סיפורו של נסיין מזרנים

רשומה רגילה

"זה אולי נשמע מגוחך, אדם שתפקידו לנסות מזרנים, אבל האם מקצועו של 'מבקר מסעדות' אינו מגוחך באותה מידה?" סיפורו מעורר ההשראה של נסיין מזרנים מרומניה.

 

ימי בטלה

בצעירותו היה סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק (Sandu Babliuc) עצלן ובטלן בעל שיעור קומה, חי במוֹינֶסְטִי (Moineşti), רומניה. האיש לא הצליח להחזיק עצמו בעבודה יותר משבוע. בדרך כלל נזרק בשל הפסקות ארוכות שהיה נוטל לעצמו באופן תכוף, תוך שהוא מזניח את הטוסטים והנקניקיות על הגריל, או את משאבת הדלק, או כל דבר שניתן לאחריותו.

למעשה, סֶנְדיוּ קיצר את שמו מאַלֶקְסַנְדְרוּ, ובסביבתו הובן שהדבר נעשה מתוך עצלותו של הבחור בהגיית שמו הארוך. העצלנות שלו קיבלה אישיות בפני עצמה.

גם בחייו הפרטיים היה סֶנְדיוּ נרפה וחסר מוטיבציה. חי בבית הוריו, רובץ רוב היום על מיטתו, ואת שאר הזמן מבלה באכילה, או בישיבה במרפסת, מיטלטל על כיסא נדנדה מעץ, כמו זקן מופלג. אמו, עקרת בית, דאגה לו וניסתה לסייע לו, למרות הכל. אביו, עובד כפיים נמרץ, היה לועג לו ועוקץ אותו בכל הזדמנות. סֶנְדיוּ היה מגיב במשיכת כתף, עיניו נעוצות באופק.

אביו היה מכנה אותו 'נסיין מזרנים'. והיה צוחק, "לפחות תעשה מזה כסף…" סֶנְדיוּ מעולם לא חשב שהבדיחה הזו תקים אותו על הרגליים.

"מִתחילה לא נתתי למזרן הזה סיכוי גדול. הוא היה מחוספס למגע וקשיח תחת לחץ, כמו אבן. אבל מתברר שהוא דווקא התגלה כמזרן טוב אחרי עבודה מאומצת. אם זזתי במהלך השינה, המזרן הזה סיפק לי עיסוי."

התפנית

כאשר אמו חלתה, ואביו נאלץ לסעוד אותה, ולהפסיד ימי עבודה משלו, היה הבית אפוף אדים מרוב גערות קולניות וזעם. אביו הראה לו את הדלת, והזהיר אותו שלא ישוב אם אין בידיו עבודה, ואפילו הבזויה ביותר. הוא לא יכול להניח לבנו לבזבז את חייו ולהיטפל לסובבים אותו.

סֶנְדיוּ הסתובב יומיים ברחובות. ללא חברים או מכרים, לא היה לו לאן לפנות כדי לקבל שטח רביצה. לא היו לו כישורים מיוחדים, בקושי שלט בכתיבה או בחשבון, משום שאת כל זמנו בבית-הספר בילה בנמנום.

אחרי שהשאיל מאביו טוקסידו ועניבת פרפר, פנה סֶנְדיוּ לקניון הסמוך, נכנס אל חנות רהיטים ודרש לראות את המנהל. כאשר ישב מולו, לא הבין סֶנְדיוּ למה אנשים מפריזים בערכו של ביטחון עצמי. הוא עצמו לא חשש, ולא התרגש, לא ידע שזה נובע משלמות עצמית וחוסר אכפתיות של עצלנות.

סֶנְדיוּ לחץ את היד שהוגשה לו והציג את עצמו. "שלום לך, אני שמח שיכולת להיפגש איתי. שמי סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק, ואני נסיין מזרנים."

מנהל החנות הסתכל בו רגע ארוך, פיו פעור. "מה? נסיין מזרנים?" הוא השמיע צחקוק. "בחיים שלי לא שמעתי על דבר כזה?"

סֶנְדיוּ הנהן. "אם אתה מעריך את התחום שלך, את הלקוחות ואת השם שלך, מוטב שתעסיק נסיין מזרנים." הוא הניח את כפו על חזהו. "ואפילו לא אכפת לי שזה יהיה מישהו אחר. רק אל תמכור מיטות ומזרנים, מבלי שיש לך נסיין צמוד."

"במהלך השינה התהפכתי מצד לצד קרוב לתשע פעמים. אני לא מבין מה יש במזרן הזה שעשה אותי קופצני כל-כך. לסיכום, המזרן עשוי להתאים לחיילים ואנשים שנמצאים בכוננות. מובטחת להם התעוררות מהירה."

מה התפקיד שלך?

המנהל נראה משועשע. הוא התקשה להאמין שלא מדובר בבדיחה או מתיחה. סֶנְדיוּ אמר, "זה אולי נשמע מגוחך, אדם שתפקידו לנסות מזרנים, אבל האם מקצועו של 'מבקר מסעדות' אינו מגוחך באותה מידה? האיש אוכל על חשבונך, ואז הולך ומפרסם את רשמיו בנוגע לטיב הבישול שלך, ההגשה, ניקיון המקום והשירות."

"ומה אתה עושה? כלומר, איך אתה מנסה את המזרנים?"

סֶנְדיוּ הצביע אחורנית אל החלון, שצפה על משטח מוגבה ובו מיטות ומזרנים. "אני מנסה את המזרן, אני ישן עליו. ואז כאשר אני מתעורר, אני ממלא דוח מפורט על טיב השינה, על הנוחות, על ההרגשות. וכן הלאה." הוא קם ממקומו. "אם זה לא נראה לך, אני אצא מהדלת הזו, ואתה תישאר מאחור, בפיגור אחרי עולם הריהוט והאינטרקציה בינו לבין הקונים."

מכאן והילך סֶנְדיוּ החל לנסות את המזרנים שנמכרו בחנות. מיטות ומזרונים הועברו לסירוגין אל פינה מאחורי וילונות שהוקצתה עבורו. סֶנְדיוּ היה ישן כל היום והלילה, ועבור כל מזרן שניסה קיבל תשלום. היו אלה פרוטות.

"ישנתי על המזרן הזה בדיוק שש וחצי שעות. כל רגע נוסף של שכיבה הפך עבורי לעינוי. העדפתי לשכב על הרצפה שעה נוספת."

פריצת דרך

תקופה לאחר מכן, התגלגל סֶנְדיוּ אל משרדי ניהול של רשת רהיטים בפריסה ארצית. סכומי הניסוי עלו עבור כל מזרן. רשת הרהיטים החלה להוסיף תווית אלכסונית באחת מפינות המזרן, ובה מודפסת תמונתו של סֶנְדיוּ בכובע לילה וכתוביות מובלטות:

ארבע כוכביות איכות של סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק!; לא תרגישו כאבי גב, הבטחה של סֶנְדיוּ!; המזרן שסֶנְדיוּ העניק לאמא שלו במתנה!; נסיין המזרנים מספר אחת אהב את המזרן שלנו, אנו בטוחים שגם אתה!; ועוד ועוד.

