גלגולי השעון האישי

רשומה רגילה

שעון יד נראה לנו עניין מובן מאליו. אבל לא תמיד זה היה כך. השעון האישי נדד על פני איברים נוספים לפני שמצא מנוחה על שורש כף היד.

הקטנת המערכת

בתחילה היו שעונים כבדים שהיו דומים לרהיטים או לפחות כאלמנטים דקורטיביים. בגרמניה, בתחילת המאה ה-16, פיתח פטר הנליין (Peter Henlein) את המכאניקה הממוזערת של קפיצים וגלגלי שיניים, ועם קצת מאמץ נוסף הוא אף פיתח את השעון הנייד הראשון.

מכאן והילך החלו להופיע שעונים קטנים יחסית בצורות ועיצובים שונים. החל מצורות של חיות ודמויות בני-אדם, וכלה בנושאים דתיים ואיתני טבע.

אולם עדיין, שעונים אלו נישאו כפי שנושאים עששית, או מטרייה, או בתוך נרתיק משלהם. הם יכלו להוות כחפץ אישי של אנשי עסקים וסוחרים, נח בתוך תיבת המסמכים שלהם.

במרוצת כמה עשורים הלך השעון ונעשה קטן יותר, עד שלקראת השליש האחרון של המאה, מדען הולנדי בשם כריסטיאן הויגנס (Christian Huygens) רשם פטנט על שעון כיס.

שעון לכל כיס?

שלוש עובדות מפתח

  • השעון הראשון שהיה צמוד לגוף, היה שעון רגל.
  • השאלה 'מה השעה?' היא במקור שאלה משפילה.
  • שעון היד הראשון, מקומו היה על הקיבורת.

 

עצם הרעיון של שעון כיס, מעבר למזעור הכרוך בכך, היה מגוחך בפשטותו. כמו שהיום, נניח, ייקח מישהו מחדד זעיר ויכריז עליו שהוא אינו מחדד רגיל, אלא זהו מחדד כיס.

עם השחרור מההתרגשות הראשונית של השעון הזעיר, מצאו אנשים שונים ששעון כיס סותר למעשה את קיומו. הכנסת היד לכיס, הוצאת השעון, שחרור מכסהו, והצצה בו, הם סדרה ארוכה מדי של פעולות עבור המשתמש שזקוק באופן מידי לידיעת השעה.

כמובן שלא כל הציבור היה שותף לטרחה הזו, ורובו ראה בשעון הכיס תגלית שמימית לקידום האנושות. אולם, כאמור, היו את המיוחדים ששעון כיס לא פתר עבורם דבר.

שעון רגל

ב-1690, אמן ספרדי בשם מיגל דה-לפוואז ביקש מהסנדלר שלו לתפור שעון אל חרטום הנעל השמאלית שלו. דה-לפוואז היה קדר, ורגלו הימנית היתה עסוקה בלחיצת דוושת הרגל של האובניים שלו. ידיו העסוקות בעיצוב כלי החרס שעל משטח העיצוב המסתובב, בוודאי אינן יכולות להוציא שעון מכיס כלשהו.

כך נוצר 'שעון הרגל'. אמנים ועובדים שונים שידיהם עסוקות במהלך עבודתם, קנו נעליים מוכנות עם שעון תפור בהן. אחרים קנו שעון ייעודי שאחוריו דביקים והותאם למידות הנעל.

מאוחר יותר הפך המוצר למגושם וסבוך עוד יותר, משום שנוספו מכסים להגנת השעון בעת הליכה ברחוב, וכן מוט טלסקופי שהיה מוצמד לנעל וניתן לשליפה ביד אחת על מנת לכוון את השעון מבלי להתכופף.

