירי פשטידת הרועים והרוטב, הרחיק גם את מפת הנייר, ופתח את תיק העור שלו. עיין בתצלומי המטרה תוך גמיעות קטנות של תה צמחים.

התוכנית היתה מפורטת ומסודרת במוחו. הלילה, באשמורת השלישית, הוא ישלים את החיסול הזה. הלקוח השאיר די מידע כדי לאפשר לו לבנות את התוכנית במהירות.

הורסט סגר את התיק, עיניו נעשו כבדות. סיים את התה והתרומם ממקומו. בדק שהדלת נעולה, הבריח מוסט, וגב של כיסא תקוע מתחת לידית. עבר על החלונות, בודק את הסורגים. משקיף אל החניה המעוקלת, לראות אם השתנה משהו.

השאיר את החלונות פתוחים, לא היה מיזוג אוויר בדירה. וגם כך, הורסט לא נוהג לישון עם מזגן פועל. יותר מדי אפשרויות להרוג או לסמם בעזרת מזגן, מנעו ממנו את התענוג המפוקפק.

הוא עלה על מיטתו, דוחק את קנה האקדח בין הקיר לבין שפת המזרון. מנסה את כוחו פעם ופעמיים בשליפה מהירה. כאשר הניח הדבר את דעתו, התיר לעצמו לעצום את עיניו.

בעיניים עצומות, כשפניו תחובים בכר הנוצות הענק, הדומה לשק, החלו קולות הסביבה לחלחל ולהתהוות סביבו.

ברגעים כאלה, כשחוש השמיעה הופך לכלי הישרדות, היתה נחשפת יכולתו המרשימה של הורסט. שמיעה חדה כתער, קולטת קולות וצלילים ממרחקים. הוא השתמש ברגישות הזו כדי להעניק לעצמו הילה של בעל כוחות על טבעיים.

הורסט היה יורה מעבר לקירות, אחרי שזיהה את הרחשים המאפיינים את המטרה שלו. הלקוחות חשבו שהוא מסוגל לראות מבעד לקירות.

בלילות, בכל מקום בו ישן, היו עיניו נפקחות כאשר נעצרה מכונית בסמוך לבניין. הוא זיהה את גווני הצליל המאפיינים דגמים שכיחים של מכוניות.

במקרים אחדים, בעת שיתופי פעולה עם מתנקשים אחרים, היה הורסט מרים לפתע את ראשו ואומר כבדרך אגב, 'הוא כאן, האיש שלנו כאן'. והם היו רצים לחלון ורואים את המטרה, או הלקוח, יורדים מהמכונית.

עכשיו, על כר הנוצות הענק, הוא חייב להירדם ומהר. עליו להכין את עצמו ללילה. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, וניסה להרפות את שריריו.

טק-טק. טיק-טק-טיק. טיק.

רעשי הרקע מיפו את עצמם במפה וירטואלית לנגד עיניו העצומות. מישהו יוצא מהחניה, מכונית מסחרית; רעש הרוח הטופחת באיטיות באריג בד עבה שמישהו סגר באמצעותו פִּרצה בגדרות הרשת המעוקמות של החניה; חתולים מתקוטטים על שקית שומנית בתוך פחי אשפה מתכתיים, מכסה מחליק ונופל; גערות של אם בילדיה איפשהו בבית הדירות הכחול; צלצול טלפון; טקטוקים; קולות של ירי וצעקות באנגלית, כנראה ממשחק מחשב; מכונית חולפת…

טיק. טק-טק-טיק. טק.

עיניו העצומות של הורסט התכווצו וסטו לצדדים מתחת לעפעפיו. מהם הטקטוקים? מאיפה הם באים? מי או מה יוצר אותם?

טיק. טיק-טיק-טיק. טיק.

לא חשוב. עדיף להתעלם עכשיו. הסתובב לצד השני וטמן את ראשו מתחת לכרית הענקית. אולם הנקישות רדפו אחריו, כמו קללה. מרגע שקלט אותם, מוחו אינו מרפה. חוש השמיעה שלו לא יכול עוד להתעלם.

טק-טיק-טק. טק-טק.

זה לא ילך. הוא חייב לפתור את זה.

טיק-טיק-טק-טק.

הורסט ניסה לזהות את תבנית הנקישות הללו. האם זה אנושי? מכני? לא היה בהן סדר. קבוצות של נקישות לצד בודדות, מרווחים אקראיים של זמן בין נקישה אחת לאחרת.

טיק. טק. טק. טיק.

הוא הניח שמדובר ברַצָּף. מישהו באזור משפץ את ביתו, מחליף את אריחי הרצפה שלו. ואלו הנקישות נשמעות כאשר הרַצָּף מכה קלות על גבי האריחים כדי למקם אותם על גבי הקרקע.

טיק-טק-טק.

האם זה הגיוני? די! זה לא חשוב!

טיק. טק. טיק.

הורסט ניסה להתעלם ולהירדם. אולם הנקישות לא הרפו. קדחו במוחו. חוררו אותו. הטריפו את דעתו. הוא ניסה לספור את הנקישות, למספר את כמות האריחים. אולם הדבר נמשך זמן רב מדי.

טק. טק. טק. טק. טק. טק.

כמה אריחים יש בדירה? כמה זמן יכול רַצָּף לעבוד בלי הפסקה?

טיק. טיק. טק-טק. טק-טק.

