צרות של מתנקשים – 2 – כדור ירוק ונורא

רשומה רגילה

חושים מחודדים יתר על המידה, עלולים להיות מטרד מטריף בסיטואציות מסוימות. המתנקש הזה לא ינוח עד שלא ימצא פתרון. מתוך הפינה 'צרות של מתנקשים'.


 

המקום: שְׁוֵורין, מקלנבורג-ווֹרְפּוֹמְרן, גרמניה

שם המתנקש: הוֹרְסְט ווּלף

הידוע בשם: ילד הפלא

 

היא בכתה. תחילה בכי של הלם, עיניים קרועות לרווחה, פה מהבהב כמו תריס. ואחר בכי מתגלגל, קורע לב שהרעיד את גדרות החצר.

היא נפלה על ברכיה, יודעת שלא תראה אותו שוב לעולם. שעות המשחק שהיו לה עמו, ההתרגשות, החוויות, ההתפרקות אחרי בית-הספר. הוא זה שקישר בינה לבין הילדות האחרות באזור. זה שחייך אליה ברגעי הבדידות שלה.

אמה יצאה בבהלה מתוך הבית. "מארי! מה קרה, מארי?" היא כיסה בכף ידה את פיה שנפער. מתקרבת אל בתה ומסתכלת על הרצפה. "הו, לא!" הוא נאנחה והתכופפה לחבק את בתה.

מעבר לגדר הברזל של החצר.

שביל צר, ארוך, בין בתים.

מהצד השני של השביל, פחי אשפה ממתכת. זנבות של חתולים מבצבצים כנחשים.

מאחורי פחי האשפה, גרם מדרגות מוביל אל מפלס עילי של בית דירות צבוע כחול. גלריה ארוכה, חשופה, מנומרת בדלתות.

משמאל לבית הדירות, אזור חניה מעוקל, דמוי פרסת סוס. האזור תחום ברשתות וגדרות מעוקמות.

בין בית הדירות הכחול לבין אזור החניה, ניתן להבחין במבנה צמוד-קרקע. דירותיו פנויות, מוצעות להשכרה.

בתוך הדירה שחזיתה פונה אל אחורי הבית הכחול ואל אחורי החניה דמוית פרסת הסוס, עמדה דמות כהה, צמודה לחלון. ניחוח קלוש של אבק שריפה התערבל באוויר הסמיך, הלוהט, מתרומם מהאקדח, שקנהו עדיין מבצבץ מבעד לסורגי החלון. 

 

שעתיים קודם לכן.

הורסט וולף ניגב את פיו במפית נייר ונשען לאחור, הוא נשף בנועם והניח את כפותיו על כרסו. נדרך לשמע רשרוש מכיוון המטבחון. ידו הבזיקה אל אקדחו.

כעבור רגע שריריו רפו, הוא התרומם והלך למטבח. הרים את הקומקום מהאש רגעים אחדים לפני שחלל הדירה התמלא בשריקה צורמנית. הוא הכין תה צמחים בספל קרטון וחזר אל חדר המגורים.

לאחר שניקה בזהירות את השולחן משיירי פשטידת הרועים והרוטב, הרחיק גם את מפת הנייר, ופתח את תיק העור שלו. עיין בתצלומי המטרה תוך גמיעות קטנות של תה צמחים.

התוכנית היתה מפורטת ומסודרת במוחו. הלילה, באשמורת השלישית, הוא ישלים את החיסול הזה. הלקוח השאיר די מידע כדי לאפשר לו לבנות את התוכנית במהירות.

הורסט סגר את התיק, עיניו נעשו כבדות. סיים את התה והתרומם ממקומו. בדק שהדלת נעולה, הבריח מוסט, וגב של כיסא תקוע מתחת לידית. עבר על החלונות, בודק את הסורגים. משקיף אל החניה המעוקלת, לראות אם השתנה משהו.

השאיר את החלונות פתוחים, לא היה מיזוג אוויר בדירה. וגם כך, הורסט לא נוהג לישון עם מזגן פועל. יותר מדי אפשרויות להרוג או לסמם בעזרת מזגן, מנעו ממנו את התענוג המפוקפק.

הוא עלה על מיטתו, דוחק את קנה האקדח בין הקיר לבין שפת המזרון. מנסה את כוחו פעם ופעמיים בשליפה מהירה. כאשר הניח הדבר את דעתו, התיר לעצמו לעצום את עיניו.

בעיניים עצומות, כשפניו תחובים בכר הנוצות הענק, הדומה לשק, החלו קולות הסביבה לחלחל ולהתהוות סביבו.

ברגעים כאלה, כשחוש השמיעה הופך לכלי הישרדות, היתה נחשפת יכולתו המרשימה של הורסט. שמיעה חדה כתער, קולטת קולות וצלילים ממרחקים. הוא השתמש ברגישות הזו כדי להעניק לעצמו הילה של בעל כוחות על טבעיים.

הורסט היה יורה מעבר לקירות, אחרי שזיהה את הרחשים המאפיינים את המטרה שלו. הלקוחות חשבו שהוא מסוגל לראות מבעד לקירות.

בלילות, בכל מקום בו ישן, היו עיניו נפקחות כאשר נעצרה מכונית בסמוך לבניין. הוא זיהה את גווני הצליל המאפיינים דגמים שכיחים של מכוניות.

במקרים אחדים, בעת שיתופי פעולה עם מתנקשים אחרים, היה הורסט מרים לפתע את ראשו ואומר כבדרך אגב, 'הוא כאן, האיש שלנו כאן'. והם היו רצים לחלון ורואים את המטרה, או הלקוח, יורדים מהמכונית.

עכשיו, על כר הנוצות הענק, הוא חייב להירדם ומהר. עליו להכין את עצמו ללילה. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, וניסה להרפות את שריריו.

טק-טק. טיק-טק-טיק. טיק.

רעשי הרקע מיפו את עצמם במפה וירטואלית לנגד עיניו העצומות. מישהו יוצא מהחניה, מכונית מסחרית; רעש הרוח הטופחת באיטיות באריג בד עבה שמישהו סגר באמצעותו פִּרצה בגדרות הרשת המעוקמות של החניה; חתולים מתקוטטים על שקית שומנית בתוך פחי אשפה מתכתיים, מכסה מחליק ונופל; גערות של אם בילדיה איפשהו בבית הדירות הכחול; צלצול טלפון; טקטוקים; קולות של ירי וצעקות באנגלית, כנראה ממשחק מחשב; מכונית חולפת…

טיק. טק-טק-טיק. טק.

עיניו העצומות של הורסט התכווצו וסטו לצדדים מתחת לעפעפיו. מהם הטקטוקים? מאיפה הם באים? מי או מה יוצר אותם?

טיק. טיק-טיק-טיק. טיק.