נסיין המזרנים, עצלן עם קבלות, הפך לכוכב בעולם המיטות והמזרנים. שכרו עלה בהתמדה. כעבור תקופה, הוא שכר משרדים ועורכי דין, והחל לדרוש ולקבל תמלוגים על כל מזרן שנמכר אחרי שניסה אחד מאותה סדרה. כל מזרן שנשא את שמו, זיכה אותו בכסף; היה בזה כסף רב, והמאמץ… לא היה גדול.

בהמשך החל סֶנְדיוּ לסבול מכאבי גב, ומשקלו עלה. הרופאים אמרו לו שגופו מתנוון בשל חוסר פעילות. סֶנְדיוּ החל להתעמל. ואז דרש כסף רב יותר מחברות הרהיטים, משום שעתה, כך טען, הוא בודק כל מזרן פעמיים, לפני ואחרי שהוא יורד במשקל.

סֶנְדיוּ החל לנסות את מושביהן של מכוניות. הוא נמנם על כל אחד מהמושבים, ותיאר את התנסותו. יצרני רכב הציעו לו מכוניות במתנה, ובלבד שידבר עליהם טוב.

היתה תקופה שסֶנְדיוּ גם ערך את 'הבדיקה הכפולה', במהלכה הוא ישן בחלק מהזמן על צד אחד של המזרן, ולאחר מכן עשה פרק זמן נוסף על צידו השני. התשלום על הנסוי היה כפול. כל צרכן רוצה לדעת שהמזרן שהוא קונה הוא דו-צדדי באמת, ואם אחד הצדדים מתקלקל או מוכתם ללא תקנה, תמיד באפשרותו להפוך ולהמשיך ליהנות מהמזרן.

"זה מזרן לחובבי סיוטים. מעודי לא חלמתי חלומות זוועה שכאלה, על שום מזרון שהוא."

מזרן מחויט

עברו שבע שנים של מהפכה בעולם הריהוט, סֶנְדיוּ רכש עסק כושל לייצור מזרנים, והפך אותו מהמסד עד הטפחות. הוא פתח את בית החרושת שמציע מזרנים מחויטים.

בטקס הפתיחה, מול מאות אנשים ואלפי צופים, אמר סֶנְדיוּ, "איך אתם יכולים לקנות 'מזרן מדף'? עד כמה שהמזרן הזה יהיה יקר ואיכותי עם כלי תווי התקן הקיימים, הוא עדיין נוצר כדי לספק את רצונם של כמה שיותר צרכנים. ואם אתה רזה, המזרן עדיין יתאים לך? ואם אתה בעל מבנה גוף מלא? שרירי? בעל גב חלש? עדיין כל אלה ישנים על אותו מזרן שנוצר עבור כולם!" עיניו של סֶנְדיוּ עברו על פני המאזינים. "מובן שאינכם יכולים לקנות חליפה מפס ייצור, כי המידות והגזרה שלכם שונות, אז למה להתפשר כשזה מגיע למזרנים, עליהם אנחנו שוהים כמחצית מחיינו."

אנשים השתכנעו. מפעל המזרנים המחוייטים של סֶנְדיוּ הזמין כל צרכן לפגישה אישית. אורטופדים ורופאים בדקו את מידות הצרכן, את משקלו, את מסת שריריו ואת ההיסטוריה הרפואית שלו. נערך לו מבחן המסקר את סגנון השינה שלו. דוח מפורט נרשם ונשלח אל מחלקת הייצור.

עשירים ורודפי מותרות מכל רחבי העולם הזמינו את המזרנים המחויטים של סֶנְדיוּ; מפעלו יצר פעילות משותפת עם תאגידי רכב, יצרני ספות וריהוט משרדי. שמו של סֶנְדיוּ הפך שם נרדף לאיכות אינדיבידואלית.

"ומי אמר שמזרן טוב לא מאבד נפח אחרי שקמים ממנו? מדדתי את המזרון לפני ואחרי הניסוי. ומתברר שגובהו ירד בסנטימטר שלם. מי יודע, אולי תוך שבועיים המזרן הזה ייעלם לחלוטין."

מאז ועד עתה

בארוחות צדקה ובראיונות עומק לעיתונות, סֶנְדיוּ תמיד מזכיר את אביו שדחף אותו לעסוק בנושא. סיפר שתמיד היה אומר לו, "כלום אתה לא עושה, כלום! ממזרן למזרן, בכל הבית…" או, "חבל שאין מקצוע כזה 'נסיין מזרנים', היום היית מיליונר!"

היום סֶנְדיוּ כבר עייף מהעסקים. בפועל, באישיותו, הוא איש עצלן וחסר דחף, והצלילה המטאורית הזו לתוך עולם העסקים התישה אותו. התרופה שלו היא, כמובן, מנוחה מרובה…

כעת מעביר סֶנְדיוּ קורסים מורכבים בניסוי מזרנים, והוא בוחר אישית את הנרשמים. הוא מחפש את הבטלנים האמיתיים, העצלנים שלא יצלחו לשום עבודה אחרת. והכיתה, השיעורים, הקורס כולו, נערכים בדממה ממושכת… כל התלמידים, כולל סֶנְדיוּ המורה, רובצים על מזרנים, ישנים להם בשלווה.

"ישנתי במושב האחורי של המכונית הזו, התמיכה של מסעד הגב והשיפוע של המושבים עצמם, סיפקו לי פינה חשוכה ונעימה. רק חבל שאני לא גמד, כך הרגליים שלי לא היו משתלשלות מחוץ לפתח."

קישורים

מה היום שלך?

רשומה רגילה

כולנו שמענו על יום המשפחה, יום השואה, יום הפועלים הבין-לאומי (האחד במאי), יום הבלוגרים הבין-לאומי, ועוד ימים אחרים. קבלו כעת את רשימת הימים שהם פחות מפורסמים…

יום הממושקפים /  10 באפריל

יום זה למעשה נחגג לראשונה על-ידי מעצבי מסגרות משקפיים, לרגל השקת דגם עיצובי חדש שאיש כבר לא זוכר אותו. הוא נחגג רק פעם אחת ב-1992, עברו שלוש שנים והוא נחגג מחדש, הפעם על-ידי אנשים שרואים במשקפיים את המכשיר שהפך את חייהם לטובים יותר.

'ביום המשקפיים' נוהגים הממושקפים לברך זה את זה בניד ראש, תוך אחיזה בידית המשקפיים, בדומה למה שנהוג לברך זה את זה תוך כדי אחיזה בתיתורת המגבעת; ביום זה גם נהוג לקנות משקפיים חדשים; אלה שמגלים הזדהות עם מרכיבי המשקפיים, נוהגים להרכיב באותו יום משקפיים ללא עדשות, או עם עדשות ללא מספר.

יש חולקים על החוגגים שנוהגים להרכיב משקפי שמש בלבד, בלי עדשות לתיקון הראייה. כי בכך הם עושים את המשקפיים האמיתיים ללעג, אולם מרכיבי משקפי השמש מאיימים לקבוע לעצמם יום משלהם.