שעון קיבורת

ב-1701, מלחין וכומר איטלקי בשם ברטראנדו פולאטי, ביקש מהחייט שלו לתפור שעון אל מקטורן המלחינים שלו, בשרוול הימני באזור הקיבורת. כמלחין קפדן, וכמנצח קפדן עוד יותר, הוא מצא צורך הכרחי לראות את השעון בכל רגע נתון. וכך, כאשר השעון צמוד לקיבורת זרועו, הוא מסוגל לראות אותו בהבזק מהיר תוך כדי תנועות הניצוח. תנועות היד והראש הן טבעיות, ואיש לא אמור לדעת שהוא מציץ בשעון.

ברטראנדו פולאטי יצר למעשה את שעון היד הראשון. הוא לא הוצמד לשורש כף היד, כמו היום, אבל קיבורת היא עדיין יד.

אנשים רבים מצאו את המיקום הזה נכון בהחלט עבורם ושעון הקיבורת תפס תאוצה.

שעון צוואר

שעון זה נתלה על הצוואר כמו תליון והוא נוצר ב-1758 על-ידי משרתת בחצר המלוכה של קארל השנים-עשר, מלך שוודיה. משרתת זו שתפקידה היה לתת למלך את תרופותיו בדיוק בזמנים שהורה הרופא, שילבה שעון בתכשיט היחיד שהורשתה לענוד. בתליון.

הרעיון התפשט בין האצילים ועבר אל פשוטי העם. אנשים הסתובבו עם שעון צוואר.

סליחה, מה השעה?

אחת השאלות הנפוצות בתרבות, ואף הפכה לשורת פתיחה בין שוחרי שיחה עם אנשים אקראיים. השאלה הזאת, בתקופה זו של תחילת המאה ה-18, נחשבה לפוגענית. הדבר הומשל לשאלה 'איזה יום היום', ואף לשאלה, 'האם עכשיו בוקר'.

הפוגעניות שבשאלה נופצה ככל שהתרבו השעונים. ובעת תפוצת שעון הצוואר הפכה השאלה הזו לידידותית במיוחד.

שעון הצוואר ידע גלגולים, עד שהתליון שמחזיק את השעון נעשה קצר מכדי שיוכל בעל השעון להציץ בו בנוחות. כך קרה שבעל השעון היה פונה אל אדם אחר, מצביע על השעון שלו עצמו ושואל, 'סליחה, מה השעה?'

כך הפכה השאלה הזאת לידידותית וראויה.

סוף-סוף, שעון היד

ב-1799, פילוסוף וכלכלן שוויצרי בשם לאונרד קלר מסר הרצאה בפני קהל רב, כשהוא חוגר שעון על שורש כף ידו. בסוף ההרצאה, כאשר נשאל לגבי העניין, הוא נתפס למבוכה ונחפז להסתיר את השעון, אומר שלא שם לב שהוא מרצה כך עם השעון.

כאשר הבין שהתגובות היו חיוביות על מיקום השעון, אמר שכאדם שאינו עוסק בפעילות 'שעלולה להכתים או להרטיב את האזור שמעל שורש כף היד', הוא מצא שזהו המיקום הנכון ביותר עבורו והוא עובד כך כבר שנים, רק עד עתה עלה בידו להסתיר זאת.

הרעיון אומנם הצליח, אך הוא לא צבר תאוצה באותה תקופה, ואנשים העדיפו מיקומים אחרים של שעונים. היו תקופות ששעון על שורש כף היד נחשב ליהירות חצופה מצד בעל השעון.

החל מ-1850 הפך שעון היד לפריט שכיח בעיקר עבור נשים. בתקופה זו לא ניתן היה למצוא גברים עם שעון יד.

רק ב-1907 החל שעון היד לחזור למיקומו על שורש כף היד גם עבור גברים. אחרי ששעון שכזה עוצב על-ידי לואי קרטייה מפריז, לבקשת הטייס הברזילאי אלברטו סנטוס-דומונט, שנזקק לשעון שכזה למדידה נוחה של הזמן בעת הטיסה הראשונה במטוס ממונע.

שעון סלולרי

כיום, רבים נמנעים מלחגור שעון על שורש כף היד, משום שדי להם בשעון שבטלפון הסלולרי, או שעל צג המחשב. על כן, נראה שגלגולי השעון האישי עדיין לא תמו.