לא חשוב. עדיף להתעלם עכשיו. הסתובב לצד השני וטמן את ראשו מתחת לכרית הענקית. אולם הנקישות רדפו אחריו, כמו קללה. מרגע שקלט אותם, מוחו אינו מרפה. חוש השמיעה שלו לא יכול עוד להתעלם.

טק-טיק-טק. טק-טק.

זה לא ילך. הוא חייב לפתור את זה.

טיק-טיק-טק-טק.

הורסט ניסה לזהות את תבנית הנקישות הללו. האם זה אנושי? מכני? לא היה בהן סדר. קבוצות של נקישות לצד בודדות, מרווחים אקראיים של זמן בין נקישה אחת לאחרת.

טיק. טק. טק. טיק.

הוא הניח שמדובר ברַצָּף. מישהו באזור משפץ את ביתו, מחליף את אריחי הרצפה שלו. ואלו הנקישות נשמעות כאשר הרַצָּף מכה קלות על גבי האריחים כדי למקם אותם על גבי הקרקע.

טיק-טק-טק.

האם זה הגיוני? די! זה לא חשוב!

טיק. טק. טיק.

הורסט ניסה להתעלם ולהירדם. אולם הנקישות לא הרפו. קדחו במוחו. חוררו אותו. הטריפו את דעתו. הוא ניסה לספור את הנקישות, למספר את כמות האריחים. אולם הדבר נמשך זמן רב מדי.

טק. טק. טק. טק. טק. טק.

כמה אריחים יש בדירה? כמה זמן יכול רַצָּף לעבוד בלי הפסקה?

טיק. טיק. טק-טק. טק-טק.

שעה ארוכה ומתישה של התגלגלות במיטה, הורסט נראה כמו חולה. פניו אדומות. עיניו נפוחות. שערו הבהיר והקוצני פרוע. בגדיו מרוטים. הכרית הפכה לשק חבטות.

טיק. טיק. טיק.

"זהו! זהו זה!" הורסט התרומם, אקדחו רועד בידו. "אין דבר שאי-אפשר לפתור בעזרת קליע אחד…" הוא לחש ודרך את האקדח, רץ אל החלון.

הוא בחן את השטח בשימת לב מרובה. נעזר במשקפת של רובה צלפים. החניה. בית הדירות הכחול. הפחים. שביל צר. גדרות ברזל.

"מה זה?" מצחו של הורסט התכווץ. צינורית של מזגן משתלשלת מקומה גבוהה. טיפות מים דולפים כלפי מטה. אל החצר.

טיק-טיק-טיק.

איך זה ייתכן? מכל המקומות שבעולם…

כדור משחק גדול, בצבע ירוק בהיר, זרחני. חיוך סמיילי מתוח בהה בו מבין חרכי גדר הברזל. דחוק אל הפינה.

טיק-טק-טיק-טיק.

הורסט שמט את כתפיו ופלט גיחוך. "מה אני עושה?" הוא בחן את האקדח שבידו ואת החיוך הירקרק שצופה בו מן המרחק. הוא חשק את שיניו.

המים נטפו בדיוק על קדקוד הכדור הירוק. יוצרים קולות נקישה, האוויר שבתוך הכדור גורם לנקישות להדהד.

הוא פזל אל המיטה. לא יצליח לישון עד שהכדור יזוז משם. האם ילך לשם וינסה להזיז אותו בעזרת מקל או משהו… לא, זה עלול להכשיל את המשימה כולה. לא.

טיק-טק-טק-טק. טיק. טיק.

אצבעו רעדה בחֵמה, סוחטת את ההדק. הקליע התנתק מבין סורגי החלון, חלף על פני החניה המעוקלת, עבר מעל פחי האשפה, חצה את השביל הצר, וחדר בין חרכי גדר הברזל.

נשמע פיצוץ עז. הכדור הירוק התפוצץ ברעש ועף הצִדה כסמרטוט. החיוך המטופש התפוגג למחווה של ליצן עצוב.

הורסט נשם עמוקות, ניחוח אבק השריפה התערבל באוויר.

ילדה יצאה בריצה מהבית. לקח לה רגע אחד להבין מה קרה. והיא פרצה בבכי תחילה בכי של הלם, עיניים קרועות לרווחה, פה מהבהב כמו תריס. ואחר בכי מתגלגל, קורע לב שהרעיד את גדרות החצר.

היא נפלה על ברכיה, יודעת שלא תראה אותו שוב לעולם. שעות המשחק שהיו לה עמו, ההתרגשות, החוויות, ההתפרקות אחרי בית-הספר. הוא זה שקישר בינה לבין הילדות האחרות באזור. זה שחייך אליה ברגעי הבדידות שלה.

הכדור הירוק המחייך

.

צרות של מתנקשים – 1 – נשק זר

רשומה רגילה

מתנקש שוטח באוזני הפסיכולוג שלו, חלום מוזר שטורד את מנוחתו. מעורבים בו שלושה גזרים, סלק, אקדח, וחצי כוס סוכר. מתוך הפינה 'צרות של מתנקשים'.

המקום: טולדו, קסטיליה-לה מנצ'ה, ספרד

שם המתנקש: גילֶרְמוֹ ריקארדו פֶּנַה

הידוע בשם: החלילן הספרדי

 

"זה בסדר, גילרמו, קח את זמנך." הפסיכולוג מילא את פנקסו בשרבוטים, ידו מעיקה בכוח על העט, והלחץ יוצר רישום ברייל בעמודים הפנימיים.

גילרמו נאנח והרים את ידו, מניח את גב כף היד על גבי מצחו. עיניו עצומות. שפמו מהבהב, מסתיר את שפתיו הקפוצות. עור הספה נמתח וצייץ תחת משקלו. "לקחתי את החלום הזה בתחילה כבדיחה, אבל ככל שהוספתי להרהר בדבר, אני מוצא את עצמי לכוד."

"האם תרצה לחלוק איתי את חלומך, גילרמו?" חריקות העט נשמעו היטב על הנייר.

"יצאתי מהבית בו שהיתי אותו זמן. ככה אני חולם. וזה היה בערך בשעות הבוקר. אני יוצא מהבית והולך לשכן ממול."

"אה-הא."

"אני דופק אצלו בדלת. הוא פותח. האיש הזה בנקאי, והיה חריג לראות אותו בחלוק אמבטיה. ולמרות החלוק שמעיד עליו שהוא לפני מקלחת, היתה לו עניבה רחבה משתפלת מצווארונו."

"טוב."

"הוא עמד בפתח, פניו קפואות, כמו תמיד. עיניו עגולות, לא זזות. הוא שואל, 'כן?'"

"במציאות, אתה מכיר את האיש הזה?" שאל הפסיכולוג.

"כן. הכרתי אותו."