שעה ארוכה ומתישה של התגלגלות במיטה, הורסט נראה כמו חולה. פניו אדומות. עיניו נפוחות. שערו הבהיר והקוצני פרוע. בגדיו מרוטים. הכרית הפכה לשק חבטות.

טיק. טיק. טיק.

"זהו! זהו זה!" הורסט התרומם, אקדחו רועד בידו. "אין דבר שאי-אפשר לפתור בעזרת קליע אחד…" הוא לחש ודרך את האקדח, רץ אל החלון.

הוא בחן את השטח בשימת לב מרובה. נעזר במשקפת של רובה צלפים. החניה. בית הדירות הכחול. הפחים. שביל צר. גדרות ברזל.

"מה זה?" מצחו של הורסט התכווץ. צינורית של מזגן משתלשלת מקומה גבוהה. טיפות מים דולפים כלפי מטה. אל החצר.

טיק-טיק-טיק.

איך זה ייתכן? מכל המקומות שבעולם…

כדור משחק גדול, בצבע ירוק בהיר, זרחני. חיוך סמיילי מתוח בהה בו מבין חרכי גדר הברזל. דחוק אל הפינה.

טיק-טק-טיק-טיק.

הורסט שמט את כתפיו ופלט גיחוך. "מה אני עושה?" הוא בחן את האקדח שבידו ואת החיוך הירקרק שצופה בו מן המרחק. הוא חשק את שיניו.

המים נטפו בדיוק על קדקוד הכדור הירוק. יוצרים קולות נקישה, האוויר שבתוך הכדור גורם לנקישות להדהד.

הוא פזל אל המיטה. לא יצליח לישון עד שהכדור יזוז משם. האם ילך לשם וינסה להזיז אותו בעזרת מקל או משהו… לא, זה עלול להכשיל את המשימה כולה. לא.

טיק-טק-טק-טק. טיק. טיק.

אצבעו רעדה בחֵמה, סוחטת את ההדק. הקליע התנתק מבין סורגי החלון, חלף על פני החניה המעוקלת, עבר מעל פחי האשפה, חצה את השביל הצר, וחדר בין חרכי גדר הברזל.

נשמע פיצוץ עז. הכדור הירוק התפוצץ ברעש ועף הצִדה כסמרטוט. החיוך המטופש התפוגג למחווה של ליצן עצוב.

הורסט נשם עמוקות, ניחוח אבק השריפה התערבל באוויר.

ילדה יצאה בריצה מהבית. לקח לה רגע אחד להבין מה קרה. והיא פרצה בבכי תחילה בכי של הלם, עיניים קרועות לרווחה, פה מהבהב כמו תריס. ואחר בכי מתגלגל, קורע לב שהרעיד את גדרות החצר.

היא נפלה על ברכיה, יודעת שלא תראה אותו שוב לעולם. שעות המשחק שהיו לה עמו, ההתרגשות, החוויות, ההתפרקות אחרי בית-הספר. הוא זה שקישר בינה לבין הילדות האחרות באזור. זה שחייך אליה ברגעי הבדידות שלה.

הכדור הירוק המחייך

.

סיפורו של נסיין מזרנים

רשומה רגילה

"זה אולי נשמע מגוחך, אדם שתפקידו לנסות מזרנים, אבל האם מקצועו של 'מבקר מסעדות' אינו מגוחך באותה מידה?" סיפורו מעורר ההשראה של נסיין מזרנים מרומניה.

 

ימי בטלה

בצעירותו היה סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק (Sandu Babliuc) עצלן ובטלן בעל שיעור קומה, חי במוֹינֶסְטִי (Moineşti), רומניה. האיש לא הצליח להחזיק עצמו בעבודה יותר משבוע. בדרך כלל נזרק בשל הפסקות ארוכות שהיה נוטל לעצמו באופן תכוף, תוך שהוא מזניח את הטוסטים והנקניקיות על הגריל, או את משאבת הדלק, או כל דבר שניתן לאחריותו.

למעשה, סֶנְדיוּ קיצר את שמו מאַלֶקְסַנְדְרוּ, ובסביבתו הובן שהדבר נעשה מתוך עצלותו של הבחור בהגיית שמו הארוך. העצלנות שלו קיבלה אישיות בפני עצמה.

גם בחייו הפרטיים היה סֶנְדיוּ נרפה וחסר מוטיבציה. חי בבית הוריו, רובץ רוב היום על מיטתו, ואת שאר הזמן מבלה באכילה, או בישיבה במרפסת, מיטלטל על כיסא נדנדה מעץ, כמו זקן מופלג. אמו, עקרת בית, דאגה לו וניסתה לסייע לו, למרות הכל. אביו, עובד כפיים נמרץ, היה לועג לו ועוקץ אותו בכל הזדמנות. סֶנְדיוּ היה מגיב במשיכת כתף, עיניו נעוצות באופק.

אביו היה מכנה אותו 'נסיין מזרנים'. והיה צוחק, "לפחות תעשה מזה כסף…" סֶנְדיוּ מעולם לא חשב שהבדיחה הזו תקים אותו על הרגליים.

"מִתחילה לא נתתי למזרן הזה סיכוי גדול. הוא היה מחוספס למגע וקשיח תחת לחץ, כמו אבן. אבל מתברר שהוא דווקא התגלה כמזרן טוב אחרי עבודה מאומצת. אם זזתי במהלך השינה, המזרן הזה סיפק לי עיסוי."