קישורים

תמיד נזכור את הירושימה – תיאור

רשומה רגילה

תיאור ספרותי מתוך סאגה המתפרסמת בהמשכים בעיתונות. צד בסיפור מתרחש על רקע ההפצצה האטומית ביפן. חודש אוגוסט, חודש הזיכרון.

6 באוגוסט 1945, שעת בוקר מוקדמת, הירושימה.

ילדה יפנית קטנה התרוצצה לה סמוך למי הים, היא היתה יחֵפה ולבושה בבגד דקיק. קיפצה בין קני הבמבוק ושרה שיר לפרפר שפיזז למעלה. "פרפר חביב, פרפר יפה. למה אתה בוכה. זמנך כה קצר, אבל בכל זאת. כמה אושר יש לי, כשאני אותך רואה דואה. פרפר חביב פרפר יפה…"

"קייקו-צ'אן, בואי לכאן, קטנה שלי," אמרה האם. היא היתה על ברכיה, משפשפת את הבגדים במים וקורט סבון, בתוך אגן מעץ.

"אני שרה עם הפרפר. את רואה איך הוא רוקד איתי?"

"קייקו-צ'אן, עוד מעט תתחיל השמש ואין לך כובע. בואי תשבי מאחורי הגשר הזה." האם הוסיפה לקרצף במרץ את הבגדים. ככל שאדם כהה יותר, ביפן, כן חשיבתו פחותה יותר. אנשים דאגו לשמור על עצמם ועל ילדיהם משהייה תחת השמש כדי שלא יכהה עורם.

קייקו הקטנה קיפצה לכאן ולכאן והתיישבה מאחורי הגשר. היו זה גשר אדיר מבטון ופלדה שהוביל מעל פרץ של מים בין שני חלקי אדמה. היא נתחבה לתוך כוך קריר בין האבנים הענקיות. הוסיפה לשיר בתוך הצל הנעים, קולה חוזר אליה, מהדהד.

הפצצה נורתה. יורדת למטה. מצנח נפרש כדי להאט את ירידתה. כאשר הגיעה מעל למחצית הקילומטר מעל העיר, החלה ההתבקעות האטומית.

בשעה 8:15 בדיוק, האדמה שאגה.

l

באותו רגע כיסה הערפל את פני האדמה. אבק מתרומם ומכסה את הכל. עשן בגוונים תכלכלים אופף את העיר, עשן שהופך בהדרגה לחוּם אדמדם, וסגול כהה ושחור. הטמפרטורה במרכז הפיצוץ מגיעה לעשרים מיליון מעלות לפחות.

עוצמה כזו של פיצוץ איש לא שמע קודם. שמש נוספת התלקחה באמצע השמים, נוטפת דם. כדור של אש בממדים שלא ייאמנו הלך והתפשט ונסק לגובה, משנה גוונים, אדום, ארגמן, כתום. ענן לבן עלה לעומתו מן האדמה, צחור כשלג. הענן הופך לעמוד אדיר של אדים ואבק, מתנשא ומתרחב. הופך צורתו לפטרייה ענקית, קוטרה קילומטרים רבים.

באותו רגע כיסה הערפל את פני האדמה. אבק מתרומם ומכסה את הכל. עשן בגוונים תכלכלים אופף את העיר, עשן שהופך בהדרגה לחוּם אדמדם, וסגול כהה ושחור. הטמפרטורה במרכז הפיצוץ מגיעה לעשרים מיליון מעלות לפחות.

הכל מסביב מתנדף. האוויר שסביב אזור הפיצוץ מגיע למידת לחץ מבהילה, קופא, מתהדק לרגע, ואז לפתע מתפרץ שוב. האוויר מתפשט במהירות, מחולל גלי הדף טעונים באנרגיה עצומה והרסנית. משב משחית נוצר עד למרחקים.

