מאחורי המתיחה

רשומה רגילה

אחד באפריל, יום המתיחות והכזבים. למה זה מצחיק אותנו? תאוריית הדובים השחורים, והחיים כמתיחה אחת גדולה.

להמשיך לקרוא

איך להקים כת – לגרוף הון, הערצה וכוח מבלי להיתפס לעולם

רשומה רגילה

למה לעבוד, כשאפשר להניח לאחרים לעשות זאת עבורך? למה לרדוף אחרי פרסום, אם תוכל להביא את המעריצים אליך? ולמה לחשוש אם לעולם לא תיתפס?

מאמר זה ידריך אותך צעד אחר צעד להקמת כת – לחיות חיי מלך, מוערץ, מלא כסף, ולא לשלם על כך את המחיר לעולם.

אנשים ישרים מתבקשים לא לקרוא את המאמר.

להמשיך לקרוא

ברית של גנבים

רשומה רגילה

ברית של גנבים

 | מתח, פעולה, קומי |
  [ תמיד. יש. יציאה. עובדה. ]

להמשיך לקרוא

התרסקות – 5 – לוציוס רבל

רשומה רגילה

התרסקות – 5 – לוציוס רבל | מתח, אימה, דרמה |

  [ האם תבקש עזרה. מעצמך? ]

להמשיך לקרוא

מדריך: איך לאפס אייפון 4 פרוץ?

רשומה רגילה

אז החלטת להתחיל דף חדש ולאפס את האייפון על כל תכולתו? ניסית אתחול דרך 'הגדרות', ומחוון ההמתנה מסתובב כבר שלוש שעות? מדריך לאתחול מלא לאיפוס טוטלי, מתמשך, סופי, סופני, ויש גם כלב בסיפור.

להמשיך לקרוא

שיחה עם מעצב הטלאי הצהוב

רשומה רגילה

רצף של קטעי שיחה עם הר יוהן פרוכטמיך, האיש שאחראי לעיצוב הטלאי הצהוב כפי שהוא מוכר לנו כיום. מתוך גזרי עיתונים מתקופות קדומות. כמו בספרות, גם מהומות ורעיונות אידיאולוגיים נופלים בפרטים הקטנים.הפרשנות שמורה לכם.

 

איך הגעת לתבנית הנוכחית?

חיפשנו משהו מעניין. משהו יפה. תראה את כל קו העיצוב של מלתחת החֵילות שלנו. אתה בוודאי מבין שאסתטיקה היא אחד מהצדדים החזקים שלנו.

למה דווקא צהוב, יש לזה משמעות סימבולית נסתרת?

התווית הצהובה לא התחילה כאן. במאה ה-13 יהודים באנגליה אולצו לשאת תווית צהובה, וגם בפרס בשנת 630 ומשהו. להם היתה צורה אחרת, אבל היהודים תמיד סומנו בצהוב. זה לא צבע של קללה או קלון, צהוב זה צבע יפה, צבע מדבר. העניין היה שזה צבע בולט על צבע הבגדים השחורים של היהודים. אתה יכול לבדוק את התווית השחורה שנוצרים אולצו לשאת בפרס, למה שחורה? כי זה בולט יותר על רקע הבגדים האדומים והצבעוניים שלהם.

ומה לגבי הצורה, המגן דוד, מאיפה זה בא?

תראה, אני לא נכנס עכשיו לעניין של עצם התווית באופן כללי. אני מעצב אופנה, אחת מן ההוראות שלי היתה לעצב משהו שלא יעורר התנגדות. אתה מבין שכדי להשפיל את היהודים, יכולנו בקלות לבחור נניח תווית צהובה בצורת ראש חזיר. אנחנו יודעים מה יחסם של היהודים לחזירים. אבל כך לא היינו זוכים לשיתוף פעולה. מגן דוד מזוהה עם היהודים, והם לא עושים בעיות על עצם הצורה שלו.

היו עוד סקיצות מלבד זו שאנחנו רואים כיום?

כן היו כמה סקיצות. אבל כולן כללו את המגן דוד. סקיצה אחת היתה מגן דוד שהקודקודים שלו חתוכים מגופו; אחרת כללה את סמל הגולגולת והעצמות המצולבות בבסיס המגן דוד; היה גם כיוון לעצב את כל התווית כחתיכה מרובעת, מבלי לגזור לפי קווי המגן דוד, אבל לא יכולתי להסכים עם זה.

לפיהרר היתה דעה בעניין הסופי?

