חיסול בגן-עדן

רשומה רגילה

סיפור קצר. השלישי בסדרת צרות של מתנקשים. סיפור שזכה בתואר "סיפור המתח הקצר הטוב ביותר לשנת תשע"ז".

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ארבעת צלפי האפוקליפסה

רשומה רגילה

קטע של מתח, בו מתמודד מתנקש מול ארבעה צלפים בליל סופה. מתוך פרק של 'הפאזל', החלק הסוגר בטרילוגיה 'פתח מילוט'.

ליל סופה. ארבעה צלפים. מתנקש אחד.

באותו לילה השתוללה סופה זועמת על אי הנסיך אֶדוּאַרד, הפּרוֹבינְציָה הדרומית ביותר במדינת קנדה. הגלים בגדה של כֵּף ווּלף גבהו והוטחו אל החוף, מותירים שבלים של קצף לבנבן, נמוג, כמו תלתלי פרא של ילד שובב. גשם ירד ללא הפוגות. צמרות העצים ביער הסמוך לבית היטלטלו וחרקו על גזעיהם.

היה זה עיתוי לו ייחל ג'יוּאוּ יותר מכל.

עיתוי שכמו נתפר להתנקשויות.

במרחק של קילומטר בקירוב מביתה של אביגיל, הוא רבץ בתוך תלולית בוץ, מכוסה בשיחייה עבותה ועטוף ברשת הסוואה. הדְרָגָוֹנוֹב שלו הותקן על הדוּרגל, וקנהו הארוך כוסה גם הוא ברשת הסוואה בצבעי הרקע.

ג'יוּאוּ הציץ בשעונו והצמיד עין אחת אל הכוונת הטֶלֶסקוֹפּית של רובהו. הוא בחן רגע ארוך את חזית הטירה החשוכה, עובר מחלון לחלון, רואה לסירוגין את הנקודות האדומות של הלייזרים המגִנים על הפתחים. הוא עלה והביט אל הצריחים והמגדלים שטבלו בתוך הערפל המנוקד בגשם דמוי חוטים.

מתוך המחקר שלהם בימים הקודמים עלה בידו של ג'יוּאוּ לשער את מיקומם של ארבעת הצלפים בחזית הבית. אבל הוא לא יעשה לעצמו הנחות, התנקשות מוצלחת לא מבססים על השערות. הוא המתין.

החושך היה כמעט מוחלט. הוא אימץ את ראייתו, ממתין. הזדמנות צריכה להגיע. הוא הציץ שוב בשעונו, הזמן עובר אבל זה לא ילחיץ אותו. הוא רוצה הזדמנות. הזדמנות לחסל ארבעה צלפים בארבעה קליעים.

מבעד לעדשה הוא הביט בסדר מחזורי בארבע הנקודות בהן ממוקמים הצלפים. הוא לא ראה אותם. המתין להם.

הבהוב בחשכה משך את תשומת לבו של ג'יוּאוּ, הוא כוונן את עדשות הכוונת. במרכז הסימון המרכזי הדומה לקָמָץ, הוא ראה את פניו של הצלף שהצית סיגריה, מחוץ לבית, סמוך לחומה, מכוסה ביריעת גומי.

ג'יוּאוּ לחש אל הגשם, "פרש ראשון, מלחמה." וחקק בזיכרונו את המיקום המדויק, לפי השנתות המילימטריות בתוך הכוונת שלו.

זמן-מה אחר-כך הבחין בחלון הימני במפלס העילי תנועות ידיים של צלף שניסה לעורר את עצמו. ג'יוּאוּ לחש, "פרש שני, רעב." וכוונן את העדשות.

הוא הוסיף להמתין. צלף שלישי גילה את עצמו מהצד של היער, עטוף באוהל צר כמו כיסוי לתא טלפון ציבורי. רק ראשו וקנה רובהו השתרבבו מבעד לאוהל. בין היריעות המתנופפות ברוח הצליח ג'יוּאוּ להבחין בנקודות של אור. הצלף האזין לרדיו. התרשלות.

ג'יוּאוּ לחש, "פרש שלישי, מגפה." הוא הביט בשעון. עוד צלף אחד.

הוא הצמיד לכוונת התקן לראיית לילה והביט בחלון השמאלי של המפלס העילי. הוא ראה את פניו של הצלף האחרון. ג'יוּאוּ ניתק את ההתקן ושלף את המשדר שלו. בטרם העיק על לחיץ השידור הוא לחש, "פרש רביעי, מוות."

ג'יוּאוּ שידר שלושה צפצופים באורך זהה, שהעבירו את המסר: 'צאו לדרך.' צפצוף אחד חזר אליו, כאומר, 'קיבלנו'. ג'יוּאוּ סובב מעט את הרובה והביט אל תוך היער. הוא ראה במעומעם שתי דמויות לבושות שחורים חומקות בחסות הסופה והחושך.