כמו מחרשה של אש בידי ענק אימתני, אצבעות אדירות שהופכות את האדמה ואת כל אשר עליה. ההדף פוגע בבתים. מכה, נכנס בקיר, הבית מזדעזע, הרוח עוברת דרכו, החלונות הופכים לאבק. כשהרוח במרכז, בא הפיצוץ, הלחץ חזק מאוד ובשבריר שנייה הבית לא יכול לשאת עוד את הלחץ, מסגרות ברזל מותכות וקירות העץ הופכים רסיסים, שבבים וענן של אבק לבן שחור.

אש טורפת בהתפרצות של תנועה חסרת מעצורים, ממשיכה מסביב לכל הכיוונים. התפרעה קדימה והשאירה מאחור שדות חרוכים ושחורים שלא ניתן לזהות מה היה בהם קודם, בתים או עצים או אנשים, רק גיבובים של פיסות שחורות.

מבנים התפוררו, מסילות ברזל התעוותו והתהפכו עם הקרקע, מקלטים התמוטטו, תחנות דלק התפוצצו, גשרים נחרבו. זרימת מים וחשמל הופסקו. אנשים לא נותרו על רגליהם. הם הוטחו בקרקע ובקירות, נקרעו, נמעכו, הפכו לכתמים חומים של עור ודם. רבבות נרמסו ברגע אחד.

במרכז העיר עפו לבֵנים ומוטות ברזל וגשם של רסיסי זכוכית הצליף ללא הפסק. לא היה לאן לברוח. הזכוכית מחוררת את הגוף, לבֵנים סוקלות, ברזלים משפדים. איברים נכרתים ומותזים בצעקות כאב שאי-אפשר לשאת. אש משתוללת בכל מקום ושאגה אכזרית עולה מהעיר כולה.

הגשר בו שהתה קייקו הקטנה הזדעזע, הוא היה מרוחק מספיק ממרכז הפיצוץ אך למרות זאת התמוטט. הבטון הוא פריך ושביר תחת לחץ אטומי. היא נלכדה בפנים, בתוך החושך והאימה.

גם במרחק, וגם בטבע, הנזק פגע. נהרות שסביב געשו וסערו, שצפו את החוף בקצף לבנבן, מים פגומים. ואז נשאב הנהר בחזרה ושינה את כיוון זרימתו. חושש. חומק. בורח לו. והדגים מפרפרים ומכרכרים ומבאישים אחרי שמתים.

היא שמעה את אמא צורחת בחוץ. וניסתה להציץ מבין החרכים שנוצרו באבנים האדירות. אמא עמדה כפסל עם ידיים מושטות לצדדים וזעקה, הבגדים שעליה החלו לבעור לפתע, משל היתה גפרור ניצת. היא הפכה ללפיד של אש. היא נרעדה ורצה לכאן ולכאן חסרת אונים. הבגדים אוכלו. השער נשרף בשלהבת מהירה. הפנים נמסו. חלקים נפלו מגופה תוך כדי ריצה.

היא נפלה אל הקרקע עדיין צורחת.

כמה דקות אחר-כך, קייקו כבר לא ראתה דבר, מלבד גוש לא ברור, לא מזמן זו היתה אמא שלה.

וכך מתו רבבות. בסופה שאין לה מעצורים. המשב עזב את העיר ונתן לנאנקים כמה דקות לשקוע ברחמים עצמיים ולמצוא דרכים לטפל. אך בעת שפגע המשב בהרים, הוא חזר מיד שוב לתוך העיר.

הפעם היה הרס גדול שבעתיים. חרישה אחר חרישה. כתישה אחר כתישה. טחינה אחר טחינה. ולא נותר דבר שלם או דבר על מקומו. עצים נעקרו והתעוותו, הישירו עליהם אל האש. מכונות התעופפו וכלי-רכב גדולים כקטנים נגררו ברוח קדים עזה, מחצו את אלו שעמדו בדרכם, ולבסוף נקרעו לחתיכות קטנות של מתכת בוערת, נוֹרֵית לכל כיוון, משספת, חותכת.