"ואיזה סוג של 'כן' הוא הפנה אליך, מתריס? מאיים? נעים?"

גילרמו הרים את ראשו מהספה ובחן את הפסיכולוג שישב לצידו. מצחו התכווץ. "לא יודע… זה היה פשוט 'כן'."

"טוב, בסדר," אמר הפסיכולוג, קולו רוגע. "תמשיך, בבקשה."

"טוב. ואז אני עונה לו, 'האם תוכל להשאיל לי כמה מצרכים?' והוא שואל, 'איזה מצרכים'?" גילרמו עצם שוב את עיניו, נאנח עמוקות. "הו, זה קשה."

"זה בסדר, גילרמו, קח את זמנך."

"ואז אני אומר לו, אני זקוק לסלק אדום, שלושה גזרים, אקדח, וחצי כוס סוכר." גילרמו נאנח שוב, מסיט את ראשו לצדדים, כאילו מבקש לחמוק מהדברים שאמר.

"ככה אמרת לו?"

"כן."

"ומה הוא ענה?"

"הוא מתח את כתפיו ושאף אוויר דרך שיניו התחתונות. אתה מכיר את זה? עיניו התגלגלו והוא אמר, 'זה קצת בעיה… פשוט, בדיוק נגמר לנו הסוכר'."

השרבוטים על הנייר פסקו לרגע. "נגמר לו הסוכר?"

"כן. זה מה שהוא אמר. ואז האיש נכנס פנימה, וחוזר אחרי דקה. נותן לי ראש אחד של סלק אדום, שלושה גזרים ואקדח. הוא התנצל על הסוכר וסגר את הדלת."

"אה-הא, אני שומע, אני שומע." חריקת העט על הנייר חזרה להנעים ברקע.

"עכשיו, אתה מבין, דוקטור. לא היה לי שום צורך בסלק אדום, בשלושה גזרים או בחצי כוס סוכר. ממש שום צורך. אני הייתי זקוק לאקדח."

"אז למה ביקשת אותם?"

"לא יודע, אני חושב שזה סוג של היגיון חלומי. כאילו רציתי להצפין את דרישת האקדח בתוך שורה של מצרכים שכיחים. כך, אולי חשבתי, זה לא יעורר חשדות." גילרמו פרק את האוויר שבפיו דרך שפתיים רופפות, מחווה ברווזי של בוז עצמי. "זה טיפשי באופן חריג."

"אינך צריך לחשוב כך, גילרמו." הפסיכולוג הרים את עיניו מהפנקס. "כך מסתיים החלום?"

"לא. זאת רק ההתחלה."

הפסיכולוג הידק את שיניו הטוחנות והלסת התחתונה שלו התרחבה לרגע. "טוב, טוב. תמשיך, בבקשה."

"יצאתי למשימה שלי, עם האקדח הזה. והיו הרבה מטרות. רצתי יחף, ובפיז'מה, דרך אולם ריק, קירותיו בטון חשוף, וזרועים בו עמודים רחבים באופן צפוף."

"ושם היו המטרות שלך?"

"כן. האנשים הסתתרו מאחורי העמודים. יורים בי כמו משוגעים מכל כיוון. ואני רץ. כפות הרגליים שלי היו קפואות."

"ומה בנוגע לאקדח?"

"זהו. האקדח הארור הזה הטריף את דעתי. לחצתי על ההדק כמו משוגע, כיוונתי תוך כדי ריצה וניסיתי לירות. אבל שום דבר לא יצא. דרכתי את הנשק שוב ושוב, ההדק נסחט, רופף, כמו שן חלב לפני נפילה. והמחלק רץ אחורה וקדימה גם בלי שאני נוגע בו. בקיצור, אקדח גרוטאה גמורה."

"ומה עשית?" הפסיכולוג דחף את משקפיו במעלה אפו ומיד חזר לשרבט. כנראה צייר אקדח.

"עצרתי בסמוך לאחד העמודים, הצמדתי אליו את האקדח והפעלתי עליו לחץ, כשאני דוחף את הקת, והמחלק נהדף אחורנית, בכל הכוח. אבל זה לא עזר. רק התחלתי לשמוע קרקושים של חלקים רופפים בתוך המכלול. הוספתי לרוץ ולנסות לירות. בינתיים, המטרות נפלו משום שהיו שניים או שלושה בעלי ברית, שאת פרצופיהם לא ראיתי, והם ירו במקומי."

"אה, אני מבין."

"ברגע של חוסר ברירה, עמדתי שוב מול מטרה, ויריתי בכל הכוח. וקליע נפלט החוצה." גילרמו החזיק אצבע ואגודל במרחק סנטימטרים זה מזה. "אבל הקליע היה שלם. הוא נפלט שלם מתוך האקדח. נופל על דש מקטורנו של האיש שעומד מולי… הוא הרים את הקליע, הסתכל בו, הסתכל בי, צחק והלך לדרכו."

"אני שומע."

"אתה מאמין לזה, דוקטור? בשלב הזה אני מתעורר."

"טוב. טוב." הפסיכולוג הרהר רגע ארוך, לבסוף אמר, "מה לדעתך אומר החלום הזה?"

"לא יודע, בשביל זה אני כאן."

"איזה קטע בחלום מדאיג אותך יותר מכל? האם זה שלא היה לשכן שלך סוכר בבית? האם זה שקיבלת אקדח שבור? האם זה שלא הצלחת לירות במטרות שלך?"

"לא. ממש לא. ברוב החלומות שלי אני לא מצליח לירות באף אחד, וכל זקן מכניע אותי בכמה הנפות יד. בחלומות שלי אני טיפוס חלש, בניגוד למציאות." גילרמו הרים את ראשו, שרירי גרונו השתרגו והתחברו עם לחיו שהתעוותה מהמאמץ. "אתה יודע מי אני, נכון?"

"כן. כן. גילרמו. אני יודע מי אתה."

"טוב, החלק שהכי מדאיג אותי בחלום הזה." גילרמו קמץ את אגרופו בזעם, כמי שנזכר בדבר מה מביך במיוחד. "איזה אקדח! אני חושב שזה היה ברטה. מהאקדחים השנואים עלי."

"זה מה שהכי מדאיג אותך?"

"לא, לא. אני חושב שהחלק שהכי הדאיג אותי זה, שהלכתי למישהו זר לבקש ממנו אקדח. זה ממש גורם לי אי-נוחות, רק המחשבה על כך."

"למה?"

"למה? למה? כי יצאתי מהבית, ובבית יש לי את כל הציוד הדרוש לי. ואני הולך לבקש אקדח ממישהו אחר? זה משהו שלא ייעשה, כל מתנקש או לוחם שפוי לא ייגע לעולם באקדח של מישהו אחר."

"ולמה זה?"