הוא שלף מחסנית וחיבר אותה לרובה, דרך בשקשוק קפוא ולקח נשימה. היה עליו לקחת בחשבון שני מרכיבים בטרם ילחץ על ההדק. ראשית, עוצמת הרוח והשפעתה על נתיב הקליע; שנית, המרחק הרב אותו צריך הקליע לעבור, שבמהלכו בוודאי יכהה המסלול המבוקש.

ג'יוּאוּ עשה את החישובים במהירות. כדי לפגוע באזור חזהו של הצלף, הוא צריך לכוון כלפי מעלה וימינה, מרחק-מה מעל ראשו והצִדה משם. הטווח יוריד את הקליע אל האזור המבוקש, והרוח תטה אותו לשם. אם יכוון ישירות לחזה, ישרוט הקליע את הרצפה במרחק-מה משם ורק יעורר את הצלפים האחרים.

הוא אמר, "מלחמה," ולחץ על ההדק. מכאן הוא צריך לחסל את כל הצלפים בתוך זמן קצרצר, משום שבוודאי הם כולם בקשר, ואם אחד מהם משתתק יצאו האחרים לפעולה.

ג'יוּאוּ עבר למטרה השנייה. "רעב." הוא ירה אל החלון הימני.

ירייה שלישית. "מגפה." האוהל הריבועי קרס תחתיו אל הבוץ, יחד עם הרובה והצלף המת.

הצלף הרביעי בחלון השמאלי גילה אותו. ג'יוּאוּ קרץ מבעד לעדשה וכשלחץ על ההדק לחש, "מוות." הקליע בלע את הטווח, עבר את חלון הטירה, וחדר לתוך הכוונת הגלילית, אל עינו ומוחו של הצלף. ג'יוּאוּ ראה את הכוונת משחירה ואת הצלף נופל תחתיו.

ג'יוּאוּ הביט סביב דרך העדשה שלו. הוא לחש את שמותיהם של ארבעת פרשי האַפּוֹקָליפּסָה, שהיוו עבורו סימנים לזכירת הצלפים. "מלחמה, רעב, מגפה, מוות." הסריקה האחרונה הניחה את דעתו.

ג'יוּאוּ התרומם על רגליו, והרים מטול רימונים שנח מכוסה למרגלותיו, הוא הסיר את יריעות הבד, אחר הרים את רובה הצלפים מעל חצובת הדוּרגל, והתקין את המטול לקנה הרובה. הוא הכניס יד לכיסו ושלף שני תרמילים ריקים של כדורי תשעה מילימטרים, השתעשע בהם לרגע בכף ידו המכוסה בכפפה, ומיהר לתחוב אותם באוזניו, להגנה מפני הרעש.

דרך במשיכה וירה אל שטח הטירה. זגוגיות התנפצו. אורות מהבהבים פוצעים את האפלה לרגעים אחדים, כמו פצצות תאורה, אבל לרימונים אלו היה כוח הרס, ולא רק תאורה.

כתם שחור התנתק מאחורי הטירה והגיח לתוך הכביש. ג'יוּאוּ הביט מבעד לעדשה. רכב שטח מיהר בדרכו לתוך היער, גלגליו מתיזים בוץ. עשן לבן נפלט מאחוריו.

הוא הרים את הציוד שלו וחייך בלחי אחת.  

● ●

קטע מתוך פרק של הפאזל,
החלק הסוגר בטרילוגיה פתח מילוט
.
יתפרסם ביום חמישי הקרוב (29.12.05) במגזין שעה טובה.

● ●

קטעים אחרים מתוך הסדרה:

תיאור ההתפוצצות האטומית בהירושימה, ואת מאמציו הנואשים של אחד הלוחמים מהקבוצה החשאית לסייע בריפוי נפגעים.

קטע של פעולה. פריצה לילית למעוז מאפיה ביפן, דיאלוג של פושעים על אלימות בבידור, וקרב חושך בלתי-אפשרי.

בכלא לא אקרא את ויטמן

רשומה רגילה

פורץ מזוין. תקיפה. משפט. כלא. מאחורי הסורגים אפשר לקרוא את ויטמן. ואולי לא.

ידיים זקנות מול פורץ מזוין

באישון לילה לא שמע רעשים, רק קם לשירותים, כפי שעשה שלוש פעמים מידי לילה. אפוף קורי שינה, משקפיו על השידה. דמות שחורה כפופה בסמוך לדלת הסלון. שקשוק, ירייה.

הוא צלל אל מאחורי המקרר, גיצים. מאחורי הכיור, נְתָּזים. מאחורי השעון של סבא, סְפָרוֹת באוויר. ברגים. זכוכית.

כבר לא נלחם שנים, עורו מצומק עכשיו, שְׂפָמוֹ חיוור. הופיע מאחורי הליסטים המזוין, יד על כתף אחת, יד שנייה בהצלבה, שלוש אצבעות קמורות על החוליה העליונה. נשימה. רשרוש. ענף נשבר. תיק נשמט. גופה במסדרון. ויריות אין עוד. רק בכי מחדרי הילדים.