גם במרחק, וגם בטבע, הנזק פגע. נהרות שסביב געשו וסערו, שצפו את החוף בקצף לבנבן, מים פגומים. ואז נשאב הנהר בחזרה ושינה את כיוון זרימתו. חושש. חומק. בורח לו. והדגים מפרפרים ומכרכרים ומבאישים אחרי שמתים.

עוצמת האש שאבה את כל החמצן מהאוויר. וגם אנשים שהיו אי-שם בטווח מוגן, החלו לקפץ ולהשתולל, לתור אחר אוויר. אך זה איננו. אנשים השתנקו ובעטו בייאוש, התעוותו ונחנקו. חֳמָרים חֳמָרים של גופות ואנשים פצועים, גוועים, משוועים.

שדות של אורז וקני במבוק התלקחו, פצפוץ חדגוני של אש שורפת. האדמה בערה. העיר כולה בלהבות. החומר, הרוח, הברייה. אש וגופרית ותמרות עשן.

רובם חפים מפשע.

ילדים.

ילדות.

תינוקות.

ולצדק אין מידה. ולאיש מאחורי ההדק אין הבנה. מהו אטום? מהו המוות? מהו הכאב בעת שפנים נשרפות, ועיניים נמסות וקילוח של סחוס בוכה מתוך העצמות? והשיער ניצת מתוך הקרקפת והמוח שאינו מרגיש כאב, מרגיש רק את הריק אליו הוא נעלם. איך אפשר להבין. איך אפשר לספור.

הארגונים שהיו עשויים לסייע או למנוע במידה מסוימת את השואה המתפשטת, יצאו מכלל פעולה, ברובם. מאתיים רופאים היו בהירושימה באותו זמן, אך רק שלושים היו מסוגלים למלא את התפקיד שלהם. מתוך 1,780 אחיות, נותרו אך מאה עשרים ושש, כל היתר נהרגו או נפצעו. מבין ארבעים וחמישה בתי-חולים, רק שלושה היו ראויים לשימוש.

ולפורענות אין מעצורים.

l

"קח, קח, אין מה לעשות. אנחנו חייבים להשתמש במה שיש." הם לקחו כל אחד שני גלונים ונשאו אותם החוצה. "זה שֶמֶן בוטנים למאכל, אנחנו נוסיף לזה חומר מאלחש ונמרח להם את זה על הפצעים. כשזה ייגמר נשתמש בחמאה ואחרי זה בקטשופּ, תרופות כבר אין לנו."

ג'ימוֹ רץ לצד השני לכיוון אזור יוּג'ינָה. היו שם תחנה ראשית של כיבוי אש ומִפקדה צבאית עם גיבוי רפואי. כבר מן המרחק ראה את המהומה. עשרות אנשים התקהלו סביב המִפקדה, למרות שמבנה המִפקדה היה גם הוא הרוס בחלקו. חיילים התרוצצו לכאן ולשם חסרי אונים.

ג'ימוֹ פילס את דרכו בין האנשים והצעקות, התקרב אל התורן הרפואי הראשי ותפס בזרועו. התורן הדף אותו בעדינות.

"אדוני, אני מבין את מצבך," אמר התורן בייאוש. "אתה תקבל טיפול מיד." הוא אפילו לא הסתכל בו, רק ניסה להתרחק.

"לא, אני בסדר," הוא צעק. "אני רופא, אני רוצה לעזור." ג'ימוֹ למד את דרכי הריפוי כחלק מהאימונים שלו כלוחם.

התורן הסתובב אליו, אומד אותו, רואה שהוא אינו שרוף. "אה, טוב. בוא." הם הבקיעו את דרכם אל מעבר לשורות האנשים. "שמע, אנחנו אבודים. טוב, שמי הירושי, תודה שבאת."

"אני ג'ימוֹ, לרשותך."

"אנחנו אבודים," הם התקדמו יחד אל המבנה. "יש פה אנשים בלי סוף, והם שרופים. ראית איך הם נראים?"