"השתגעת? לכל אקדח יש מספר סידורי וטביעות חירוק וקנה, המשטרה מסוגלת לזהות את האקדח הזה, ואז לקשר אותו למקרי רצח אחרים שהתרחשו מי יודע איפה, ואז אתה גמור. עם אקדח כזה ברשותך אתה מופלל בכל ההיסטוריה שלו."

"הבנתי. הבנתי."

"לעולם אל תיגע באקדח של מישהו אחר, בסדר, דוקטור?"

הפסיכולוג הרים את משקפיו במהירות, בוהה בגילרמו בעוד ידו האוחזת בעט, נמצאת עדיין על גשר משקפיו. "כן. הבנתי."

"מה אתה אומר על זה, דוקטור?"

"אה… תראה. אולי זה מראה על סוג של חוסר ביטחון בציוד שלך, כלומר הציוד המנטלי. אולי אתה עייף מהטכניקות שלך, או חושב שהן כבר מיושנות, ואתה מנסה לרענן את השיטות והביצועים שלך." הפסיכולוג נשען אחורנית והניח על ברכיו את הפנקס. "מה אתה חושב שהחלום הזה אומר?"

"אה… הרבה דברים. ייתכן שזה אחד מהדברים. לא יודע… אולי כדאי שאקח פסק זמן מהעבודה שלי."

הפסיכולוג היטה את ראשו. "אתה יודע, התשלום…"

גילרמו גיחך. "לזה כבר יש לי. תהיה רגוע, דוקטור."

"אה, כן. אולי תיקח לך פסק זמן מהעבודה שלך. צא לחופשה במקום נעים. תוכל לחשוב על הדברים מחדש, בראש צלול."

חיוך התפשט על פניו של גילרמו שעה שהתרומם למצב ישיבה. הוא מתח את זרועותיו. "אה, כן… יופי. איך לא חשבתי על זה קודם." הוא שלח את ידו ללחיצה והזדקף על עומדו. "ידעתי ששווה להמשיך איתך…" 

טעות אופטית

רשומה רגילה

טעות אופטית  |  מתח  | מהדורה מחודשת!

אל תאמין למראה עיניך! ]

איש לא העלה על דעתו שעימות עִסקי בין שני מפעלי תרופות, הוא למעשה יריית הפתיחה לדרמה תזזיתית ומתוכננת בקפידה. ללא שום הכנה, מוצאים עצמם רוקח עשיר בשם ד"ר מרדכי זילברמן ודר-רחוב חסר זהות המכונה בוזגלו, במאבק פראי וחסר מעצורים נגד קן של נחשים עם מטרה לא ברורה. המציאות שנשמטה מידיהם מובילה אותם לסין הרחוקה ושם, עם חבריהם לצרה, הם צוללים אל בין רבדים מפותלים עוד יותר.

נוכלים באיצטלה של משגיחי כשרות, קשיש סיני שמרחרח יותר מדי, 'הניצוץ' המסתורי, רוקח חלקלק וטיפוס רב-פרצופי שנאלצים להיעזר בו, נשלטים בידי אנשים חסרי רחמים המשתייכים לכנופיה ששורשיה נעוצים עמוק בעבר. על גבי לוח שחמט יוצאות הדמויות למסע מטורף ומורט עצבים. כאן הם הכלים, וחוקי המשחק שמורים בידיו המגואלות של השחקן היחיד, 'האיש בשחור'.

טעות אופטית הוא מותחן רב-עוצמה שישאב אתכם מיד לעומק האירועים. מסכת של תככים ותִמרונים, ייאוש ותקווה, דרמה והרפתקה בסיפור בלתי-נשכח.

נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי. מחבר ספרי מתח, הומור, עיון וסיפורת. מאמרים מפרי עטו מתפרסמים בכתבי-עת שונים בארץ ובעולם.

  • לחץ כאן – כדי לקרוא ראיון עם המחבר בצאת הספר לאור.
  • המהדורה הראשונה יצאה לאור בשנת 2002.
  • המהדורה הנוכחית זכתה לעריכה מחודשת. ומלבד דבר העורך, נוספו קטעים אחדים שלא פורסמו במהדורות הקודמות.
> פרטי הפקה:
הוצאה: פנתר
שנה: 2006/7
לועזית: Perceptual Mistake (New Edition)

    עמודים: 638

> עטיפות מהדורות קודמות:

            

evrit

 

לחצו כאן – כדי להצטרף לרשימות התפוצה של הוצאת פנתר. תקבלו ישירות לתיבת האימייל שלכם עדכונים על ספרים חדשים, מאחורי הקלעים, 'בקַרוֹבים', ועוד.
אין קשר בין רשימת התפוצה של הוצאת פנתר, לבין רשימת הדיוור של אתר זה.

פתח מילוט – 2 – הישרדות

רשומה רגילה

פתח מילוט – 2 – הישרדות | מתח |

 [ במלכודת של נקם וכבוד, האויב נמצא בצד הלא נכון ]

 בדרך ההישרדות

מנדי גולד מסתתר בישיבה, וכוח נורא מניס אותו משם. הוא נחשף לסוד אפל באֶן-אֶס-אֵיי, וחייו משתנים לנצח. זרעי נקמה לאומית נשתלים בהפגזה האטומית בהירושימה. מרגלים כפולי זהות נאבקים בחצר קיסר יפן, בצל לוחמי-על. חברות אמת, תנסה להציל את המצב.

בטרילוגיה

בסדרת פתח מילוט נפרשת עלילה מבריקה ומפותלת שמכופפת את כל הכללים. אל קלחת ההתרחשויות נשאבת שורה של דמויות משורטטות בקפידה ומלאות חיים. בחור ישיבה פיקח מדי; סטודנטית חטטנית; איש משפחה בעל חיים כפולים; מנהל מחלקה ביטחונית עם נפש בוגדנית; חבר אמת שמוכן לעשות הכל; ראש-ישיבה ורבנית שמסתבכים בעל כורחם; פרופסור חולני שנראה שאינו מסתיר דבר; ואשה יפנית שאיבדה הכל פעם נוספת.

בסדרה זו נוגע המחבר במיומנות במוטיבים חדשניים. טכנולוגיה-עילית ותעופה; הסדרי אבטחה, מעקבים ומרדפים; לוויין וריגול אלקטרוני; לוחמים על-חושיים, וקרבות מרהיבים של אמנות לחימה; תיאור של יפן והאופי היפני, לצד ההיסטוריה והספיחים שנותרו עד ימינו. מלבד הסיפור המשובח, סופג הקורא ידע מקיף ומסקרן מתובל ביידישקייט.