הפיהרר רצה מגן דוד שֶמוטה קצה הצידה. מסובב קצת לצד. קודקוד אחד נוגע בקו התחתי וקודקוד נוסף שכמעט נוגע. אבל היה מישהו מקורב אליו שהוריד אותו מהרעיון בטענה שהיהודים לא יצליחו לשמור על זווית נכונה של התווית כנגד בגדיהם. הפיהרר הוא קפדן בכל הנוגע לסמלים. תראה את הטוויסט שהוא נתן לסווסטיקה (צלב הקרס), במקור סמל הינדי חסר חן ומשמעות.

והמילה ג'וד, האם היו רעיונות נוספים למילת התווית?

בתחילה לא חשבנו שצריך מילה כלשהי. אני באופן אישי תמכתי בתווית ללא מילים. העיצוב עצמו צריך לדבר. מה היה בדורות קודמים? תווית בצורת לוחות הברית, תווית בצורת דגל פרום. עצם התווית צריכה לעשות את העבודה. ולשאלתך, כן, היתה לנו רשימה ארוכה של מילים, נראה שכל מי שהיה לו יד סביב התווית היה מוכרח להוסיף לרשימה עשר או עשרים מילים. בעיקר מילות גנאי השמורות ליהודים, חירופים, גידופים והיו גם רעיונות צבעוניים יותר. הסיכום היה שהשפלה המרה והגדולה מכל שיכול בן אנוש לספוג זה לשאת את התווית ג'וד (יהודי).

> ביבליוגרפיה מלאה שמורה במערכת.

> תודה לפטר הרמן על סיוע באִחזור עיתונים ותמיכה בגרמנית.

האשה בעלת אלף השמות

רשומה רגילה

אל סטודיו גרפי מגיע פרויקט מורכב: עיצוב מודעת אבל על נפטרת בעלת שמות רבים מספור. מהיכן הגיעו כל השמות הללו? כדי לדעת את התשובה, מוטב שתתוודעו אל 'המוסיף' וכן אל 'המסיר', דמויות רבות הוד ותושייה.

"טוב, צביקה, אני צריך סריקה של זה בהבחנה גבוהה." האחראי הגיש לגרפיקאי את הוויז'ואל. "אה, ואל תשכח איפה אתה מניח את זה אחרי הסריקה. הלקוח ביקש אותו בחזרה."

צביקה שלח את ידו מעל לקיר הנמוך, שיצר את הקובייה שלו, ולקח את הוויז'ואל. הוא התבונן בו, תצלום של שמלת כלה. "תראה," הוא אמר. "כדי שנתחיל להנהיג שאין החזרת אורגינלים." הוא התיישב ומבטו נפל על ערימה מפוארת של תמונות, תרשימים וכתבי יד שהלכה וגבהה.

האחראי עזב את הקובייה של צביקה כשהטלפון בעמדה שלו צלצל. הוא הרים, "סטודיו גרפי, שלום."

הקול מעבר לקו היה ענייני. "יש מצב למודעת אבל באופן מיידי?"

"מודעת אבל. הו… רגע תן לי לבדוק."

"אני צריך בסך הכל מאתיים חתיכות. עד שעה שתיים."

"בסדר. אני בודק." האחראי עלעל ביומן שלו. יוסי עובד על העלון של גיל הזהב ביידיש. חדווה סוגרת את הקבצים שהעבודה עליהם הסתיימה אתמול. דוד עדיין עסוק עם השינויים החוזרים ונשנים על מודעת פרסומת לחיתולים חד-פעמיים.

"אדוני," אומר האחראי לבסוף. "כן, זה אפשרי. פקסס את הנוסח, ותכתוב בראש העמוד 'לידי צביקה'.

"טוב. אני מיד שולח." הוא נאנח. "אבל תעשה לי טובה, שיהיה בזמן."

צביקה שילב את תמונת שמלת הכלה ברקע של עלון פרסומי לקראת תקופת החתונות. הוא ראה את פלג גופו העליון של האחראי שנחפז בין הקוביות.

"דוד," אמר האחראי ונופף בפלט שבידו. "הלקוח ביקש עוד שינוי."

קולו של דוד נשמע עגום. "מה עכשיו?"

האחראי עיין בפלט שבידו. "להגדיל את כל הכותרות, ולבטל את הטקסט בנגטיב."

"מה? שוב?" דוד הניף את ידו כדי לקבל את הפלט. "אני אומר לך, אורן, זו הפעם האחרונה שאני עובד עם לקוח שקרא את אוגילבי."