ג'ימוֹ הסתכל. אנשים עם פנים שחורות, עור מתקלף, שיער נושר, עור של כתפיים וזרועות נתלה להם כשקים ריקים. היה דם בכל מקום, ונאקות של אומללים.

"הם שרופים. אני רואה. מה עשיתם בינתיים?"

"הוצאנו את כל המשחות והתרופות שהיו לנו, הגיבוי הרפואי של המִפקדה לא ערוך לעמוד בדבר כזה. תראה," הוא הצביע אל העיר. אש השתוללה שם, עשן שחור היתמר. "אני מניח שבתי-החולים של הצלב האדום ובתי-חולים גדולים אחרים, הם כולם מושבתים. לכן אנשים באים לכאן."

הם נעצרו ליד המחסן. "בוא אחרי," אמר הירושי והם נכנסו, עוברים ישירות למדור המזון. "הנה קח." הוא הרים גלון גדול שהכיל חומר נוזלי והגיש אותו לג'ימוֹ.

ג'ימוֹ הביט, משתומם. "זו לא תרופה."

"קח, קח, אין מה לעשות. אנחנו חייבים להשתמש במה שיש." הם לקחו כל אחד שני גלונים ונשאו אותם החוצה. "זה שֶמֶן בוטנים למאכל, אנחנו נוסיף לזה חומר מאלחש ונמרח להם את זה על הפצעים. כשזה ייגמר נשתמש בחמאה ואחרי זה בקטשופּ, תרופות כבר אין לנו."

החום באוויר הפתוח הלך וגבר והשמים המעוננים בשחור נראו כמו תזכורת של סוף העולם. הירושי ביתק בשיניו מארזים של חומר מאלחש ושפך לתוך המכלים. ג'ימוֹ ערבב את הנוזלים ביד עטופה בכפפה.

"עכשיו, קח את זה וכנס פנימה. אני נשאר בחוץ לפקח על הטיפול בפצועים האלה." מאות אנשים הוסיפו להתגודד סביב המפקדה. זועקים, שואגים, מבקשים סיוע, רוצים הקלה לכאב שהגוף האנושי לא יכול לשאת.

ג'ימוֹ נטל את הגלונים המהולים בתרופה ונכנס אל המבנה, הוא עלה בקומות לתוך חדרים מלאים באנשים שרופים, נשים וילדים, הם שכבו ורעדו, והעור שלהם נמתח והידלדל לכל כיוון. כבר לא היה בכוחם לצעוק עוד. תורנים טיפלו בהם, אחדים, מול מאות של פצועים. הריח בחדרים היה נורא, כמו ריח של דיונון. מכה בנשימה ומציק לריאות, חמוץ צורב. ריח של מוות.

"טוב מאוד, תן סיוע לכבאים מאחורי התחנה. אנחנו רוצים לעזוב כאן לתוך העיר, שתי כבאיות ממתינות להטענת מים. מהר." הכבאי הראשי נתן לו מעיל גשם וכובע ודלי של מים. "שפוך על עצמך מים כשתעבור שם." כשהתרחק אמר, "תזהר לא לשתות אותם."

ג'ימוֹ התנתק מתחושותיו ועבד כתזזיתי, מרח את החומר וחבש קלות בגלילים של תחבושות שהביאו לו התורנים. חולה אחר חולה, אנשים ללא סוף. כשהתקרב אל החלון הוא הזדעזע. רחש מטריד כמו של עדת זבובים נשמע מן המרחק, עוד אנשים באו אליהם. מאות. אלפים. הם דיממו בכל גופם, חלקם אף ללא בגדים, רבים מהם נשאו אנשים נוספים על כתפיהם, נשים נשאו ילדים. הם התקרבו כרוחות רפאים, ידיהם מושטות, שחורות כשני גחלים.

הם היו פצועים במידה חמורה יותר, גופם מכוסה בזכוכיות, והם סובלים מפצעים ענקיים שאין דרך לטפל בהם כאן. היו ביניהם כרותי גפיים ואברים אחרים. גדמים, פסחים, נגררים, מותירים בדרכם שבילים של דם ונתיבים עם סימני דרך. האדמה רוותה את דמם של אזרחים חפים מפשע.