התפנית

כאשר אמו חלתה, ואביו נאלץ לסעוד אותה, ולהפסיד ימי עבודה משלו, היה הבית אפוף אדים מרוב גערות קולניות וזעם. אביו הראה לו את הדלת, והזהיר אותו שלא ישוב אם אין בידיו עבודה, ואפילו הבזויה ביותר. הוא לא יכול להניח לבנו לבזבז את חייו ולהיטפל לסובבים אותו.

סֶנְדיוּ הסתובב יומיים ברחובות. ללא חברים או מכרים, לא היה לו לאן לפנות כדי לקבל שטח רביצה. לא היו לו כישורים מיוחדים, בקושי שלט בכתיבה או בחשבון, משום שאת כל זמנו בבית-הספר בילה בנמנום.

אחרי שהשאיל מאביו טוקסידו ועניבת פרפר, פנה סֶנְדיוּ לקניון הסמוך, נכנס אל חנות רהיטים ודרש לראות את המנהל. כאשר ישב מולו, לא הבין סֶנְדיוּ למה אנשים מפריזים בערכו של ביטחון עצמי. הוא עצמו לא חשש, ולא התרגש, לא ידע שזה נובע משלמות עצמית וחוסר אכפתיות של עצלנות.

סֶנְדיוּ לחץ את היד שהוגשה לו והציג את עצמו. "שלום לך, אני שמח שיכולת להיפגש איתי. שמי סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק, ואני נסיין מזרנים."

מנהל החנות הסתכל בו רגע ארוך, פיו פעור. "מה? נסיין מזרנים?" הוא השמיע צחקוק. "בחיים שלי לא שמעתי על דבר כזה?"

סֶנְדיוּ הנהן. "אם אתה מעריך את התחום שלך, את הלקוחות ואת השם שלך, מוטב שתעסיק נסיין מזרנים." הוא הניח את כפו על חזהו. "ואפילו לא אכפת לי שזה יהיה מישהו אחר. רק אל תמכור מיטות ומזרנים, מבלי שיש לך נסיין צמוד."

"במהלך השינה התהפכתי מצד לצד קרוב לתשע פעמים. אני לא מבין מה יש במזרן הזה שעשה אותי קופצני כל-כך. לסיכום, המזרן עשוי להתאים לחיילים ואנשים שנמצאים בכוננות. מובטחת להם התעוררות מהירה."

מה התפקיד שלך?

המנהל נראה משועשע. הוא התקשה להאמין שלא מדובר בבדיחה או מתיחה. סֶנְדיוּ אמר, "זה אולי נשמע מגוחך, אדם שתפקידו לנסות מזרנים, אבל האם מקצועו של 'מבקר מסעדות' אינו מגוחך באותה מידה? האיש אוכל על חשבונך, ואז הולך ומפרסם את רשמיו בנוגע לטיב הבישול שלך, ההגשה, ניקיון המקום והשירות."

"ומה אתה עושה? כלומר, איך אתה מנסה את המזרנים?"

סֶנְדיוּ הצביע אחורנית אל החלון, שצפה על משטח מוגבה ובו מיטות ומזרנים. "אני מנסה את המזרן, אני ישן עליו. ואז כאשר אני מתעורר, אני ממלא דוח מפורט על טיב השינה, על הנוחות, על ההרגשות. וכן הלאה." הוא קם ממקומו. "אם זה לא נראה לך, אני אצא מהדלת הזו, ואתה תישאר מאחור, בפיגור אחרי עולם הריהוט והאינטרקציה בינו לבין הקונים."

מכאן והילך סֶנְדיוּ החל לנסות את המזרנים שנמכרו בחנות. מיטות ומזרונים הועברו לסירוגין אל פינה מאחורי וילונות שהוקצתה עבורו. סֶנְדיוּ היה ישן כל היום והלילה, ועבור כל מזרן שניסה קיבל תשלום. היו אלה פרוטות.

"ישנתי על המזרן הזה בדיוק שש וחצי שעות. כל רגע נוסף של שכיבה הפך עבורי לעינוי. העדפתי לשכב על הרצפה שעה נוספת."

פריצת דרך

תקופה לאחר מכן, התגלגל סֶנְדיוּ אל משרדי ניהול של רשת רהיטים בפריסה ארצית. סכומי הניסוי עלו עבור כל מזרן. רשת הרהיטים החלה להוסיף תווית אלכסונית באחת מפינות המזרן, ובה מודפסת תמונתו של סֶנְדיוּ בכובע לילה וכתוביות מובלטות:

ארבע כוכביות איכות של סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק!; לא תרגישו כאבי גב, הבטחה של סֶנְדיוּ!; המזרן שסֶנְדיוּ העניק לאמא שלו במתנה!; נסיין המזרנים מספר אחת אהב את המזרן שלנו, אנו בטוחים שגם אתה!; ועוד ועוד.

נסיין המזרנים, עצלן עם קבלות, הפך לכוכב בעולם המיטות והמזרנים. שכרו עלה בהתמדה. כעבור תקופה, הוא שכר משרדים ועורכי דין, והחל לדרוש ולקבל תמלוגים על כל מזרן שנמכר אחרי שניסה אחד מאותה סדרה. כל מזרן שנשא את שמו, זיכה אותו בכסף; היה בזה כסף רב, והמאמץ… לא היה גדול.