חובבי טכנולוגיה מתפארים במשקפי מציאות מדומה, ובמשקפיים למדיה בתלת-ממד, אבל אלה עדיין לא החליטו אם להשתתף ביום הממושקפים באופן רשמי.

אנשי 'איגוד הממושקפים', נוהגים לנופף בימים אלה בדמויות מפתח מרחבי ההיסטוריה ולספר על היותם ממושקפים. אבל האם זה יצליח במלחמה בסטריאוטיפים שדבקו במרכיבי משקפיים?

יום הארצות האחרות / 11 בנובמבר

יש כאלה שבמהלך השנה תקועים עמוק בתוך הוויה שלהם, לטוב ולמוטב, עד שהם שוכחים שהמדינה שלהם היא רק אחת מני רבות. גדולה או חשובה ככל שתהיה, היא רק נקודה על פני המפה.

ביום זה נהוג לשבת בחבורות, להזכיר פרטי טריוויה מעניינים על ארצות שונות, וכן לשחק 'ארץ עיר', ולערוך חידוני 'עיר בירה', וכדומה. וכך להדגיש את קיומן של מדינות נוספות מעבר לגבולות המדינה בה נחגג אותו חג.

באופן רשמי הסתיימה מלחמת העולם הראשונה בשעה 11:11, על פי זה קבעו את התאריך ה-11 לחודש ה-11, לעשותו יום של שיתוף ושלום בין כל הארצות.

יום המנצחים / 31 בדצמבר

יום זה נקבע כדי להעלות את המורל האישי של כל אדם קשה יום באשר הוא. חלמת פעם לנצח בתחרות כלשהי? רצית לזכות במקום הראשון בחידון בתחום החביב עליך? רוצה להרגיש איך זה להיות מנצח?

ובכן, במהלך היממה האחרונה של השנה, כל אחד נחשב מנצח. לא חשוב במה, הוא מנצח. הוא שרד שנה נוספת, הוא כבר נחשב מנצח.

ביום זה נהוג לפנות אל אנשים אחרים בתארים מפולפלים שונים, כמו 'אביר…', או 'סר', 'איש המדליות', 'חתן הפרס הגדול', 'אלוף הארץ ב…' וכדומה.

מי שמעוניין להשתתף, עליו לחוש עצמו במשך כל היום, כאילו זכה בפרס חשוב או ניצח בתחרות. כך עליו להיות מחייך בזחיחות דעת, להסמיק כרצונו, ולפסוע בהילוך טווסי.

אנשי 'אקדמיית המנצחים', מעלה לרשת אתר, ממנו ניתן להדפיס תעודות מפוארות, בעיצובים מרשימים, וכן להזמין פסלונים, סרטי מדליות, וחולצות עם הדפסים כמו 'אני המנצח', 'המנצח לוקח הכל', 'באתי, ראיתי, ניצחתי', 'הניצחון הוא שלי!', וכדומה.

יום החופשה של רובין-הוד / 26 בינואר

אם ראיתם שהשכן שלכם ממול לא הולך לעבודה ב-26 בינואר, ובכן… אולי הוא גנב שחוגג את 'יום החופשה של רובין-הוד'. הכינוי הזה החליף את השם הישן והישיר מדי 'יום ללא גניבה', בו נקרא המועד הזה עד לשנה האחרונה. שם נוסף שכמעט נבחר היה, 'יום ללא כפפות'.

בימים אלה, כדי שלא ייווצר מצב שכל הגנבים, אמני הנוכלות ואלופי מזימות הסחיטה נחשפים לפתע, נהוג בכל זאת לעזוב את הבית, ולצאת 'לעבודה' כרגיל. אולם במקום לגנוב, או לעשוק מישהו, מתאספים הגנבים במבנים נטושים הפזורים בכל עיר; ושם, סביב מדורה, או בלעדיה, הם יושבים באנונימיות ומגלגלים סיפורי נוכלות וטכניקות מרמה.

כדי שכל אחד יוכל להשתתף, מבלי לחשוף עצמו, או לשים עצמו כחשוד, מדברים כולם בגוף שלישי.

יום הימניים / 13 בספטמבר

יום זה נקבע כתגובה ל'יום השמאליים' שחל ב-13 באוגוסט. בימים אלה מנופפים הימניים בימניותם, ונוקבים בשמותיהם של גאונים וממציאים לאורך ההיסטוריה, שהיו דווקא ימניים.

'אגודת האנשים הימניים' טוענת שגם אנשים שמאליים, שאינם שמאליים במאה אחוז, צריכים לחגוג את  'יום הימניים'. מאחר שנדיר למצוא שמאליים במאה אחוז, יוצא שרוב העולם נכלל כראוי לציין את היום הזה.

השמאליים לא חשים מאוימים מהיום הזה, והם שוב משתמשים באחד מהסלוגנים האופייניים להם: "כולם נולדים ימניים, אולם רק המחוננים התגברו על זה". אפשר להבין.

קישורים

בנק הרעיונות נשדד

רשומה רגילה

עד עכשיו נשמר הדבר בסוד, אבל לאחר תקרית השוד, נחשף הבנק שמטפל ברעיונות עבור כותבים ואמנים.

מהם רעיונות?

עובדות מפתח

  • אין זכויות יוצרים על רעיונות.
  • לסופרים יש הרבה רעיונות כדי לענות על השאלה 'מניין באים הרעיונות'?
  • אין דרך מדעית לגרום לרעיונות לבוא או לטפל במחסום כתיבה.

 

רעיונות הם עניין הפכפך. הם כמו כספית, נוזליים, נעלמים לפתע, נטמעים במה שסביבם, או מותירים סימני חריכה במקומות בהם עברו. יש גם רעיונות מסוכנים.

עד כמה שרעיונות הם עניין בלתי-נתפס, יש אנשים שזקוקים לרעיונות כדי להתפרנס, ומחמת ההפכפכות של הרעיונות, הם מוצאים את עצמם לא אחת מול חומות וקשיים.

סופרים, יותר מכל, צריכים לגלגל, או להריץ, רעיונות. שטף של רעיונות טובים, מקוריים, חדשניים, עשויים להוביל אותם אל הצלחה בעבודתם. איפה עוד שמענו על 'מחסום עבודה', אם לא אצל כותבים?

שרברב עומד בפנים מכווצות מול ברז דולף, מחזיק מפתחות חלודים בשתי ידיו ובוהה במה שלפניו רגעים ארוכים. זה לא הולך, הוא לוחש. זה לא מסתדר, אין לי את זה, זה לא מגיע… יש לי 'מחסום שרברבות'… הוא משליך את המפתחות ולוקח מברגים, אבל שוב לא מצליח לפעול.

אנשים כותבים יודעים מהו מחסום כתיבה. וגם המנוסים והענייניים שלא טעמו את טעמו המנפץ של מחסום כזה, בוודאי זקוקים לשטף של רעיונות כדי לעבוד עליהם.

מאיפה באים הרעיונות?