האוויר החם באופן קיצוני עקץ בו והוא התנתק מהחלון. הוא ירד שוב ויצא החוצה. הירושי נראה כעומד להתמוטט. התורנים שסייעו לו אף הם נראו כצללים. ג'ימוֹ עבר בין הפצועים שהיו מוטלים על הרצפה.

הירושי נגע בכתפו. "לפני שאתה מגיש טיפול, תוודאי שהאיש חי עדיין."

"דופק?"

"הו, ג'ימוֹ-סָאן, אין זמן עכשיו לדְפָקים. פשוט, תפתח לו את העיניים ותראה אם יש תזוזה באישונים. אם אין, תעבור הלאה, יש לך עשר שניות לכל פצוע ואין זמן להתעכב על אלה שכבר מתו. קדימה."

אבל זה לא היה פשוט. ג'ימוֹ ניסה לפתוח לאנשים את העיניים אבל הפרצוף נמעך כולו בין אצבעותיו. העור שדמה כעיתון חרוך ומושחר התקלף תוך כדי נגיעה. מסביב הלכה האש והתגברה, אנשים הוסיפו להגיע בהמוניהם. שאגה נישאה ברוח, מחרישה.

ג'ימוֹ הודיע להירושי ועזב את המפקדה בידיו גלונים מהחומר הרפואי שלהם ותחבושות. הוא הלך לכיוון תחנת כיבוי האש, קצת הלאה לכיוון העיר, על גבעה. שם היה מצב די דומה. אנשים התגודדו סביב, אך התחנה עצמה בערה באש. הוא חיפש את הכבאי הראשי.

"אני רופא, אני רוצה לעזור."

"טוב מאוד, תן סיוע לכבאים מאחורי התחנה. אנחנו רוצים לעזוב כאן לתוך העיר, שתי כבאיות ממתינות להטענת מים. מהר." הכבאי הראשי נתן לו מעיל גשם וכובע ודלי של מים. "שפוך על עצמך מים כשתעבור שם." כשהתרחק אמר, "תזהר לא לשתות אותם."

כמה כבאים לידו הרסו קיר בעזרת גרזנים. כשהתפורר חלק ניכר ממנו הם חיברו את הכבאית בשלשלאות למתקן פנימי ונסעו קדימה. מכולה ענקית של מים נעקרה מתוך הבניין. כשהיתה המכולה בחוץ, הם הפרידו ממנה מכלים קטנים יותר והעמיסו בצורה מסודרת בתוך הכבאיות.

ג'ימוֹ הגיש סיוע לכבאים, שהיו משתעלים ושרופים ונראה כי הסבל שלהם מעביר אותם על דעתם. הכבאי הראשי זירז אותו והאיץ בו לעלות עמו אל הכבאית השנייה.

"על איזה עיר אתה מדבר?" צעק ג'ימו, "תסתכל לשם. אין עיר בכלל." מהגבעה נראתה העיר ככתם צהוב, כמו מדבר. תלוליות של חול צהוב, עָשֵן. ותו לא.

הירושימה הפכה לאבק נישא ברוח.

l

קטעים מתוך פרקים 25, 26 ו-29, של "פתח מילוט" – חלק שני – "הישרדות" מתפרסם כסדרה בהמשכים במגזין "שעה טובה". פרקים אלו התפרסמו במהלך חודש אוגוסט, חודש זה מהווה נקודת ציון ובמקומות רבים בעולם מקדישים אותו ללימוד נושא האטום. ביפן זהו חודש של זיכרון.

תודתי נתונה לניצולי הפצצה "היבּקוּשָה", ועדי ראייה, ששיתפו אותי בחוויות מסמרות השיער שלהם, ועל פי סיפוריהם נבנו התיאורים שלעיל. רשימת תודות מפורטת וכן ביבליוגרפיה, יבואו בספר, בעת שייצא לאור.

כל הזכויות שמורות.