בהמשך החל סֶנְדיוּ לסבול מכאבי גב, ומשקלו עלה. הרופאים אמרו לו שגופו מתנוון בשל חוסר פעילות. סֶנְדיוּ החל להתעמל. ואז דרש כסף רב יותר מחברות הרהיטים, משום שעתה, כך טען, הוא בודק כל מזרן פעמיים, לפני ואחרי שהוא יורד במשקל.

סֶנְדיוּ החל לנסות את מושביהן של מכוניות. הוא נמנם על כל אחד מהמושבים, ותיאר את התנסותו. יצרני רכב הציעו לו מכוניות במתנה, ובלבד שידבר עליהם טוב.

היתה תקופה שסֶנְדיוּ גם ערך את 'הבדיקה הכפולה', במהלכה הוא ישן בחלק מהזמן על צד אחד של המזרן, ולאחר מכן עשה פרק זמן נוסף על צידו השני. התשלום על הנסוי היה כפול. כל צרכן רוצה לדעת שהמזרן שהוא קונה הוא דו-צדדי באמת, ואם אחד הצדדים מתקלקל או מוכתם ללא תקנה, תמיד באפשרותו להפוך ולהמשיך ליהנות מהמזרן.

"זה מזרן לחובבי סיוטים. מעודי לא חלמתי חלומות זוועה שכאלה, על שום מזרון שהוא."

מזרן מחויט

עברו שבע שנים של מהפכה בעולם הריהוט, סֶנְדיוּ רכש עסק כושל לייצור מזרנים, והפך אותו מהמסד עד הטפחות. הוא פתח את בית החרושת שמציע מזרנים מחויטים.

בטקס הפתיחה, מול מאות אנשים ואלפי צופים, אמר סֶנְדיוּ, "איך אתם יכולים לקנות 'מזרן מדף'? עד כמה שהמזרן הזה יהיה יקר ואיכותי עם כלי תווי התקן הקיימים, הוא עדיין נוצר כדי לספק את רצונם של כמה שיותר צרכנים. ואם אתה רזה, המזרן עדיין יתאים לך? ואם אתה בעל מבנה גוף מלא? שרירי? בעל גב חלש? עדיין כל אלה ישנים על אותו מזרן שנוצר עבור כולם!" עיניו של סֶנְדיוּ עברו על פני המאזינים. "מובן שאינכם יכולים לקנות חליפה מפס ייצור, כי המידות והגזרה שלכם שונות, אז למה להתפשר כשזה מגיע למזרנים, עליהם אנחנו שוהים כמחצית מחיינו."

אנשים השתכנעו. מפעל המזרנים המחוייטים של סֶנְדיוּ הזמין כל צרכן לפגישה אישית. אורטופדים ורופאים בדקו את מידות הצרכן, את משקלו, את מסת שריריו ואת ההיסטוריה הרפואית שלו. נערך לו מבחן המסקר את סגנון השינה שלו. דוח מפורט נרשם ונשלח אל מחלקת הייצור.

עשירים ורודפי מותרות מכל רחבי העולם הזמינו את המזרנים המחויטים של סֶנְדיוּ; מפעלו יצר פעילות משותפת עם תאגידי רכב, יצרני ספות וריהוט משרדי. שמו של סֶנְדיוּ הפך שם נרדף לאיכות אינדיבידואלית.

"ומי אמר שמזרן טוב לא מאבד נפח אחרי שקמים ממנו? מדדתי את המזרון לפני ואחרי הניסוי. ומתברר שגובהו ירד בסנטימטר שלם. מי יודע, אולי תוך שבועיים המזרן הזה ייעלם לחלוטין."

מאז ועד עתה

בארוחות צדקה ובראיונות עומק לעיתונות, סֶנְדיוּ תמיד מזכיר את אביו שדחף אותו לעסוק בנושא. סיפר שתמיד היה אומר לו, "כלום אתה לא עושה, כלום! ממזרן למזרן, בכל הבית…" או, "חבל שאין מקצוע כזה 'נסיין מזרנים', היום היית מיליונר!"

היום סֶנְדיוּ כבר עייף מהעסקים. בפועל, באישיותו, הוא איש עצלן וחסר דחף, והצלילה המטאורית הזו לתוך עולם העסקים התישה אותו. התרופה שלו היא, כמובן, מנוחה מרובה…

כעת מעביר סֶנְדיוּ קורסים מורכבים בניסוי מזרנים, והוא בוחר אישית את הנרשמים. הוא מחפש את הבטלנים האמיתיים, העצלנים שלא יצלחו לשום עבודה אחרת. והכיתה, השיעורים, הקורס כולו, נערכים בדממה ממושכת… כל התלמידים, כולל סֶנְדיוּ המורה, רובצים על מזרנים, ישנים להם בשלווה.

"ישנתי במושב האחורי של המכונית הזו, התמיכה של מסעד הגב והשיפוע של המושבים עצמם, סיפקו לי פינה חשוכה ונעימה. רק חבל שאני לא גמד, כך הרגליים שלי לא היו משתלשלות מחוץ לפתח."

קישורים

תיקו מקסיקני בבית-הכנסת

רשומה רגילה

הראשון שיוצא, לוקח עליו את הסתלקות השכינה מבית-הכנסת. אף אחד לא רוצה לצאת ראשון. זהו תיקו מקסיקני.