– – –

 

משפט מבוי סתום

בבית-המשפט, לעמוד, לשבת. כבוד השופט. פטיש עץ. צעקות. לקום באמצע הלילה? להכניס את עצמך במודע לסיטאוציה של תקיפה?

רק קמתי לשירותים. לא ידעתי על התהוות הסיטואציה.

שירותים? מה שירותים? לא שמעת על טיפולי ערמונית? לא התייעצת בדבר תרופות הורמונליות? לילה, אדם מן היישוב נמצא במיטה. לא במיטה? ובכן, בדיוק עבור פורעי חוק מסוג זה יש לנו סורגים במדינה הזו.

היה לו נשק חם. הוא ירה לכיווני.

ירה לכיוון שלך? מי עשה זאת? אל תעריך את עצמך יותר מדי.

הוא ירה וירה וירה וירה וירה…

טוב, די, הבנו! על כל פנים, הוא לא הרג אותך, נכון? אתה כאן על הדוכן, או שזו רוח שֶׁנִשְׁפֶּטֶת לפנַי? הוא לא ביקש את נפשך, רק רצה את כספך. נכון? מה שודדים רוצים? זהב. הנסיבות מעידות שלא היה זה מתנקש שנשלח במיוחד אל הוד מעלתך, אכן?

רק קמתי לשירותים.

טוב, מספיק. קחו את העבריין הזה מעלַי, תנו לו 12 בפנים. עם עבודות קלות, כיאה לגילו.

הגנתי על עצמי ועל משפחתי.

כן, כן, כן. הכלא כולו שלך, פושע…

– – –

למות בכלא

הוא ימות בפנים, הוא מבוגר. איזו שגיאה. עדיף היה למות בבית. לפחות למות בכבוד. כאן הוא ימות עם אות קלון שילווה את משפחתו לדורות. בית-המשפט הוציא לאור את היותו שופך דמים אכזר. לאן יוביל את הבושה. האם חיי כלא הם חיים? בין חיות אדם ונרקומנים?

ואולי דווקא שם הוא ימצא כמה אנשים כמוהו, שהגנו על עצמם ועכשיו עם בכלא.

האם זו המשוואה, נשארת בחיים – לך לכלא?

לפחות יש לי את ויטמן, אקרא אותו על הדרגש. שירים עם חיוּת. משם אשאב השלמה עם הבלתי-נמנע. "הו, לעמוד בפני הליל, סופות, רעב, לִגלול, תאונות, דחיות – כפי שהעצים ובעלי-החיים עושים", ויטמן.

העצים ובעלי-החיים עומדים בשלווה והשלמה מול הגרוע ביותר. וגם אני. וגם ויטמן המרופט יהיה איתי.

– – –

חזרה, סיכוי, אפשרות

ואז הוא התעורר. ולקח את המשקפיים מעל השידה והבית היה דומם וחמים כפי שהיה אתמול ושלשום. והמקרר, לא היו בו נקבים, הכיור לא נשרט, שעונו של סבא שלם במקומו, והסְפָרוֹת המוזהבות חיוורות כמו תמיד. הנה השירותים.

רשרושים מדלת הסלון, והוא ביקש להרכיב את משקפיו. שקשוק. צליפה. חור נפער בחזהו, רוח פרצים. הוא החליק ארצה, משתרע.

שלולית אדמדמה, מרצפות עכורות. אנחה. הוא מת עם חיוך.

לפחות הביטוחים השונים ישאירו משהו לאלמנה ולילדים. עדיף על פני מוות בכלא ועל אות קין לדורות של שופך דמים.

– – –

הביטוח

והביטוח?

הוכח מעל לכל ספק שהקורבן התגרה בפורץ, התגנב אליו בחשכה, הבהיל, ואיים לרצוח אותו נפש באמצעות ידית משקפיו. הוא הביא את זה על עצמו. אין כאן מקום לפיצויים.

– – –

אלו סיוטים

התעורר שוב. אוי, רק נרדמתי. אך אלו סיוטים. סיוטים. סיוטים.

והוא לא קם, יכול לשחות במיטתו, המוצפת.

וטוב לי כאן מאשר שם. למרות האדים והזבובים ומבט של חמלה ואין אונים מצד האשה.

והרשרושים מהסלון לא הטרידו אותו ובבוקר היו חסרים תכשיטים, פמוטים, ועותק של ויטמן חתום בידי המשורר. דווקא על זה הוא לא מצטער.

בכלא לא אקרא את ויטמן. לא אהיה בכלא. ואת ויטמן – אין לי.

וכך עדיף.

אני משלים עם הבלתי-נמנע.

– – –

ויטמן

וולט ויטמן (1819 עד 1892) מחשובי המשוררים של ארה"ב, עלה לדרגת 'משורר לאומי' רק שנים אחרי מותו. כתב בין היתר קובץ שירים בשם "עלי עשב", (ובעברית, בתרגומו של שמעון הלקין). במהלך דרכו הארוכה נאלץ להוציא את ספריו בעצמו משום שאף מו"ל לא חפץ בהם.