זאת שאלה שרודפת אנשים שעוסקים בכתיבה. בכל התוועדות, סופרים עומדים מול השואלים. בכל מפגש, הקוראים ממהרים לשאול. אבל מאיפה הם באים, הרעיונות?

ומה הם חושבים, הקוראים, שהסופר יספר להם את האמת? יחשוף את סודו? יגלה מאיפה באים הרעיונות? ממש מצחיק. שאלה מצחיקה. זה כמו לבקש מטכנאי ללמד אותנו לתקן תקלה חשמלית, ואז להראות לו את הדלת.

אתם מוזמנים לערוך מחקר קטן בעצמכם. עברו על ראיונות עם סופרים, או שאלו אחדים מהם בעצמכם. כל אחד מהם, בכל הזדמנות, ייתן תשובה אחרת.

הרעיונות באים מפה, ובאים משם. כמובן, כמובן. ישאירו את השואל עם חידוד או ציטטה מבריקה שתספק אותו, ואולי תסנוור אותו, ובלבד שתסיח את דעתו מהשאלה אותה שאל.

זה לא בא מרוע לב, חלילה, או מקנאות בעניין שמירת סודות מקצוע. עובדה, גם סופרים שפרשו מכתיבה, או כאלה שכבר מוציאים את ספריהם האחרונים בדרך להזמנת ארון קבורה, גם הם לא עונים לעניין על השאלה הזאת.

הסיבה היא פשוטה, אסור להם לגלות.

הם חתמו על זה כשהצטרפו ל'בנק הרעיונות'.

בנק הרעיונות

רעיון, עד כמה שיהיה עמוק, מקיף, מבריק, מפעים… הוא 'רק' רעיון. מה שנחשב זה הביצוע. בבסיס כל ספר, כל יצירה, כל פטנט, למעשה, עומד רעיון. אבל הרעיון הזה כשלעצמו אינו כלום.

לכן כמעט בלתי-אפשרי להגן על רעיונות, גם החוק מתקשה ומתפתל סביב קניין רוחני וזכויות יוצרים. אבל הרעיון נותר חסר הגנה, צייצני, חלוש, כמו אפרוח שעומד להחליק מגג הרעפים.

לכן הוקם בנק הרעיונות. ארגון ללא כוונות רווח בו חברים סופרים ואמנים מכל רחבי העולם.

תנאי ההצטרפות הם פשוטים: אדם שפרסם שלושה ספרים, או כתב שלושה-עשר מאמרים יצירתיים מקוריים, וכן ברשותו רשימה של עשרים ושלושה רעיונות יצירתיים – יכול להצטרף לבנק הרעיונות.

בתחילת דרכו, ב-1982, היה זה מעין מוסד חוקי שקיבל עליו להגן על רעיונותיהם המקוריים של סופרים, אולם שנה אחת לאחר מכן, הפך הגוף לרשת מסועפת לשיתוף רעיונות.

סופרים, יוצרים, אמנים וממציאנים מכל רחבי העולם, שלחו את רעיונותיהם, ונחשפו לרעיונות של עמיתיהם. לא תמיד רעיון שאתה הוגה, יכול לשמש אותך; לעיתים סופר אחר שנתקל ברעיון שלך, מוסיף לו כמה ליטושים ומשתמש בו; ואתה רואה רעיון של אמן אחר, ומוצא שהוא מתאים בדיוק לכיווני מחשבה שמענים אותך מזה חודשים, ואינך יכול להגשים אותם לכדי רעיון.

מטבע הדברים, נעשה שימוש רב בכל רעיון שהופקד. לעיתים כמות שהוא, ולעיתים בתוספת, או בחיתוך חלק ממנו. ועדיין, כל סופר שלוקח רעיון, מבצע אותו בצורה שונה.

אחד מהכללים הוא להפקיד שני רעיונות תמורת כל רעיון שנלקח. גם השתיקה בכל הקשור לבנק הרעיונות, נחתמת מראש.

בנק הרעיונות ברשת

בשנים הראשונות נשלחו המסמכים בדואר, ובעזרת מברקים וצפנים פשוטים. לעיתים די בעשר מילים כדי לתאר רעיון. כל התוכן נשמר בכספות באיי קרגואלן (Kerguelen Islands). אמנים היו מרימים תרומות לארגון מרווחי היצירות שלהם, עבור תחזוק הבנק.

פקידים עשו עבודה מהירה ונאמנה, אך לא תמיד עלו הדברים יפה. המערכת לא היתה ממוחשבת עדיין, לפחות לא כולה. מילות מפתח היו עניין בעייתי.

סופר מילא טופס ובו כמה פרמטרים. בקשת הרעיון; הנושא; הסוגה; אופי הרעיון (ספרותי, ויזואלי, וכדומה); רשם את פרטיו ושלח את הטופס, בצירוף שני רעיונות בוסר משלו.

עכשיו היה עליו להמתין, לפעמים חודשיים ושלושה חודשים. לבסוף, כאשר מגיע מכתב התשובה, הוא עלול להתאכזב. הרעיון שקיבל הוא לא בתחום שביקש, או לא עונה על דרישותיו האחרות. כעת היה עליו לעבור את כל התהליך מחדש.

יחד עם אוניברסיטאות ומכוני מחקר, היה בנק הרעיונות מחובר לאינטרנט בחיתוליו. הדבר הקל על קבלת ושליחת רעיונות. בהמשך הפך המאגר לנגיש ומתוחכם, עם פילוחים וחיתוכים של תחומי רעיונות. לאחרונה, הכיל המאגר לא רק רעיונות, אלא גם פיתולי עלילה; מטאפורות בכל תחום; תיאורי דמויות; תיאורי מקומות; ורעיונות למאמרים לבלוגים ואתרים.

שוד ההגיגים הגדול

לפני חודשיים, בצרפת, שני האקרים שקדנים אך לא מרוכזים בהשפעת משקאות אורגניים, היו בטוחים שהם פורצים לאתר האוניברסיטה שסירבה לקבל אותם אל ספסליה.

הם חיבלו במאגרים, מחקו חלקים נרחבים, הוסיפו כתובות נאצה עם שמות המרצים עמם שוחחו במהלך הניסיון להתקבל אל האוניברסיטה. הם הורידו אל שרתים משלהם נתחים נרחבים ממאגרי הרעיונות, והם מתכוונים להחזיק בהם ככופר. בינתיים הם לא הציגו דרישות.

היה זה יום אבל עבור כל חבר בבנק הרעיונות.

הבנק נעל את דלתותיו, וכעת נעשים ניסיונות שיקום ושחזור נרחבים. בינתיים, סופרים מבכים את רעיונותיהם שנעלמו ואת הבאר שיבשה, ובלית ברירה חוזרים אל הפנקסים המאובקים והחברים הקשקשניים, כדי לשאוב מהם רעיונות לכתיבה.

קישורים

מה אני, אוויר?

רשומה רגילה

עד עכשיו היה האוויר בלתי-נראה. מעכשיו, הוא נראה מאוד… תרסיס חדשני יאפשר לצבוע אותו בשלל צבעים.