בית-כנסת בפולין.

דממה שררה באולם בית-הכנסת הקטן, השטיבל. עשרה יהודים נטועים במקומותיהם כפסלים. הם הביטו זה בזה, פנים מכווצות, עיניים מצומצמות. נשימתו של כל אחד מהם היתה כלואה במחצית הדרך מריאותיו.

שמערל היה הקרוב ביותר אל הדלת, צעד וחצי לכל היותר. הוא לא זז. אוחז את זקנו באגרוף קמוץ, אישונים מוקטנים, והוא פוזל אל מעבר לכתפו הימנית, בוהה ביתר במבט מזוות.

איש לא זז. כאשר מתאספים עשרה יהודים בבית-הכנסת, מצטרפת אליהם השכינה. הראשון שייצא יוציא אותה עמו. אף אחד לא רוצה להיות זה שיסיר את תוספת הקדושה מעל בית הכנסת.

לקיר המזרחי הוצמד אמש שלט חדש, שמונה את הקללות והרעות שלוקח על עצמו האדם שמוציא עמו את השכינה מבית-הכנסת.

יענקל, שעמד מאחורי הבימה, הניח יד על כיסו וחשק את שיניו. הטלפון הנייד שלו הרטיט את מעיו. עליו לקבל שיחה דחופה מבעל הגמ"ח, ועתה נבצר ממנו להגיב. ואולי זאת בכלל אשתו, או החברותא שלו.

מוטל הביט אל הדלת במורת רוח. הוא הבטיח לבת שלו שיופיע לארוחת ערב עם הנכדים. זיעה ניגרה ממצחו, טיפות נשרו לתוך זקנו הלבן. המצב הזה יכול להימשך לנצח. בתנועה איטית ומקוטעת הוא שלח את ידו אל השולחן.

כל העיניים בשטיבל עקבו אחריו. הוא הרים ספר מעל השולחן. קרקוש הכריכות הקשות הנשחקות ספר בספר נשמע היטב. מוטל נעצר, מסתכל אל האחרים ואז מוסיף ומרים את הספר. אנשים סביב לא נשמו. הספר נפתח, הסיבים שהושחלו בתוך שדרתו כדי לתת תוספת חוזק, גרמו לספר להיפתח רק עד לחצי. ידיו של מוטל רעדו.

שמערל ניסה להציץ דרך השתקפות החלון ולזהות באיזה ספר מדובר. בעודו מתאמץ לעשות כן, מניח שמדובר בספר מוסר, הדלת נפתחה.

בפתח עמד יהודי חמוש בתיק צד מרופט ומטרייה. מצחו נחרש קמטים ועיניו הבוערות התרוצצו לכל עבר ואז נקבעו ישירות בתוך עיניו של שמערל. אגרופו רעד על ידית הדלת, פסיעתו קפאה.

שמערל לא זז. הסיכוי שלו טוב מספיק גם כך. ברגע שהאיש הזה ייכנס פנימה, יוכל הוא לצאת, מבלי להוציא עמו את השכינה, משום שבית-הכנסת יכיל עשרה יהודים בלעדיו. האם זה יצליח? הוא הבחין בכתם אדמדם מתנתק מנקודה בסמוך לקיר ומתקרבת אליו בצעד חלקלק.

ראשו של שמערל הסתובב על ציר הגרון. מישהו אדמוני מנסה להקדים אותו. האיש שעמד בדלת קלט מיד את המתרחש, אך נבצר ממנו לזוז. אסור לו להסגיר את כוונותיו.

עיניו של שמערל חקרו את האיש, את התיק המרופט, את המטרייה בעלת הגיבנת. שני שעונים בצבצו מעבר לשפת שרוולו. האיש מקפיד כנראה על זמנים לפי אופקים שונים. ואולי הוא מוודא את זמני המניינים מסיבה כלשהי.

ידו של האיש שמטה את ידית הדלת, וזו החלה להיסגר. חריקת הצירים הרטיטה לבבות. אולם הדלת לא נסגרה, נעצרה בחצי הדרך, נתקלת בנעלו של האיש. הנוכחים נשמו לרווחה.

האיש הוסיף לבחון את המצב, מבטו נתקל בשלט המודיע על הצרות שיהיו מנת חלקו של מסלק השכינה. זאת מלכודת. תיקו מקסיקני. הוא הגיע לכאן כדי לקבץ נדבות, להתרים את הציבור. אולם הציבור קטן והסיכוי להוציא מהם משהו לא נראה מבטיח. התפילה הסתיימה. כל אחד מהם רוצה לעזוב.

ברגע שהוא ייכנס, מישהו אחר ייצא במקומו, ואז הוא יישאר בפנים. כלוא. מפסיד את המניינים האחרים, שם הוא יכול בינתיים להתרים. הוא הרים את פניו ממפתן הדלת, בוחן את השניים שניצבו מולו משני צידי הדלת. זה הולך להיות קרב קשה.

לבסוף האיש נמלך בדעתו, לוקח צעד אחד אחורנית. נעליו צייצו על אריחי הרצפה שהוחלקו עם השנים, תחת אין-סוף דריסות של סוליות נעליים.

שמערל והאיש שלידו עקבו בתנועת עמוד שדרה אחר הדלת הנסגרת. הטריקה לא איחרה לבוא, מהדהדת, מאיימת. הם לבד שוב.