זהו סיפור רחב יריעה וממכר, בו יצרים מתנגשים, מתח גואה ומסתורין מרחף על הכל. מבוכים של אבדון, כוונות אפלות, ורגשות עזים. ברקע החי של העלילה, מציאות, מדע, אשליה ומיתוס נשזרים זה בזה למצע מרהיב ומרתק שאין דומה לו.

במהלך פרסום הסדרה בעיתונות, היא הותירה רושם בל יימחה על הקוראים וזכתה להדים נרחבים ולגלים של תגובות אוהדות.

נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי. מחבר ספרי מתח, הומור, עיון וסיפורת. מאמרים מפרי עטו מתפרסמים בכתבי-עת שונים בארץ ובעולם.

מבין ספריו: השליח מנבצ'יק, מאזן אימה; טעות אופטית; ושמחת בחייך, ושמחת בחייך 2 וחצי; לעלות על נס; תופת, הישרדות, הפאזל…

  • לחץ כאן כדי לעבור לספר הקודם בסדרה: פתח מילוט – 1 – תופת.
  • הספר הישרדות, הוא חלק שני בטרילוגיה פתח מילוט. החלק הראשון: תופת, והחלק השלישי: הפאזל.
  • הסדרה פתח מילוט פורסמה בשלמותה כסיפור בהמשכים בעיתונות במשך כשש שנים. לחץ כאן כדי לעבור לעמוד הסדרות שפורסמו, ולקבל מידע נוסף.
  • לחץ כאן – כדי לקרוא קטע מתוך הספר: תיאור ההתפוצצות האטומית בהירושימה, ואת מאמציו הנואשים של אחד הלוחמים מהקבוצה החשאית לסייע בריפוי נפגעים. קטע דרמטי מתוך הספר.
  • לחץ כאן – כדי לקרוא ראיון: המחבר משיב לשאלות הקוראים, בטרם מתחיל להתפרסם החלק הסוגר של הטרילוגיה. על מרכיבים של הסדרה מאחורי הקלעים, פסיכולוגיה של דמויות, על מחקרים וכתיבה בכלל. הראיון התפרסם בעיתונות עם תום פרסום 'הישרדות' בהמשכים.

> פרטי הפקה:
הוצאה: פנתר
שנה: 2008
לועזית: The Emergency Exit Trilogy – Vol. 2 – Survival
 עמודים: 466

>> לרכישה מקוונת: | ארון הספרים היהודי | Jbook |  <<

evrit

 

 לחצו כאן – כדי להצטרף לרשימות התפוצה של הוצאת פנתר. תקבלו ישירות לתיבת האימייל שלכם עדכונים על ספרים חדשים, מאחורי הקלעים, 'בקַרוֹבים', ועוד.

אין קשר בין רשימת התפוצה של הוצאת פנתר, לבין רשימת הדיוור של אתר זה.

איך פותרים תיקו מקסיקני?

רשומה רגילה

בתוך סיטואציה מורטת עצבים של תיקו מקסיקני בשלושה חמושים, הדמות הראשית, אסטרטג ואיש ביון, מנתחת סחור-סחור את תבנית התיקו המקסיקני, את הפתרונות והניסיון. פרק 35 מסדרת המתח "המכה השנייה", המתפרסמת כסיפור בהמשכים.


כלל מפתח בתיקו מקסיקני.
האדם השני שלוחץ על ההדק הוא היחיד ששורד.
ויז'ואל

גבריאל שוסהיים אימץ את מבטו ופזל אל האימאם בִּן-חאג'אג' שישב בזווית אלכסונית מאחוריו. אחר בחן את ירוסלב זלפרד שרובהו הופנה אליו ואל האימאם. אלברט נדים עבדול-עזיז החזיק את אקדחו הכסוף ביציבות לכיוונו של ירוסלב.

השולחן הכבד והמהוקצע שלפניו היה מוסט מעט. ערבוביה של מסמכים ועיטורי משרד כיסו את טבלתו. על הרצפה, השטיח הכהה היה מגולגל, חושף תחתיו את רצפת האבן. כתמי בוץ ופיח כיסו את השטיח ואת הרצפה. דלי פח אפרפר שהכיל מעט מים, ניצב לצד מנורת שולחן מרוסקת.

כל אחד מהנוכחים היה נתון באופן מלא אל המטרה שמעבר לאקדחו. עיניים מכווצות. טיפות זיעה. סנטרים נוקשים. כל אחד מהם משמש בעת ובעונה אחת הן כבן ערובה והן כחוטף.

איך פותרים תיקו מקסיקני?…

אם הפתיל יוצת, מי ישרוד?

גבריאל כבר נקלע למצבים דומים של תיקו מקסיקני. אבל היה הבדל עצום במצב הנוכחי. כאן, הוא לא מנסה להגן על חייו, אלא על חיי האימאם. אם כן, המשוואה של התיקו המקסיקני, נפרצת.

יש הבדל נוסף. בפעמים הקודמות בהן מצא עצמו בסיטואציה דומה, הוא היה צעיר יותר, הוא היה איש שטח מאומן, גמיש. עכשיו הוא קצת חלוד, אחרי שנים של ישיבה במשרד, מול מפות וחישובים אסטרטגיים.

גבריאל ידע את כלל המפתח בתיקו מקסיקני. האדם השני שלוחץ על ההדק הוא היחיד ששורד. ולא רק גבריאל ידע זאת, גם שלושת הגברים האחרים בחדר. גבריאל חקר את הנושא מתוך עיניים של אסטרטג ומומחה לתורת המשחקים, האם זה נותן לו סיכוי טוב יותר?

אם ירוסלב יורה בי, חשב גבריאל, באותו רגע לוחץ אלברט על ההדק, ומחסל את ירוסלב. אני וירוסלב מתים, ואלברט, השני שלחץ על ההדק, הוא השורד היחיד.

ירוסלב לא יהיה מהיר מספיק כדי לחסל אותי ואז להפנות את אקדחו אל החוטף שלו, אלברט. אקדחו של אלברט מופנה ישירות אל מצחו. והוא יירה באותו רגע. זה יקרה בתוך הרף עין.

כל זה לא חשוב.

גבריאל חש בגוש של בַּזֶּלֶת המתפתח בבית חזהו. זיעה נטפה מתוך גבותיו ופגעה בריסי עיניו. הוא מצמץ. שרירי כף היד שלו כבר היו צפודים. כתפיו מכווצות. כמו האחרים שהיו מאובנים על מקומותיהם. כל תנועה ולו הקלה ביותר יכולה להתפרש בעיני האחרים כעוינת, כולם יורים. כולם מתים.

ירוסלב חמוש בתת-מקלע. כדי לחסל את בן הערובה שלו, אני, הוא ישלח צרור. מהזווית הזאת, האימאם ייפול יחד איתי, כפגיעה מִשנית.