עסקי אוויר

עובדות מפתח

  • האוויר ממלא את הכל כחומר.
  • נושאי התואר "דוקטור בכימיה של הצבע" הם בודדים ממש.
  • תגליות מדעיות רבות התגלו בטעות.

 

מטבע הלשון שבראש מאמר זה, הוא ביטוי ברור בלשון העם לכך שאוויר אין בו ממש. ביטויים נוספים כמו, "הוא מדבר באוויר", "עסקי אוויר", ובפי הזקנים "פרנסות אוויר", מדברים על עניינים חסרי אחיזה במציאות, וחסרי בסיס. ממש כמו האוויר, שהוא בלתי-נראה, ולא ממשי.

בגיל מוקדם אנחנו לומדים לדעת שאוויר הוא חומר שמקיף את כדור הארץ וממלא את הכל, ובלעדיו לא ייתכנו חיים. גם אנשים, גם בעלי חיים, כולם זקוקים לאוויר. אפילו צמחים. בניסויים בלימודי טבע, ניתן לראות שצמחים שנמשחו בחומר שמנוני, נחנקים ומתים, משום שאינם יכולים עוד לנשום את האוויר.

בכל פעם שנייר נופל ארצה, אנחנו נוכחים לדעת שהאוויר שמתחתיו מפריע לו ליפול במהירות, והוא מרחף אט-אט עד שמגיע לרצפה. גם הצנחן, למעשה נאחז באוויר עצמו כדי להאט את צלילתו כלפי מטה.

החומר הזה אפילו שוקל. משקל האוויר 'העולמי' מגיע לכ-6 מיליוני מיליארדים טון. ממש אוויר, הא?

וכל הקסם הזה שקוף. האם יש משהו רע בלהידמות לאוויר? לפחות מחצית מהביטוי בראש המאמר, אין בה משום העלבה.

צבע הבירה

הבעלים של מבשלת הבירה 'הֶבִיצְבִּירץ' שבעיר הביץ (Heviz), הונגריה, עמדו בפני תנודות מוזרות בצריכת הבירה שלהם בשוק המקומי. בדוחות, הדבר תואר כמו גלים. צריכה מרובה של הלקוחות, ואז שקט, ושוב, צריכה מרובה, וחוזר חלילה.

אחרי חקירה מעמיקה הם הגיעו למסקנה שהדבר שלמעשה משפיע על הלקוחות יותר מכל, זה צבע המשקה. בעונות שונות של השנה, נדרשים צבעי בירה כהים, או בהירים יותר בהתאמה. ודווקא על זה, לא היתה להם שליטה מוחלטת.

לצורך העניין נשכר "דוקטור בכימיה של הצבע", שהגיע מעיר הבירה, בודפסט. אלמוני שעתיד לעשות היסטוריה. ברנש בשם אמברוס זולוסי (Ambrus Szolosi), דמות איטית בכל הרבדים. הוא מדבר לאט, תנועותיו איטיות, והוא לוקח כל פרויקט ברצינות, ובודק את כל האפשרויות.

אמברוס לקח את ההצעה לבדיקה במעבדה שלו. כעבור חודש הודיע ל'הֶבִיצְבִּירץ' שהוא לא יכול לעזור להם. ועליהם לפנות למהנדסי מזון ומשקה. הוא לא סיפר להם שהניסיונות שעשה במשך חודש ימים, במהלכם עברו תחת ידיו סוגי גז שונים, ואין-ספור מרכיבים טבעיים וסינטטיים, הוא הגיע לתגלית מרגשת בהרבה.

איש הצבע

הנוזלים השונים שנותרו במבחנותיו של אמברוס, כבר תועדו במחברותיו ועמדו לפני השמדה. כאשר הבחין שאחד מהנוזלים מגלה יכולת הילכדות יוצאת דופן אל גז אורגון שכמות ממנו מצויה באוויר, לקח לו זמן להבין את חשיבות העניין. ועד שהבין, הנוזל כבר הושמד.

הוא מיהר שוב ליצור את הנוזל, על פי הנוסחה במחברותיו, וכאשר בעבע הנוזל במבחנה, היה עליו להיזכר לשם מה יצר אותו. ניסויים נוספים, בעיקר כדי להפחית את משקלו הסגולי של הנוזל וריסוק המסה שלו, לקחו חודשים.

כאשר פנה אמברוס והשתלב בלימוד הכימיה של הצבע, הוא ספג קיתונות של לעג. התחום הזה כל-כך מצומצם, עד שאפשר לספור על יד אחת את האוניברסיטאות שמלמדות את הנושא. בארצות-הברית, למשל, אף לא אוניברסיטה אחת עוסקת בכך. ואנשים שנושאים את התואר "דוקטור בכימיה של הצבע" הם בודדים ממש.

ברגעים של ניסוי חסר תכלית, היה אמברוס משלים עם הלעג שהרעיפו עליו בתחילת דרכו.

לצבוע את האוויר

הניסיונות הוכתרו בהצלחה. אחרי עמל ויגיעה, הררי מחברות, ומעבדה אחת שהושמדה כליל, הגיע אמברוס אל התוצר הסופי: ARSP, שזה שם הקוד של תרסיס לצביעת האוויר.

ריסוס קצר גורם לאוויר באזור הפגיעה של התרסיס להפוך את צבעו לאחד משלושת הצבעים האפשריים כרגע, כחול, שחור, וצהוב. הצבע שבתרסיס מתלכד עם מולקולות האוויר. עננה צהבהבה מתפשטת לפי זרמי אוויר, ההתחוללות בחדר, והחלונות הפתוחים.

אנחנו עדים לכך שהאוויר אינו חסר ממשות.

שימוש באוויר צבוע

גם ד"ר אמברוס זולוסי שאל את עצמו, למה צריך את זה? התשובות הגיעו מיד עם פרסום התגלית בעיתון מדע מקומי, תחת הכותרת "עסקי אוויר צבעוניים".

בתי-חולים התעניינו בתרסיס, כדי לבדוק לפחות פעם אחת, כיצד זורם האוויר בין חדרי המבנה, ואולי מעביר עמו חיידקים.

תעשיית הרכב והתעופה יכולה לעשות באוויר צבעוני שימוש רב, כדי לבקר את זרימת האוויר בסביבות הרכב או המטוס. לחצי אוויר על השמשות ומשטחים. וכן כדי לבדוק אטימות.

הצבא ויצרני חומרי נפץ יכולים להיעזר באוויר צבוע כדי ללמוד על דרכי התחוללות ההדף ואזורי הפגיעה המקיפים.

וגם המשתמש הביתי יכול להיעזר בתרסיס כדי להרגיע את האווירה, או כדי להסעיר את הקהל במסיבה רבת משתתפים.

ד"ר אמברוס בדק את התרסיס בבית. הוא צבע את האוויר שיצא מריאותיו, והתבונן בו. כמו כדוריות זעירות מרחפות סביב. האוויר נשאב אל המזגן ונפלט ממנו. עדיין צבוע, אך מקורר. וחזר אליו כלעומת שבא. הדבר גרם לו לכבות מיד את המזגן.