האחראי משך בכתפו. "אני יודע שהחוש האמנותי שלך חש נבגד, אבל תעשה מה שהלקוח הזה אומר ונסיים איתו. שבוע זה יותר מדי בשביל מודעה שכזו." האחראי עזב את הקובייה של דוד וחלף על פני זו של צביקה. הוא העיף לעברו פלט פקס. "צביקה. מודעת אבל."

צביקה עזב את הקובייה כדי להכין קפה, הוא תכנן לעבוד על מודעת האבל תוך כדי שיחה עם אמו, בשילוב עם ספל קפה. יש להם תבניות מוכנות למודעות אבל, קלי קלות.

כאשר התיישב, לקח את הלגימה הראשונה וסיים את החיוג נפלטה מפיו צעקת התרגשות. הוא שמט את השפופרת והתרומם ממקומו. פניו נבוכים. כל הגרפיקאים התקבצו סביבו.

צביקה לחש, "איך אתה עושה מודעת אבל כשלנפטר, או הנפטרת במקרה הזה, יש שמונה-עשרה שמות…"
הסטודיו געש בצחוק של מבוכה.

______________________________

 

טוב, שמה המקורי היה בֶּלָה. בילדותה חלתה בסוכרת נעורים, והוריה, אליהו-יצחק ויוכבד-בתיה-מלכה, הוסיפו לה את השם 'דבורה'.

בבגרותה סבלה בֶּלָה-דבורה מבעיה כלשהי בעצמות והוסיפו לה את השם 'צרויה'. אחר-כך היא התקשתה בשידוכים, אז הוסיפו לה את השם 'מזל'.

כך חייתה בֶּלָה דבורה צרויה מזל, חיים טובים ושמחים. עד שבאמצע החיים חוותה משבר, והיא אילצה את בעלה להוסיף לה את השם 'שמחה'. זה אומנם עזר לטווח הקרוב, אבל מאוחר יותר היא נפלה למשכב.

בעלה היה בקשר טלפוני הדוק עם הרב המכונה 'המוסיף', ולא על שם שהוא נוהג להוסיף שמות, אלא על שם שהוא מוסיף להפיח תקווה בלב מאמיניו. כן, הוא גם המליץ על שמות. אבל זה כמובן אופציונלי ונתון להחלטתו הסופית של המבקש.

"כבוד הרב," אמר הבעל ששמו היה בודד וקצר כל-כך עד שלא מצאו המזיקים שום אחיזה בו. "מדבר דן, אשתי נמצאת עכשיו בבית-חולים. אני חייב איזה שם."

"הו, איזו בשורה…" אמר הרב. "הנה, מיד אני מביא לך שם שיעיף ממנה את כל השדים." קולו הפך מתנגן בנעימה, "ויקרא שמה בישראל: בֶּלָה דבורה צרויה מזל שמחה יצרוני."

דן נאנח. "יצרוני? זה השם? והרי זה ממש דומה לצרויה."

"הו, רואים שאתה לא מבין בשמות. יצרוני, זו תחינה קבועה למלאכים הטובים שיצרו וישמרו עליה."

אחרי כמה שעות דן התקשר שוב. "כבוד הרב, זה לא עזר. למעשה המצב הידרדר עוד."

"מה יש לה?" שאל הרב.

"בעיה בכליות."

"אה, כליות. אז למה אתה לא אומר?" הרב נשמע נוגס, ולפי טבע הנגיסה, נראה שהוא סעד את לבו בחטיף צמחוני. "טוב, בשביל כליות מומלץ לקרוא 'אסף'."

"אסף?" דן נחרד. "והרי זה שם של גבר!"

"שם של גבר?" הרב הבליע את אשר בפיו. "דן, אתה צריך להבין. בין זכר בין נקבה, הכליות הן אותן כליות. לכן במקרה הזה אין הרבה הבדל אם מדובר בשם של גבר."

דן השמיע קול שיש בו טרוניה וניתק. עד מהרה הוא התקשר שוב.  "כבוד הרב, עכשיו הריאות לא בסדר."

"אה תן לי רגע לבדוק מה יש לי נגד תוספתן."

"ריאות, ריאות, לא תוספתן."

"כן, כמובן. ריאות." הרב זמזם בעודו בודק כנראה את השמות בספר מסתורי. "הו, למה אני מתאמץ לבדוק את זה בכלל, זה ממש ברור. שרה."

דן ניתק והתקשר שוב. "עכשיו ממש הם מנסים לעשות לה הנשמה. המצב גרוע מאוד."