מי יישבר ראשון?

הדלת נפתחה באִבחה אחת. בפתח עמד צעיר עם טלית-קטן צמרירית שהתנופפה ברוח. הוא פרש את ידיו, "היי… שמולקה, אני מחכה לך כבר חצי שעה בשטיבל השני."

שמולקה הביט מהקצה העליון של עיניו, פניו מכוונות אל הרצפה, גבותיו מכווצות. הוא פרש את ידיו והרקיד את כתפיו פעמיים.

הצעיר שבפתח נאלם דום. מסמיק עד גדותיו. הוא הכניס את עצמו לתוך הסבך. האם מישהו יוותר לו? הספרים הפתוחים ממתינים לו בשטיבל השני… הוא לא יכול לחכות עוד. צעד מהסס אחורנית. הדלת נסגרה.

כולם הסתובבו אל שמולקה. הוא יכול היה להציל את המצב. היה לו מישהו מבחוץ, אם קצת מאמץ הוא היה מאזן כאן את הכוחות. הוא פתח את פיו, קולו חרוך, יבש, "החברותא שלי… אה…" הניף את ידו במקום להשלים את המשפט.

מלמולים ואנחות נשמעו סביב ופסקו עד שקט מוחלט, ברגע שהדלת נפתחה שוב. החריקה היתה ארוכה הפעם. הצעיר נראה שוב בפתח. מחזיק בידיו שני ספרים פתוחים זה מעל זה. צעד קדימה, משעין את שכמו על הדלת ועוצר אותה, פתוחה.

שמערל בלע את רוקו. עוד צעד אחד… קדימה… קדימה…

הצעיר נכנס. "נלמד כאן היום, שמולקה. אבל אל תשכח את 'המכיר את מקומו'!"

רגע של הלמות לב פרועה ושמערל היה בחוץ. מניח לרוח לבדר את שערות ראשו. רק עכשיו שם לב כמה הזיע, צווארון חולצתו היה סחוט. הוא נשען על מעקה האבן בחצר בית-הכנסת, לוקח כמה נשימות עמוקות. משתחרר מהמתח.

הוא שמע קול מאחוריו, "אַ צֶנְטֶער, אַ צֶנְטֶער… מעריב, מעריב."

עשירי למניין. עשירי קודש. שמערל לקח עוד נשימה אחת ופסע מאוששות לכיוון השטיבל. עכשיו הוא יזכה בעצמו להכניס את השכינה לבית-הכנסת. האיש שזימן את העוברים ושבים לתפילה הצביע באגודלו אל שלט שנקבע על הקיר החיצוני של השטיבל, ובו ברכות וטובות שיהיו מנת חלקו של זה שמכניס פנימה את השכינה.

כאשר נכנס שמערל ועבר בעיניו על פני המתפללים, התברר לו שהוא עדיין לא העשירי. הוא חייך והתיישב, סמוך לפתח.

  • לחץ כאן כדי לקרוא על תיקו מקסיקני פחות הומוריסטי, ואיך פותרים אותו.

צרות של מתנקשים – 1 – נשק זר

רשומה רגילה

מתנקש שוטח באוזני הפסיכולוג שלו, חלום מוזר שטורד את מנוחתו. מעורבים בו שלושה גזרים, סלק, אקדח, וחצי כוס סוכר. מתוך הפינה 'צרות של מתנקשים'.

המקום: טולדו, קסטיליה-לה מנצ'ה, ספרד

שם המתנקש: גילֶרְמוֹ ריקארדו פֶּנַה

הידוע בשם: החלילן הספרדי

 

"זה בסדר, גילרמו, קח את זמנך." הפסיכולוג מילא את פנקסו בשרבוטים, ידו מעיקה בכוח על העט, והלחץ יוצר רישום ברייל בעמודים הפנימיים.

גילרמו נאנח והרים את ידו, מניח את גב כף היד על גבי מצחו. עיניו עצומות. שפמו מהבהב, מסתיר את שפתיו הקפוצות. עור הספה נמתח וצייץ תחת משקלו. "לקחתי את החלום הזה בתחילה כבדיחה, אבל ככל שהוספתי להרהר בדבר, אני מוצא את עצמי לכוד."

"האם תרצה לחלוק איתי את חלומך, גילרמו?" חריקות העט נשמעו היטב על הנייר.

"יצאתי מהבית בו שהיתי אותו זמן. ככה אני חולם. וזה היה בערך בשעות הבוקר. אני יוצא מהבית והולך לשכן ממול."

"אה-הא."

"אני דופק אצלו בדלת. הוא פותח. האיש הזה בנקאי, והיה חריג לראות אותו בחלוק אמבטיה. ולמרות החלוק שמעיד עליו שהוא לפני מקלחת, היתה לו עניבה רחבה משתפלת מצווארונו."

"טוב."

"הוא עמד בפתח, פניו קפואות, כמו תמיד. עיניו עגולות, לא זזות. הוא שואל, 'כן?'"

"במציאות, אתה מכיר את האיש הזה?" שאל הפסיכולוג.

"כן. הכרתי אותו."

"ואיזה סוג של 'כן' הוא הפנה אליך, מתריס? מאיים? נעים?"

גילרמו הרים את ראשו מהספה ובחן את הפסיכולוג שישב לצידו. מצחו התכווץ. "לא יודע… זה היה פשוט 'כן'."