הוא גם התפתה לשחרר ריסוס אחד בתוך מטוס. הוא ראה את האוויר מתנגש בדפנות ומתערבל סביב. הדבר גרם לו תחושה קלאוסטרופובית.

נכון לרגע זה, אין עדיין יצרן שמתכוון להפיק את החומר לשימוש מסחרי. אולם גופים גדולים, כמו אלה שתוארו לעיל, מתחילים לבדוק אותו לשימוש ייעודי.

יום יבוא, והודות לד"ר אמברוס זולוסי, הביטוי  "מתייחסים אליו כמו אל אוויר", יובן כך: "מתייחסים אליו כאל מישהו צבעוני ומיוחד"…

קישורים

גלגולי השעון האישי

רשומה רגילה

שעון יד נראה לנו עניין מובן מאליו. אבל לא תמיד זה היה כך. השעון האישי נדד על פני איברים נוספים לפני שמצא מנוחה על שורש כף היד.

הקטנת המערכת

בתחילה היו שעונים כבדים שהיו דומים לרהיטים או לפחות כאלמנטים דקורטיביים. בגרמניה, בתחילת המאה ה-16, פיתח פטר הנליין (Peter Henlein) את המכאניקה הממוזערת של קפיצים וגלגלי שיניים, ועם קצת מאמץ נוסף הוא אף פיתח את השעון הנייד הראשון.

מכאן והילך החלו להופיע שעונים קטנים יחסית בצורות ועיצובים שונים. החל מצורות של חיות ודמויות בני-אדם, וכלה בנושאים דתיים ואיתני טבע.

אולם עדיין, שעונים אלו נישאו כפי שנושאים עששית, או מטרייה, או בתוך נרתיק משלהם. הם יכלו להוות כחפץ אישי של אנשי עסקים וסוחרים, נח בתוך תיבת המסמכים שלהם.

במרוצת כמה עשורים הלך השעון ונעשה קטן יותר, עד שלקראת השליש האחרון של המאה, מדען הולנדי בשם כריסטיאן הויגנס (Christian Huygens) רשם פטנט על שעון כיס.

שעון לכל כיס?

שלוש עובדות מפתח

  • השעון הראשון שהיה צמוד לגוף, היה שעון רגל.
  • השאלה 'מה השעה?' היא במקור שאלה משפילה.
  • שעון היד הראשון, מקומו היה על הקיבורת.

 

עצם הרעיון של שעון כיס, מעבר למזעור הכרוך בכך, היה מגוחך בפשטותו. כמו שהיום, נניח, ייקח מישהו מחדד זעיר ויכריז עליו שהוא אינו מחדד רגיל, אלא זהו מחדד כיס.

עם השחרור מההתרגשות הראשונית של השעון הזעיר, מצאו אנשים שונים ששעון כיס סותר למעשה את קיומו. הכנסת היד לכיס, הוצאת השעון, שחרור מכסהו, והצצה בו, הם סדרה ארוכה מדי של פעולות עבור המשתמש שזקוק באופן מידי לידיעת השעה.

כמובן שלא כל הציבור היה שותף לטרחה הזו, ורובו ראה בשעון הכיס תגלית שמימית לקידום האנושות. אולם, כאמור, היו את המיוחדים ששעון כיס לא פתר עבורם דבר.

שעון רגל

ב-1690, אמן ספרדי בשם מיגל דה-לפוואז ביקש מהסנדלר שלו לתפור שעון אל חרטום הנעל השמאלית שלו. דה-לפוואז היה קדר, ורגלו הימנית היתה עסוקה בלחיצת דוושת הרגל של האובניים שלו. ידיו העסוקות בעיצוב כלי החרס שעל משטח העיצוב המסתובב, בוודאי אינן יכולות להוציא שעון מכיס כלשהו.

כך נוצר 'שעון הרגל'. אמנים ועובדים שונים שידיהם עסוקות במהלך עבודתם, קנו נעליים מוכנות עם שעון תפור בהן. אחרים קנו שעון ייעודי שאחוריו דביקים והותאם למידות הנעל.

מאוחר יותר הפך המוצר למגושם וסבוך עוד יותר, משום שנוספו מכסים להגנת השעון בעת הליכה ברחוב, וכן מוט טלסקופי שהיה מוצמד לנעל וניתן לשליפה ביד אחת על מנת לכוון את השעון מבלי להתכופף.

שעון קיבורת

ב-1701, מלחין וכומר איטלקי בשם ברטראנדו פולאטי, ביקש מהחייט שלו לתפור שעון אל מקטורן המלחינים שלו, בשרוול הימני באזור הקיבורת. כמלחין קפדן, וכמנצח קפדן עוד יותר, הוא מצא צורך הכרחי לראות את השעון בכל רגע נתון. וכך, כאשר השעון צמוד לקיבורת זרועו, הוא מסוגל לראות אותו בהבזק מהיר תוך כדי תנועות הניצוח. תנועות היד והראש הן טבעיות, ואיש לא אמור לדעת שהוא מציץ בשעון.

ברטראנדו פולאטי יצר למעשה את שעון היד הראשון. הוא לא הוצמד לשורש כף היד, כמו היום, אבל קיבורת היא עדיין יד.

אנשים רבים מצאו את המיקום הזה נכון בהחלט עבורם ושעון הקיבורת תפס תאוצה.

שעון צוואר

שעון זה נתלה על הצוואר כמו תליון והוא נוצר ב-1758 על-ידי משרתת בחצר המלוכה של קארל השנים-עשר, מלך שוודיה. משרתת זו שתפקידה היה לתת למלך את תרופותיו בדיוק בזמנים שהורה הרופא, שילבה שעון בתכשיט היחיד שהורשתה לענוד. בתליון.

הרעיון התפשט בין האצילים ועבר אל פשוטי העם. אנשים הסתובבו עם שעון צוואר.

סליחה, מה השעה?

אחת השאלות הנפוצות בתרבות, ואף הפכה לשורת פתיחה בין שוחרי שיחה עם אנשים אקראיים. השאלה הזאת, בתקופה זו של תחילת המאה ה-18, נחשבה לפוגענית. הדבר הומשל לשאלה 'איזה יום היום', ואף לשאלה, 'האם עכשיו בוקר'.

הפוגעניות שבשאלה נופצה ככל שהתרבו השעונים. ובעת תפוצת שעון הצוואר הפכה השאלה הזו לידידותית במיוחד.

שעון הצוואר ידע גלגולים, עד שהתליון שמחזיק את השעון נעשה קצר מכדי שיוכל בעל השעון להציץ בו בנוחות. כך קרה שבעל השעון היה פונה אל אדם אחר, מצביע על השעון שלו עצמו ושואל, 'סליחה, מה השעה?'

כך הפכה השאלה הזאת לידידותית וראויה.

סוף-סוף, שעון היד

ב-1799, פילוסוף וכלכלן שוויצרי בשם לאונרד קלר מסר הרצאה בפני קהל רב, כשהוא חוגר שעון על שורש כף ידו. בסוף ההרצאה, כאשר נשאל לגבי העניין, הוא נתפס למבוכה ונחפז להסתיר את השעון, אומר שלא שם לב שהוא מרצה כך עם השעון.