גבריאל סובב באִטיות את ראשו, מציץ באלברט. באותו זמן הוא בחן את השולחן ואת השטחים המתים שלפניו ואחריו. יש לו שיטה בדוקה להיחלצות מסיטואציה של תיקו מקסיקני.

'צלילה נרדפת'.

צוותי מרגלים ולוחמי סִי-אַי-אֵיי שפועלים בקבוצות, עוברים את האימון הזה כחלק מתִּרְגּוֹלֶת 'לוחמה ברְבָעים צמודים', שיטת קרב אלימה של השתלטות מהירה ומפתיעה על סיטואציה בלתי-ניתנת לפתרון בדרכים אִטיות, לפי תוכנית שנרקמת מראש.

גבריאל לא היה איש צוות, הוא לא התאמן ב'לוחמה ברְבָעים צמודים', אלא בשיטה המקבילה, שנועדה למרגלים ולוחמים בודדים, 'קרב ברְבָעים צמודים'. גם כאן העיקרון הוא דומה, תכנון פרטני; הפתעה; פעילות מהירה; השתלטות אלימה.

המֶתוֹדָה הנוכחית היתה נפתרת בתוך שניות, לוּ היו הדברים ברורים. אם היה מחוּוָר לכל המשתתפים, מי אויב ומי שונא. גבריאל היה עדיין אחוז התרגשות בשל הקִרבה אל פִּתרון הסוד שלו. האימאם יכול לספר לו עוד על עקרב צהוב. למעשה הסיבה העיקרית לכל התסבוכת. חיסול האימאם, כך הבין גבריאל את התת-מודע שלו, היה רק אמתלה.

עכשיו, הוא נכון לחסל את ירוסלב ואת אלברט, ובלבד שהאימאם לא ייפגע. הוא עצמו אין לו לאן לפנות ללא האימאם, הוא יחזור אל שִגרת הטירוף האישי שלו, יתמכר לייסורי מצפון

ולילות לבנים. עדיף לו למות קודם.

מן הפתח הפרוץ, המוביל אל חצר המסגד, עלו קולות ירי מרוחקים. צעקות עמומות, בלתי-מובנות. אנשים צעקו אולי בערבית, אולי באנגלית.

התערבות חיצונית יכולה להיות גורם מכריע בסיום בלתי-מתוכנן לתיקו המקסיקני. ולאו דווקא בפתרון רצוי עבור כל הצדדים. אם מדובר בתוקף חדש, או באנשי אכיפת חוק, עלולים הפושעים, או אלה שייגרם להם ההפסד המרבי ממקרה של מעבר לידי שובים חדשים, לעשות צעד ראשון, וכך לחסל ולהתחסל.

הפתרון הקלאסי, שאינו מן המשכנעים הוא, ראשית להגיע למסקנה שכל אחד מהמשתתפים, אכן לא רוצה למות, וזה לא תמיד עניין מובן מאליו. אחרי שמבררים זאת יחד בדיבורים, מסכמים להתחיל לצעוד אחורנית במתינות, ולהגדיל את המרחק בין צלעות המשולש.

בהתאם לכלי הנשק שבידי המשתתפים, עליהם לצעוד אחורנית, עד לטווח בו לאקדחים שלהם לא תהיה תועלת מיידית. אבל כאן, אחד המשתתפים חמוש ברובה. וגם, לא בטוח שכולם מעוניינים, או יכולים, לעזוב בלי לפגוע.

הפתרון הזה שיש בו הרבה מן הנאיביות, גם אם הוא מנע כמה מקרים מתוחים של שפיכות דמים, בנסיבות שלנו הוא לא רלבנטי. הם בתוך דירה. הקירות סוגרים עליהם. אין לאיפה להתרחק. הם חייבים להתמודד עם זה.

גבריאל שִחזר במוחו את תרגולי הקרב ברְבָעים צמודים, ואת השימושים שעשה בטכניקה כדי להיחלץ מסיטואציות של תיקו מקסיקני. למרות שעברו שנים מאז השתמש בשיטה, זה עשוי לעבוד.

בצלילה נרדפת, הכל מתבסס על מהירות. היורה הראשון הוא בדרך כלל המחוסל השני. כדי להיות היורה הראשון והשורד השני, עליו לירות באלברט ובו-בזמן להפיל את עצמו ארצה. הצלילה הנרדפת לירי צריכה להיות כה מהירה, עד שנדמה לעיתים שהמבצע אותה צונח עוד לפני בן-הערובה הירוי שלו.

הצלילה הזאת אמורה להרחיק אותו באותו רגע מנקודת הפגיעה של החוטף, אזור המצח. בהיותו על הרצפה, למעשה ברגע שהוא פוגע ברצפה, גורם ההפתעה מספק לו שהות לירות שוב, הפעם בחוטף שלו, ירוסלב.

אחרי אימון ארוך ומייגע, 'צלילה נרדפת' תמיד הוכיחה את עצמה. היא הופכת על פיה את מבנה ההידרדרות של תיקו מקסיקני. מבנה שגבריאל ניתח לפי חיזוי עשרות פעולות אפשריות של משתתפים בסיטואציה שכזאת.

אבל כאן, כאן 'צלילה נרדפת' חסרת כל ערך.

משום שהוא ישרוד.

והמבנה היסודי של השיטה לא מאפשר את הצלתו של הפְרַקְטָל הלקוי במשוואה: האימאם.

האימאם בִּן-חאג'אג' ימות ללא ספק, מצרור שיקיא רובהו של ירוסלב. קליעים שאמורים לחסל אותו, גבריאל.

על המאזניים עומדים עתה, חייו, וחיי האימאם. הוא כבר סיכם לעצמו שלחייו אין שום טעם ללא האימאם. אבל אם הוא לא ינצל את היכולת המלאה של 'צלילה נרדפת', הוא ימות בכל אופן יחד עם האימאם, בשל הצרור ומבנה ההידרדרות הצפוי של תיקו מקסיקני.


אחרי אימון ארוך ומייגע, 'צלילה נרדפת' תמיד הוכיחה את עצמה.
היא הופכת על פיה את מבנה ההידרדרות של תיקו מקסיקני.
ויז'ואל

הגברים עמדו קרושים כמו פסלי קרח. נוטפים באִטיות הרסנית. כל רגע של מתח נורא שכזה מזרים חילופים כימיים בכל רחבי הגוף. אלו רגעים רודפים לסירוגין של קור פיזי, חום נורא, הרגשת בחילה, הרגשת שליטה מוחלטת, והרגשת רפיון כללי.

קילוח של זיעה עבר מקודקודו של אלברט, וגלש במורד גשר אפו. טיפת הזיעה נותרה תלויה, משתלשלת מחוד האף. אלברט דיבר באִטיות, ובלחישה, "חבר'ה, בואו נדבר…"

הדממה נותרה. וכמו שאומרת הקלישאה המתפוררת, ניתן היה לחתוך את האוויר בסכין. איש לא הגיב. כל אחד תכנן את פעולת התגובה שלו. כל אחד ראה סיום אחר לסיטואציה.