"הו, אם כך, המצב שלנו באמת מורכב. בוא נבדוק…" הוא המהם ורשרוש דפים נשמע ברקע. "בעיות עור, בעיות שלד, ענייני מוח… לא… לא… הו, מצאתי. 'מיידי'."

"מיידי? איזה מין שם זה."

"לא, לא. 'מיידי' זה שם הפרק…" הרב גיחך. "יש לך ממש שיגעון רדיפה עם השמות האלה." היתה הפסקה. "טוב, הנה השם. ג'ניפֶר."

דן היכה בידו הפנויה על מצחו. "ג'ניפֶר? שומו שמים, זה שם של גויים!"

"נכון, אבל ברגע שאני כותב… את… השם… הזה באותיות עבריות, הנה, עשיתי את זה הרגע. אני למעשה מקדש את השם ומדגיש בו את הכוחות החיוביים שלו. הבנת?"

"כן, כבוד הרב…"

כעת אכן חל שיפור ניכר במצבה של בֶּלָה דבורה צרויה מזל שמחה יצרוני אסף שרה ג'ניפֶר, והיא עזבה את בית-החולים עם שק של תרופות ללקיחה באופן יומיומי. בתקופה זו כינה אותה בעלה 'בד"ץ משי'. אלו ראשי התיבות של ששת שמותיה הראשונים.

היא החלה לשמור על ילדים, כעיסוק ביתי שגם מכניס משהו. העבודה היתה נחמדה ותאבונה גבר, מילד אחד של השכנה ממול, לשמירה על שני ילדים. שלושה. וכאן זה נתקע. בעלה תלה כמה מודעות בסביבה. אבל אף אחד לא התקשר, מלבד מוכר צעצועים שרצה למכור מסחורתו במחיר מיוחד לגנים, וכן ציירת, שהציעה ציורי קיר מַד-הִי-מים במחיר ללא תַ-חַ-רות.

"כן, כבוד הרב," אמר הבעל. "זה בענייני פרנסה. אנחנו צריכים תוספת של כמה ראשים."

"אה, יש לי ממש לנגד עיני שם נהדר, אבל הוא הוזמן על-ידי עקרה. לא חשוב, זה יתאים גם לעניין שלכם."

"מה? כבוד הרב, יש לנו ילדים משלנו. זה רק לגנון, לפעוטון של אשתי."

"כן, כן, הבנתי בדיוק. תוסיף לה 'כוכבה'."

וכעת, לא רק שלא גדלה עדת הקטנטנים של 'בד"ץ משי', אלא הצטמצמה, משלושה ילדים לילד אחד.

"כבוד הרב, המצב רק החמיר…"

"אוי, לא שוב. מה עכשיו, הכבד? המעי הגס?"

"לא, חס וחלילה. בענייני פרנסה."

"אה, הרגעת אותי. טוב. 'כוכבה' לא עזר?"

"לא, כבוד הרב, כוכבה לא עזר, בלשון המעטה."

"טוב, אני חושב שיש לנו התנגשות קלה עם שם אחר. כי 'כוכבה' זה השם המעודכן והטוב ביותר לעניין הזה של פרנסה. אני חושב ש…"

"כן, כבוד הרב, אל תסתיר ממני דבר, אני מוכן נפשית לשמוע הכל."

"בסדר. אני חושב שנצטרך להסיר שם אחד או שניים, להוסיף את השם הזה ולראות איך הוא פועל…"

"להסיר?"

"כן, צריך לעשות 'הסרת שם'."

"אה, כבוד הרב. אני לא בקיא בעניין הזה, אבל אם צריך לעשות משהו, אנחנו מוכנים."

"הבעיה היא, דן, ש… קטונתי מהסרת שמות. כתפי חלשות מדי. אתה צריך לפנות אל 'מסיר' מוסמך שיסיר לאשתך את השמות המיותרים ואז לקוות ש'כוכבה' יעבוד."

דן התקשר אל 'מסיר' מקובל אליו הפנה אותו הרב. "כבוד 'המסיר'…"

"מה השם?"

"דן."

"דן? ואת מה בדיוק אתה רוצה שאני אסיר לך, את המוח הקטן?"

השיחה נותקה.

דן חייג שנית. "כבוד 'המסיר'…"

"מה השם?"

דן לקח נשימה וירה: "בֶּלָה דבורה צרויה מזל שמחה יצרוני אסף שרה ג'ניפֶר כוכבה. הרב אמר שצריך – "

"אל תדבר עוד! אני מיד רואה את הבעיה. יש התנגשות."