כאשר הבין שהתגובות היו חיוביות על מיקום השעון, אמר שכאדם שאינו עוסק בפעילות 'שעלולה להכתים או להרטיב את האזור שמעל שורש כף היד', הוא מצא שזהו המיקום הנכון ביותר עבורו והוא עובד כך כבר שנים, רק עד עתה עלה בידו להסתיר זאת.

הרעיון אומנם הצליח, אך הוא לא צבר תאוצה באותה תקופה, ואנשים העדיפו מיקומים אחרים של שעונים. היו תקופות ששעון על שורש כף היד נחשב ליהירות חצופה מצד בעל השעון.

החל מ-1850 הפך שעון היד לפריט שכיח בעיקר עבור נשים. בתקופה זו לא ניתן היה למצוא גברים עם שעון יד.

רק ב-1907 החל שעון היד לחזור למיקומו על שורש כף היד גם עבור גברים. אחרי ששעון שכזה עוצב על-ידי לואי קרטייה מפריז, לבקשת הטייס הברזילאי אלברטו סנטוס-דומונט, שנזקק לשעון שכזה למדידה נוחה של הזמן בעת הטיסה הראשונה במטוס ממונע.

שעון סלולרי

כיום, רבים נמנעים מלחגור שעון על שורש כף היד, משום שדי להם בשעון שבטלפון הסלולרי, או שעל צג המחשב. על כן, נראה שגלגולי השעון האישי עדיין לא תמו.

קישורים

עדכונים מהחזית הספרותית

רשומה רגילה

סדרה אחת הסתיימה, אחרת התחילה, והסוכן-החשאי החרדי הראשון כבר פה. עדכונים וחידושים.

פתח מילוט – סוף הדרך

 

סדרת פתח מילוט שהיא למעשה טרילוגיה רחבת היקף, הגיעה אל סיומה. סך הכל התפרסמו 207 פרקים, שהתפרסו על פני שש שנים.

בתוך עלילה מפותלת רווית מתח, דרמה, פעולה ומדע-בדיוני, הועלו נושאים מגוונים, ורבים מהם טרם נראו קודם לכן בספרות החרדית. בין היתר, תיאורים מעמיקים של אמנויות לחימה ותרבות יפן, ובכלל זה אחד מן הקרבות המורכבים והמפורטים שהועלו על הכתב; תיאור צבעוני של ההפצצה האטומית על הירושימה; אנשים על-חושיים; חייו, ואולי לידתו מחדש, של אסיר במתקן לאבטחה מרבית; טכנולוגיה לשליטה מרחוק במטוסי סילון, ועוד.

עם סיום הסדרה, לא התפרסם ראיון עם המחבר, הקוראים והעורכים תהו מדוע. ובכן, כשאין לי משהו חשוב לומר, אני לא עושה זאת מעל גבי עיתונים. את כל מה שהיה לי לומר כבר אמרתי בראיון שהתפרסם עם סיום החלק השני, הישרדות.

בהפסקות שהיו במהלך הסדרה, התפרסמו סיפורים קצרים שמתבססים על העולם הספרותי והדמויות והם עומדים בפני עצמם, וכן 'רגעי שיא', שהם קטעי תזכורת של סצנות חשובות. כל אלה ועוד יפורסמו בספר מיוחד שייצא לאור ב"ה צמוד לצאת הספר השלישי.

הטכנופובים באים

במהלך פרסום הסדרה, קיבלתי מכתבים שונים עם שאלות ותהיות לגבי הדמויות, הנושאים והיבטים מדעיים שהוצגו בפרקים. במיוחד זכורים לי שני גלים מסיביים של מכתבים שבאו אחרי נגיעה בשני הנושאים הבאים:

1. מחולל פחד: בסדרה תואר זוג של חוקרים פרטיים חרדיים שעושים שימוש נרחב בנשק לא קטלני. בין היתר הם השתמשו במכשיר 'מחולל פחד' המכוּנה 'המגנט'.

כדי לכבוש את לבו של שמיל, ולהוציא ממנו את החוליה הבאה בשרשרת, רתמו בני הזוג מילר טכנולוגיה פשוטה בתכלית. הם השתמשו במגנטים מעבדתיים המשולבים במחולל ומגביר תדרים, כדי ליצור פעילות אלקטרומגנטית רציפה, בכל האזור שמתחת לטווח של חמישים הֶרְץ.
שדות אלקטרומגנטיים בתדר נמוך שכזה, משפיעים על אזורים ספציפיים בהֶמיסְפֶרה הימנית של המוח, בדרך שגורמת לאנשים להאמין שהם חשים באופן מוחלט בנוכחות של ישות מסתורית, או דמות נסתרת ובעלת כוח בלתי-מוגבל שמסוגלת לעולל להם דברים בלתי-הגיוניים.

היו קוראים שקראו את התיאורים הנוגעים וגילו שהם בעלי נטייה טכנופובית מבלי להכיר את המושג. הם שלחו מכתבים ותהו אם הטכנולוגיה הזאת הגיונית, אם זה אמיתי, והאם ייתכן שהשכנים שלהם משתמשים בזה.

2. שינוי צבע שיער ועיניים: במקרה אחר תוארה שיטה המכוּנֵית 'תוצא הזיקית' שעיקרה התערבות בייצור הפיגמנט מֶלָנִין וכך להביא לשינוי צבע העיניים והשיער.

"לגבי העיניים. פירקנו למרכיבים תמיסה תרופתית למחלת הגְּלָאוּקוֹמָה, תרופה טובה, אבל אחת מתופעות הלוואי שלה זה, שינוי צבע העיניים. מדובר בחומר בִּימָאטוֹפּרוֹסְט, אם זה ממש חשוב לך לדעת." … "גם צירפנו פתולוגיות מתופעת ההֶטרוֹכרוֹמיה, בה לכל אחת מהעיניים יש צבע שונה."

קוראים מיהרו לשלוח בקשות לגבי בתי-חולים בהם מתקיימים טיפולים מעין אלה. והאם זה בטוח, האם זה אמיתי, וכן הלאה. אולי בהמשך אכתוב מאמר שמפרט יותר את הנושא.

איפה הם היום

כמו בשאר היצירות מפרי עטי, הקוראים יוכלו למצוא חלק מן הדמויות באזכורים קטנים פה ושם בספרים אחרים שלי.

צמד החוקרים הפרטיים החרדיים שגנבו את ההצגה בחלק השלישי של הסדרה, יקבלו סדרת ספרים משלהם (ספין אוף), בה יעסקו בפיתרון פשעים בתוך הקהילה החרדית, מקרים שכדי לפתור אותם נדרשת רגישות של אנשים מבפנים. בני הזוג משתמשים בזיהוי פלילי ומדע מתקדם כדי לפתור פשעים, והם גם מנהלים קייטרינג. (זיהוי פלילי ונתיחת מתים, טרם קיבלו התייחסות בספרות החרדית).