אלברט לחש שוב, "זה מוזר…" המִלים כמו התקשו להיחלץ מתוך לועו, כפקק שַׁעַם עקשני. מתאמצים לשלוף אותו, ובכל רגע נראה שהנה הוא נחלץ. "חבר'ה, אם נדבר… הכל ייפתר…"

ירוסלב דיבר מבלי להניע את שפתיו, ניתן היה להכיר בכך משום ששפמו האפור נותר ללא תזוזה. "יש לי משימה. דיבורים לא יועילו כאן." גם הוא לחש, גרונו היה יבש והלחישה דמתה לחריקה.

גבריאל אמר, "היחיד שעושה את ההיפך מהקו הכללי שלנו, זה אתה, ירוסלב. לפחות תן לנו הסבר." הוא דיבר בלחישה רועמת. כפי שהיה מדבר עם ילדיו כשהיו קטנים, בזמן שהרדים אותם. יש לדבר רק בלחישה, משום שכולם כבר ישנים, אבל עדיין הדיבור צריך להיות ברור לילד.

אלברט אמר, "גבריאל, אני לא חושב שאתה צודק." אקדחו מופנה אל ירוסלב.

"אלברט, ההתערבות שלך מיותרת. נצור אש, ותן לי להתמודד עם גבריאל." ירוסלב החזיק את העוזי בגובה, הקת יוצאת מעל הצד הפנימי של זרועו. הוא בהחלט ידע איך להחזיק רובה כדי להוציא ממנו מקסימום קֶטֶל.

אלברט אמר, "עלי להגן בכל האמצעים על כל אחד מחברי הצוות. גבריאל נמצא בראש הפירמידה." טיפת הזיעה התנתקה מאפו, וצנחה על חרטום הנעל הצבאית שלו, נשמע רחש. "למה אתה צריך לחסל את גבריאל?"

הצעקות והצרורות גוועו מן המרחק. הדממה חזרה. בתנועה אִטית ומרוסנת, הרים ירוסלב רגל אחת והציב אותה מחדש בפיסוק רחב יותר, אחר הרים את רגלו השנייה. הוא זז מעט הצִדה. המשולש היה מדויק יותר עתה. ירוסלב מצמץ. ואז מצמץ שוב.

גבריאל, המאיים על אלברט, בחן מזווית עינו את תנועותיו של ירוסלב. הוא חשב קדימה, ניתח את הסביבה. מה הוא עשה? למה הוא זז?

החלון.

הוא רצה להתרחק מהחלון.

המסקנה היכתה בגבריאל, כמו הכאת מַחְבֵּט בחזית בטן ריקה. הכאב מהדהד, לא נספג. אם כן, ירוסלב לא לבד. גבריאל ניסה לבדוק את השתקפות החלון ברצפה הרטובה. ואז ירוסלב זז שנית.

זווית אקדחו של אלברט שונתה במילימטרים אחדים, במעקב אחרי ירוסלב שהיה עתה בנתיב מקביל לגבריאל.

עכשיו זה ברור, לאיש עם הרובה יש תוכנית משלו.

עד עתה גבריאל הדחיק את העובדה. למעשה, גם ירוסלב עצמו הדחיק זאת. ירוסלב אינו איש מחשבים תמים ושמן כמו שהוא נראה. ייתכן בהחלט שרמת המיומנות שלו עולה עשרות מונים על פני כישוריהם של כל אחד מהלוחמים האחרים בחדר הזה.

לפני עשרים שנה, ירוסלב זלפרד פעל כרוצח שכיר עבור הקג"ב…

● ●

פרק 35 מתוך המכה השנייה,
פורסם בגיליון 'כי תצא' (28.02.08) במגזין שעה טובה.
 

● ●

קוקה-קולה – פחית לזיהוי

רשומה רגילה

מבטו של גבריאל נדד שוב אל המקום בו חנו המכוניות דקה קודם לכן. הוא מצמץ מבעד למשקפת. הוא חש גוש לוהט מתפשט ממרכז בטנו אל חזהו ואל כתפיו. בִּיפּ. "כאן 'גלגלים', אני חושב שנפלנו בפח…" – קטע מתוך פרק 10 מסדרת המתח "המכה השנייה".

יהודה קפלן הסיר את המשקפת מעיניו. הוא טפח קלות באצבע אחת על אוזנו. נשמע בּיפּ. "שלוש מכוניות. תנחשו באיזה צבע."

קולו של ירוסלב זלפרד עלה בקשר. "לא הייתי אומר צהוב." בוואן הפיקוד, הוא איפס את הצגים. "כצפוי, שחור."

"כן. טוב, קבלו תיאור." יהודה כחכח קצרות. "מרצדס גִ'י-אֶל קְלָאס, מכוסה אבק שבוהק היטב על הרקע השחור המטאלי של הרכב; סובארו פוֹרְסְטֶר, הפגוש האחורי מעוך מצד שמאל. בתחתית הפגוש, לצד המעיכה, תלויה פרסה ירוקה; שברולט סוּבּוּרבֶּן, ברכב זה נעשה שימוש מסיבי, הוא מכוסה מכות קלות ומעיכות, כולל בגג." יהודה הרים שוב את המשקפת. "שלושת הרכבים בעלי הנעה כפולה, וחלונות שחורים-אטומים."

בקשר, גבריאל שוסהיים אמר, "צוות?" נשמע רחש סטאטי כאשר דיבר.

"בכל מכונית יש אדם נוסף מלבד הנהג. במרצדס יש שניים מלבד הנהג."

"אני מעריך שהאיש אחריו עקבת ממעונו של האימאם בִּן-חאג'אג', עלה אל המרצדס," אמר גבריאל. שוב רחש רקע לדבריו.

"כמובן." יהודה הציץ בשעונו. "אנחנו כאן מחוץ לנמל-התעופה הבין-לאומי 'המלך עבדול-עזיז' כעשרים דקות. זה בהחלט מזכיר לי את האיש שלנו, אלברט נאדים עבדול-עזיז."

"אם זכור לי נכון," אמר ירוסלב, "אלברט קרוי על שם התרסקות מטוס." נשמע שיעול. "כנראה אני מבלבל אותו עם מישהו אחר."

קולו של גבריאל עלה כעבור דקות נוספות של דממה. "הרכבים לא משוריינים. כך נראה לי."

"'גלגלים', אתה אומר את זה מתוך סברה?" אמר יהודה.

"לא. אני אומר את זה על סמך מראה עיניים."

"מראה עיניים? איפה אתה?"