"מה הפיתרון, כבוד 'המסיר'?"

"הפתרון הוא כזה. ראשית, יש לשנות את סדר השמות. ואחר כך להסיר את השם 'ג'ניפֶר' שיוצר חציצה רצינית בכל המהלך."

ברגע שנקבע שינוי הסדר והוסר השם, הובהלה האשה אל בית-החולים. דן כמובן החזיר מיד את השם 'ג'ניפֶר' והשיב את סדר השמות המקורי על כנו, אבל הדבר כבר לא עזר.

"כבוד הרב…"

"כן, שמעתי מה קרה, דיברתי עם 'המסיר'."

"מה עושים?"

"טוב, המלאכים האחראיים על השם 'ג'ניפֶר' נפגעו קשות. עכשיו נאלץ לפצות אותם, למעשה להילחם בהם."

"אנחנו מוכנים לכל דבר."

"מגדלנה מדונה רוזה."

"מה? השם ישמור…"

מצבה של בֶּלָה דבורה צרויה מזל שמחה יצרוני אסף שרה ג'ניפֶר כוכבה מגדלנה מדונה רוזה התייצב שוב. אבל ליום אחד בדיוק.

"כבוד הרב…"

"כן, דן. מה דעתך על לואיז?"

"לואיז? כבר אין טעם."

"תוסיף, תוסיף, תתקשר אלי בעוד שעה."

הוא התקשר כעבור שעה. "כבוד הרב…"

"לא עזר 'לואיז', מה דעתך על – "

"כבוד הרב, ניסיתי לומר את זה קודם, כבר אין טעם. היא נפטרה."

"הו, בדיוק בשביל זה יש לי שם, משהו משהו. 'דוּמָה'."

מאוחר יותר לא מצא דן אף מחרטה שתיקח על עצמה אחריות על חריטה נאותה של שמות רבים כל-כך על שיש היאה למידות קברו של אדם בעל ממדי גוף מקובלים. וכדי לפתור זאת הוסיף לה 'המוסיף' עוד שני שמות על עניין המצבות, ועוד שני שמות כהכנה לכך שלא ייתקל בבעיות בהזמנת מודעת אבל…

_____________________________________________

בואו לקרוא על ידידו של 'המוסיף', מקובל שיציע לכם חבילות של תיקונים לפי דרישה:
חבילת תיקונים במבצע

שיחה עם סוחר איברים

רשומה רגילה

שיחה על מקצוע שאין בו שיחות פומביות. אבל הסוחר נתפס הפעם ברגע של זחיחות שהתירה את חרצובות לשונו… במידה כלשהי.

רוצה שתייה עם זה?

אני: שלום לך.

סוחר: כן, שלום גם לך.

אני: ובכן, אני כאן כדי לשוחח איתך מעט על המקצוע הזה בו אתה עוסק. כפי שאמרת לי בטלפון, אתה בוחן כליות ולב, אה, כלומר, מוכר כליות ולב.

סוחר: כן. דבר ראשון, זה לא מקצוע, זה משהו שאתה חי אותו כדי לתת חיים לאנשים אחרים. דבר שני, בוא נעשה את זה קצר, כי יש לי כאן עסק לנהל.

אני: טוב, תכניס אותי קצת בסוד העניינים.

סוחר: [שולף קלסר מעור, פותח אותו ומדפדף. תמונות צבעוניות של איברים פנימיים] באופן כללי אני מתעסק בעיקר עם כליות, אבל יש גם מקרים יוצאי-דופן.

אני: למשל.

סוחר: למשל, לפני חודשיים היה אצלנו מבצע, קנה כליה אחת, קבל מעי-עיוור בחינם.

אני: ובאמת היתה היענות בציבור.

סוחר: בוודאי. תגיד בעצמך, אם אתה, לא אתה חלילה, בוא נגיד, אם מישהו נזקק לכליה, מה מפריע לו לקבל בחינם גם מעי-עיוור. באותו ניתוח עושים לו שדרוג של כליה פלוס מעי.

אני: טוב, נרד קצת לעניינים. מה המחיר?

סוחר: [מחייך] המחיר הוא שווה לכל נפש וגם תלוי בעונה. כרגע המחיר הוא בסך הכל 57 אלף דולר. לא מקבלים צ'קים. לא מכבדים כרטיסי אשראי. לא מקבלים שקלים. רק דולרים, מזומנים.