"טוב, בסדר," אמר הפסיכולוג, קולו רוגע. "תמשיך, בבקשה."

"טוב. ואז אני עונה לו, 'האם תוכל להשאיל לי כמה מצרכים?' והוא שואל, 'איזה מצרכים'?" גילרמו עצם שוב את עיניו, נאנח עמוקות. "הו, זה קשה."

"זה בסדר, גילרמו, קח את זמנך."

"ואז אני אומר לו, אני זקוק לסלק אדום, שלושה גזרים, אקדח, וחצי כוס סוכר." גילרמו נאנח שוב, מסיט את ראשו לצדדים, כאילו מבקש לחמוק מהדברים שאמר.

"ככה אמרת לו?"

"כן."

"ומה הוא ענה?"

"הוא מתח את כתפיו ושאף אוויר דרך שיניו התחתונות. אתה מכיר את זה? עיניו התגלגלו והוא אמר, 'זה קצת בעיה… פשוט, בדיוק נגמר לנו הסוכר'."

השרבוטים על הנייר פסקו לרגע. "נגמר לו הסוכר?"

"כן. זה מה שהוא אמר. ואז האיש נכנס פנימה, וחוזר אחרי דקה. נותן לי ראש אחד של סלק אדום, שלושה גזרים ואקדח. הוא התנצל על הסוכר וסגר את הדלת."

"אה-הא, אני שומע, אני שומע." חריקת העט על הנייר חזרה להנעים ברקע.

"עכשיו, אתה מבין, דוקטור. לא היה לי שום צורך בסלק אדום, בשלושה גזרים או בחצי כוס סוכר. ממש שום צורך. אני הייתי זקוק לאקדח."

"אז למה ביקשת אותם?"

"לא יודע, אני חושב שזה סוג של היגיון חלומי. כאילו רציתי להצפין את דרישת האקדח בתוך שורה של מצרכים שכיחים. כך, אולי חשבתי, זה לא יעורר חשדות." גילרמו פרק את האוויר שבפיו דרך שפתיים רופפות, מחווה ברווזי של בוז עצמי. "זה טיפשי באופן חריג."

"אינך צריך לחשוב כך, גילרמו." הפסיכולוג הרים את עיניו מהפנקס. "כך מסתיים החלום?"

"לא. זאת רק ההתחלה."

הפסיכולוג הידק את שיניו הטוחנות והלסת התחתונה שלו התרחבה לרגע. "טוב, טוב. תמשיך, בבקשה."

"יצאתי למשימה שלי, עם האקדח הזה. והיו הרבה מטרות. רצתי יחף, ובפיז'מה, דרך אולם ריק, קירותיו בטון חשוף, וזרועים בו עמודים רחבים באופן צפוף."

"ושם היו המטרות שלך?"

"כן. האנשים הסתתרו מאחורי העמודים. יורים בי כמו משוגעים מכל כיוון. ואני רץ. כפות הרגליים שלי היו קפואות."

"ומה בנוגע לאקדח?"

"זהו. האקדח הארור הזה הטריף את דעתי. לחצתי על ההדק כמו משוגע, כיוונתי תוך כדי ריצה וניסיתי לירות. אבל שום דבר לא יצא. דרכתי את הנשק שוב ושוב, ההדק נסחט, רופף, כמו שן חלב לפני נפילה. והמחלק רץ אחורה וקדימה גם בלי שאני נוגע בו. בקיצור, אקדח גרוטאה גמורה."

"ומה עשית?" הפסיכולוג דחף את משקפיו במעלה אפו ומיד חזר לשרבט. כנראה צייר אקדח.

"עצרתי בסמוך לאחד העמודים, הצמדתי אליו את האקדח והפעלתי עליו לחץ, כשאני דוחף את הקת, והמחלק נהדף אחורנית, בכל הכוח. אבל זה לא עזר. רק התחלתי לשמוע קרקושים של חלקים רופפים בתוך המכלול. הוספתי לרוץ ולנסות לירות. בינתיים, המטרות נפלו משום שהיו שניים או שלושה בעלי ברית, שאת פרצופיהם לא ראיתי, והם ירו במקומי."

"אה, אני מבין."

"ברגע של חוסר ברירה, עמדתי שוב מול מטרה, ויריתי בכל הכוח. וקליע נפלט החוצה." גילרמו החזיק אצבע ואגודל במרחק סנטימטרים זה מזה. "אבל הקליע היה שלם. הוא נפלט שלם מתוך האקדח. נופל על דש מקטורנו של האיש שעומד מולי… הוא הרים את הקליע, הסתכל בו, הסתכל בי, צחק והלך לדרכו."

"אני שומע."

"אתה מאמין לזה, דוקטור? בשלב הזה אני מתעורר."

"טוב. טוב." הפסיכולוג הרהר רגע ארוך, לבסוף אמר, "מה לדעתך אומר החלום הזה?"

"לא יודע, בשביל זה אני כאן."

"איזה קטע בחלום מדאיג אותך יותר מכל? האם זה שלא היה לשכן שלך סוכר בבית? האם זה שקיבלת אקדח שבור? האם זה שלא הצלחת לירות במטרות שלך?"