ירוסלב התערב. "'גלגלים' נמצא במרחק-מה ממך…" הוא צחקק. "בנסיבות אחרות הייתי אומר 'הפתעה נעימה'."

"אולי הפתעה," אמר גבריאל. "אבל בהחלט לא נעימה." אחת התוכניות שלו היתה כעת בשלבי ביצוע. והיא כללה סירחון.

יהודה אמר, "הם מגיעים." בִּיפּ. "מתכונן לסימוּן."

גבריאל הרים משקפת קומפקטית המצוידת בְּעוֹצְמִית אימתנית. הוא בחן את החבורה שהתקרבה אל חניון הממתינים רחב הידיים. חמישה אנשים בעלי חזות מזרחית, לאיש מהם לא היו מזוודות או ציוד כבד, מלבד תיקי יד עסקיים. גבריאל הגדיל את הזום בהזזה מתונה של האגודל. הוא ראה את המטרה.

הפנים העגולים היו ארגמניים עתה, כנראה בהשפעת טלטולי הדרך החמסינית מן הטרמינל אל מכונית היעד. הגבות העבותות חתמו את הפנים וכמו נדבקו לריסים ולעיניים השחורות.

יהודה ראה הכל דרך עדשת הכוונת של רובה הצלפים שלו. הוא אמר, "זיהוי מטרה. יש לי אותו ויזואלית. אני מסמן עכשיו. אותו ואת המכונית." הוא ירה. קליע זעיר, שדומה לטיל, פרץ מלוע הרובה, משחרר אחריו שובל לבנבן מתפוגג של גז. הקליע התביית על מטרתו לפי חישוב מקדים של מָסָה, ועשה את דרכו במהירות ובדממה.

כאשר הגיע הקליע אל קרבת המטרה, נבלמה המהירות בפתאומיות וגוף הקליע ושבב המחשב  שבו התפרק וניתז ארצה. ראש הקליע, פחוס ודק כמקש של מחשבון נבלע באופן בלתי-מורגש לתוך בגד המטרה. החום סייע לכניסה שהותירה אחריה ריח רגעי של חריכה.

"המטרה מסומנת," אמר יהודה. "ממתין לסימון המכונית."

דרך המשקפת הביט גבריאל באיש שהיה שמנמן וכבד הליכה. הלה הסתובב, בגבו אל המשקיפים, הוא נשען על המכונית האמצעית, הסובארו פוֹרְסְטֶר. ראשו הורם באִטיות בקשת וחזר שוב למצבו הטבעי, כמי שעוקב במבטו אחר מטוס שחולף בשמים.

כעבור רגע האיש הסתובב ונכנס לרכב האמצעי. שניים אחרים נכנסו לרכב הראשון בשורה, שברולט סוּבּוּרבֶּן, אחד נוסף נכנס למכונית האמצעית, והאחרון נכנס אל המרצדס.

"הרכב סומן בהצלחה," אמר יהודה. "המטרה נכנסה אל הסובארו פוֹרְסְטֶר. חוזר, המטרה נכנסה אל הסובארו."

המכוניות הותנעו והחלו להתקדם אל היציאה מהחניון. המשקיפים עקבו אחריהם כאשר הם חצו את השער והמשיכו הלאה בכביש המתרחב. השיירה האטה, וכעבור רגע, התפצלו שלושת הרכבים בהתפרצות אלימה של פניות וחריקות. הם התרחקו זה מזה במהירות.

מבטו של גבריאל נדד שוב אל המקום בו חנו המכוניות דקה קודם לכן. הוא מצמץ מבעד למשקפת. הוא חש גוש לוהט מתפשט ממרכז בטנו אל חזהו ואל כתפיו. בִּיפּ. "כאן 'גלגלים', אני חושב שנפלנו בפח…"

מתוך מתח יהודה וירוסלב דיברו יחד כמה רגעים. עד שנדמו. כעבור רגע החלו שוב לדבר בו-זמנית עד שיהודה הגביר את קולו, האוזניות חרקו. ירוסלב כנראה ניתק אותו ממרכז הבקרה שלו, משום שהוא נדם בפתאומיות באמצע משפט.

"טוב, מה קרה?" אמר ירוסלב.

"אני רואה פחית מעוכה של קוקה-קולה על הרצפה, היכן שעמדה קודם לכן הסובארו."

"אז מה?"

"ונראה לי שהמטרה שתתה מן הפחית הזו."

"אז מה?"

"אתה יכול לאשר לי את זה?"

ירוסלב אמר, "חכה רגע, אשלוף את ההקלטות מהיחידה הניידת של 'בובת ספוג'." בוואן הפיקוד, החלו התמונות לרוץ על הצגים. ירוסלב בהה בהם. "אולי הפחית היתה שם קודם?"

"תבדוק את זה."

"אתה סומך על הזיכרון של 'בובת ספוג'?"

גבריאל לא הגיב. ירוסלב פנה אל יהודה. לאחר מכן חזר אל גבריאל. "'בובת ספוג' לא זוכר את הימצאות או אי-הימצאות הפחית על האספלט לפני שהמכוניות נעצרו שם. וגם הצילומים החלו אחרי ש'בובת ספוג' התמקם, כך שחסר לנו מידע."

גבריאל אמר, "'בובת ספוג', עזוב את העמדה שלך ורוץ לשם. תאסוף את הפחית. מיידי!"

יהודה שמט את רובה הצלפים, הוא קיפל אותו במהירות אל התיק הארוך והצניח אותו אל בין ערֵמות של קרשים באתר הבנייה בו התמקם. הוא ירד במהירות במדרונות הבטון המפוספסים שעתידים להיות מדרגות. זינק אל הכביש. מכוניות צפרו. הוא רץ בכל כוחו. נכנס אל החניון. הוא הגיע אל נקודת החנייה של השיירה.

גבריאל הביט מבעד למשקפת. רואה את יהודה מתכופף ומרים את הפחית. הוא ניער אותה. קולות התנשפות עלו בקשר. "הפחית… הפחית… עדיין קרה…"

"טוב. המטרה, היא למעשה לא הנַשָּׂא…" גבריאל קיפל את המשקפת ועזב את הגדר עליה נשען. "אדם שמחזיק במעיו חומר רגיש, לא יכול לשתות שום משקה מוגז. במיוחד לא קוקה-קולה, משקה שמכיל חומצה זרחתית. לגימה אחת ותכולת הקיבה מתהפכת."

"זאת היתה הטעייה!" יהודה הטיח את הפחית באספלט, והחל להתרחק שוב אל העמדה שלו, כדי לאסוף את הציוד שהשאיר אחריו.

● ●

קטע מתוך פרק 10 של המכה השנייה,
פורסם בגיליון 'כי תצא' (24.08.07) במגזין שעה טובה.
 

● ●