בספר הראשון בסדרה יצטרך הזוג מילר לפתור מקרה של גופת בחור שנמצאה תלויה בשירותים של הישיבה, בה לומדים ארבע מאות בחורים…

הסדרה החדשה

המכה השנייה מתפרסמת כעת (שבוע 3). אסטרטג צבאי שאיבד את משפחתו במתקפת טרור, מקבץ את כל הונו וזמנו כדי לתכנן נקמה ברוצחים ובשולחיהם. זה מתחיל בהתנקשויות פשוטות, ומסתבך לתוך עסקאות נשק, אמצעי חבלה והיתקלות בכוחות גרילה אחרים ובסוכנויות ביון סביב העולם.

בשלבי השיא של הסדרה, מנהל האסטרטג מתקפה ראוותנית ומתוכננת בקפידה על מגדלי התאומים במלזיה, הפטרונס.

כדי שהמתקפה אכן תהיה מתוכננת בקפידה, עשה צוות המחקר שלי מאמצים ניכרים, משום שמלזיה אינה מאפשרת לנושאי דרכון ישראלי להיכנס לתחומיה. אחרי שהשגנו את השרטוטים, היה עלינו לנתח את כל טכנולוגיית האנטי-טרור המותקנת במבנים, וכן להבין כיצד הכל פועל שם, החל ממשאבות מים ועד מוקדי נקודות חמות. מלזיה, תתחילו לפחד.

הסוכן-החשאי החרדי הראשון

הספר מאזן אימה, שני בסדרת הסוכן האוניברסלי 003, מגולל בקצב סילוני את הרפתקאותיו של הסוכן החשאי החרדי בהרפתקאותיו להצלת העולם. עם גאדג'טים ורכב מקוריים; דמויות קיצוניות במיוחד, לא כולן אנושיות; כלי נשק הרסניים ודף גמרא – לא בטוח שאפשר לומר 'נעים להכיר'…

מעבר למַניֶירות ולהומור, ומבעד לעשן והאש של סצנות מורכבות (עם גיבוי מדעי, כמובן), שוכן האיש, שרוצה לעשות יותר זמן בבית-המדרש מול הגמרא, ויותר זמן עם משפחתו. הוא נקרע מכך שעליו לשקר לכולם על פעילותו האמיתית. אבל גם יש לו חישובים נסתרים.

הספר נכתב במחשבה על בני נוער ומתבגרים, אבל נראה שגם מבוגרים נהנו ממנו. הדבר שהפליא אותי, ואת מערכת ההוצאה לאור זה, שגם נשים ונערות (מה להן ולאקדחים ומכוניות?) לא יכלו להניח אותו מהיד ונהנו ממנו. זו התפנית הבלתי-צפויה.

בהשראת הספר התפרסם בעיתונות מסמך תבניות הירי של סוכנים חשאיים. סוכנויות הביון אימצו לעצמן תבניות ירי שהוכיחו את עצמן. התבנית המועדפת עלי: פטרוס הקדוש.

קישורים

שיחה עם מעצב הטלאי הצהוב

רשומה רגילה

רצף של קטעי שיחה עם הר יוהן פרוכטמיך, האיש שאחראי לעיצוב הטלאי הצהוב כפי שהוא מוכר לנו כיום. מתוך גזרי עיתונים מתקופות קדומות. כמו בספרות, גם מהומות ורעיונות אידיאולוגיים נופלים בפרטים הקטנים.הפרשנות שמורה לכם.

 

איך הגעת לתבנית הנוכחית?

חיפשנו משהו מעניין. משהו יפה. תראה את כל קו העיצוב של מלתחת החֵילות שלנו. אתה בוודאי מבין שאסתטיקה היא אחד מהצדדים החזקים שלנו.

למה דווקא צהוב, יש לזה משמעות סימבולית נסתרת?

התווית הצהובה לא התחילה כאן. במאה ה-13 יהודים באנגליה אולצו לשאת תווית צהובה, וגם בפרס בשנת 630 ומשהו. להם היתה צורה אחרת, אבל היהודים תמיד סומנו בצהוב. זה לא צבע של קללה או קלון, צהוב זה צבע יפה, צבע מדבר. העניין היה שזה צבע בולט על צבע הבגדים השחורים של היהודים. אתה יכול לבדוק את התווית השחורה שנוצרים אולצו לשאת בפרס, למה שחורה? כי זה בולט יותר על רקע הבגדים האדומים והצבעוניים שלהם.

ומה לגבי הצורה, המגן דוד, מאיפה זה בא?

תראה, אני לא נכנס עכשיו לעניין של עצם התווית באופן כללי. אני מעצב אופנה, אחת מן ההוראות שלי היתה לעצב משהו שלא יעורר התנגדות. אתה מבין שכדי להשפיל את היהודים, יכולנו בקלות לבחור נניח תווית צהובה בצורת ראש חזיר. אנחנו יודעים מה יחסם של היהודים לחזירים. אבל כך לא היינו זוכים לשיתוף פעולה. מגן דוד מזוהה עם היהודים, והם לא עושים בעיות על עצם הצורה שלו.

היו עוד סקיצות מלבד זו שאנחנו רואים כיום?

כן היו כמה סקיצות. אבל כולן כללו את המגן דוד. סקיצה אחת היתה מגן דוד שהקודקודים שלו חתוכים מגופו; אחרת כללה את סמל הגולגולת והעצמות המצולבות בבסיס המגן דוד; היה גם כיוון לעצב את כל התווית כחתיכה מרובעת, מבלי לגזור לפי קווי המגן דוד, אבל לא יכולתי להסכים עם זה.

לפיהרר היתה דעה בעניין הסופי?

הפיהרר רצה מגן דוד שֶמוטה קצה הצידה. מסובב קצת לצד. קודקוד אחד נוגע בקו התחתי וקודקוד נוסף שכמעט נוגע. אבל היה מישהו מקורב אליו שהוריד אותו מהרעיון בטענה שהיהודים לא יצליחו לשמור על זווית נכונה של התווית כנגד בגדיהם. הפיהרר הוא קפדן בכל הנוגע לסמלים. תראה את הטוויסט שהוא נתן לסווסטיקה (צלב הקרס), במקור סמל הינדי חסר חן ומשמעות.

והמילה ג'וד, האם היו רעיונות נוספים למילת התווית?

בתחילה לא חשבנו שצריך מילה כלשהי. אני באופן אישי תמכתי בתווית ללא מילים. העיצוב עצמו צריך לדבר. מה היה בדורות קודמים? תווית בצורת לוחות הברית, תווית בצורת דגל פרום. עצם התווית צריכה לעשות את העבודה. ולשאלתך, כן, היתה לנו רשימה ארוכה של מילים, נראה שכל מי שהיה לו יד סביב התווית היה מוכרח להוסיף לרשימה עשר או עשרים מילים. בעיקר מילות גנאי השמורות ליהודים, חירופים, גידופים והיו גם רעיונות צבעוניים יותר. הסיכום היה שהשפלה המרה והגדולה מכל שיכול בן אנוש לספוג זה לשאת את התווית ג'וד (יהודי).

> ביבליוגרפיה מלאה שמורה במערכת.

> תודה לפטר הרמן על סיוע באִחזור עיתונים ותמיכה בגרמנית.