"לא. ממש לא. ברוב החלומות שלי אני לא מצליח לירות באף אחד, וכל זקן מכניע אותי בכמה הנפות יד. בחלומות שלי אני טיפוס חלש, בניגוד למציאות." גילרמו הרים את ראשו, שרירי גרונו השתרגו והתחברו עם לחיו שהתעוותה מהמאמץ. "אתה יודע מי אני, נכון?"

"כן. כן. גילרמו. אני יודע מי אתה."

"טוב, החלק שהכי מדאיג אותי בחלום הזה." גילרמו קמץ את אגרופו בזעם, כמי שנזכר בדבר מה מביך במיוחד. "איזה אקדח! אני חושב שזה היה ברטה. מהאקדחים השנואים עלי."

"זה מה שהכי מדאיג אותך?"

"לא, לא. אני חושב שהחלק שהכי הדאיג אותי זה, שהלכתי למישהו זר לבקש ממנו אקדח. זה ממש גורם לי אי-נוחות, רק המחשבה על כך."

"למה?"

"למה? למה? כי יצאתי מהבית, ובבית יש לי את כל הציוד הדרוש לי. ואני הולך לבקש אקדח ממישהו אחר? זה משהו שלא ייעשה, כל מתנקש או לוחם שפוי לא ייגע לעולם באקדח של מישהו אחר."

"ולמה זה?"

"השתגעת? לכל אקדח יש מספר סידורי וטביעות חירוק וקנה, המשטרה מסוגלת לזהות את האקדח הזה, ואז לקשר אותו למקרי רצח אחרים שהתרחשו מי יודע איפה, ואז אתה גמור. עם אקדח כזה ברשותך אתה מופלל בכל ההיסטוריה שלו."

"הבנתי. הבנתי."

"לעולם אל תיגע באקדח של מישהו אחר, בסדר, דוקטור?"

הפסיכולוג הרים את משקפיו במהירות, בוהה בגילרמו בעוד ידו האוחזת בעט, נמצאת עדיין על גשר משקפיו. "כן. הבנתי."

"מה אתה אומר על זה, דוקטור?"

"אה… תראה. אולי זה מראה על סוג של חוסר ביטחון בציוד שלך, כלומר הציוד המנטלי. אולי אתה עייף מהטכניקות שלך, או חושב שהן כבר מיושנות, ואתה מנסה לרענן את השיטות והביצועים שלך." הפסיכולוג נשען אחורנית והניח על ברכיו את הפנקס. "מה אתה חושב שהחלום הזה אומר?"

"אה… הרבה דברים. ייתכן שזה אחד מהדברים. לא יודע… אולי כדאי שאקח פסק זמן מהעבודה שלי."

הפסיכולוג היטה את ראשו. "אתה יודע, התשלום…"

גילרמו גיחך. "לזה כבר יש לי. תהיה רגוע, דוקטור."

"אה, כן. אולי תיקח לך פסק זמן מהעבודה שלך. צא לחופשה במקום נעים. תוכל לחשוב על הדברים מחדש, בראש צלול."

חיוך התפשט על פניו של גילרמו שעה שהתרומם למצב ישיבה. הוא מתח את זרועותיו. "אה, כן… יופי. איך לא חשבתי על זה קודם." הוא שלח את ידו ללחיצה והזדקף על עומדו. "ידעתי ששווה להמשיך איתך…" 

לעלות על נס

רשומה רגילה
לעלות על נס  |  סיפורת

[ חיים שהם תסבוכת. פתרון שהוא נס. ]

שבעה-עשר סיפורי ניסים מרתקים, חובקי עולם, בעלי אירועים רבי-פָּנים והלכי רוח של דמויות מן החיים.

> מלווים את המת בליל סערה מוּבָלים לקשר בלתי-אפשרי; אש רובים מצד האויב או מצד האוהב?; אי בודד שורץ תנינים בתוך קנוניה של מסע אימים; דממה בבית השכנים וקורבן של חג נוכרי.

> חייל אֶס-אֶס מתמודד עם אסון בלתי-צפוי; מצנח מסתבך ללא תקנה; שבט קניבלים מורעב מוצא שלל חדש; גנב מתכנן את המכה הגדולה שלו…

> ילדה יהודייה נופלת לידי הקג"ב; כישלון משימתי, כמויות של חומרי נפץ; ארגון הפשע היפני הנודע לשמצה, היאקוזה, יוצא לאכוף חוקים; ספר המסתורין מוריד אש מן השמים; טרמפיסט אומלל מקבל עליו את גזר הדין.

הסיפורים אמיתיים. יד ההשגחה מובילה את הדמויות בדרך לא דרך, אל יעדן, אל הגורל האמיתי שלהן, שנקבע מלמעלה. כל אחד מהסיפורים טעון במסרים עמוקים ומלאי רגש.

הלשון עדכנית וקולחת, לצד סִגנון עתיק, מלאה במתיקות המאפיינת את כתיבתו הייחודית של המחבר.

> פרטי הפקה:
הוצאה: קולמוס
שנה: 2006
לועזית: Riding On A Miracle

עמודים: 276

 >> לרכישה מקוונת: ארון הספרים היהודי << 

לחצו כאן – כדי להצטרף לרשימות התפוצה של הוצאת פנתר. תקבלו ישירות לתיבת האימייל שלכם עדכונים על ספרים חדשים, מאחורי הקלעים, 'בקַרוֹבים', ועוד.

אין קשר בין רשימת התפוצה של הוצאת פנתר, לבין רשימת הדיוור של אתר זה.