אני: [משתהה] באמת? והרי זה סכום אסטרונומי! 57 אלף דולר! לא מספיק החולה גוסס ועומד למות, הוא זקוק נואשות לכליה, אתה נותן לו את הכליה, ומשאיר אותו בחיים כדי להיות עבד נרצע לחובות אותם לקחו קרוביו כדי לשלם לך! היה עדיף לו למות.

סוחר: טוב, אני מבין את זה שאתה משתגע, בגלל שאתה לא בביזנס האלה. בכל אופן, לא מזמן קיבלנו דרישה לכליה אחת עבור רב חשוב. יצאנו לקראתו ועשינו לו מחיר מיוחד.

אני: כמה?

סוחר: תראה, בהתחשב בכך שהוא באמת רב חשוב ומפורסם, ויש לו, אל תספר לי סיפורים, אני יודע שיש לו. יצאנו לקראתו, כמו שאמרתי, ועשינו לו מחיר מיוחד לרבנים. זה יוצא בדיוק כפול מהמחיר לאנשים פשוטים.

אני: [פוער זוג עיניים] כפול? 114 אלף דולר? שומו שמים. זה שוד לאור היום! ועוד מרב, תלמיד חכם!

סוחר: תירגע, תירגע, בכסף הזה, אני בסך הכל מציל יהודים נוספים. אני פשוט מזכה את הרב, ומוסיף לסל הזכויות שלו, עוד כמה עולמות של יהודים שהיו אמורים למות. וחוץ מזה, בשוק האיברים, אנחנו קובעים את המחיר, כל עונה מחיר אחר. ותאמין או לא, תמיד משלמים לי עד הדולר האחרון.

אני: [אחרי דקה של שקט] מה עוד יש לך בתפריט האיברים?

סוחר: כבד, לבלב, עיניים מלאכותיות, שיניים, עור לפי סנטימטרים, ולפי הזמנה מראש אני יכול להשיג גם אוזניים ושיער. והכי יקר: לב.

אני: [מזועזע] מהיכן אתה משיג את הסחורה הזוועתית הזו?

סוחר: [מניח לפנַי כוס מים לא קרים, מלאה בחציה] יש לי סוכנים שעושים את העבודה השחורה.

אני: ומהיכן הסוכנים משיגים את הסחורה?

סוחר: אתה מתעקש לדעת? מה יש, כותב ספר?

אני: לא, אבל מכין רשימה הומוריסטית.

סוחר: [שוקע לתוך פרץ של צחוק רם ומתגלגל] הומוריסטית? אתה לא חושב שטעית בכתובת?…

אני: בכל זאת, מהיכן אתה משיג את הכליות, למשל?

סוחר: אה, זה פשוט ביותר. ברוך השם יש לנו כאן בארץ הרבה פועלים זרים, כמו סינים, תאילנדים, רומנים. אנחנו נותנים להם 7 אלף דולר עבור כליה.

אני: מה אתה אומר, והם עושים אתכם עסקה?

סוחר: בטח! מה מפריע לו לקבל 7 אלף דולר ברגע כניסתו לארץ? והרי כל עלייתו לכאן זה לשם עבודה ועשיית כסף.

אני: [משתעל במבוכה] אתה קונה כליה ב-7 אלף דולר, מוכר אותה ב-57 אלף, יש לך נקי לתוך הכיס 50 אלף דולר. זה לא בא ברגל.

סוחר: לא, זה באמת לא בא ברגל, אבל זה בא בכליה. [צוחק] או בכבד…

אני: [בוהה. לא מצליח להשתתף בצחוקו]

סוחר: היום כבר הרבה יותר קל. יש לנו גיבוי ממשלתי. אנשים שסובלים חרפת רעב הם מטרה טובה עבור הסוכנים שלנו. צריך לדעת איך ללחוץ עליהם, ופוף, יש לנו כליה במחיר מגוחך.

אני: אז למה בכל זאת אתה דורש סכום כל-כך גבוה מחולים מסכנים, מנצל את המצב האומלל אליו נקלעו?

סוחר: [מתרעם] היי! אני צריך להתפרנס לא? יש לי משפחה להאכיל, בדיוק כמו לכל יהודי אחר…

אני: [צמרמורת חולפת בגופי] ומהיכן אתה משיג לב, או כבד?

סוחר: זה פשוט, הבורח מפני הכבד, הכבד רודף אחריו. ובעניין הלב, גם, בסך הכל צריך קצת תשומת לב.

אני: אני מבין שאתה מָנוּע מלענות על השאלה הזו? אולי לפחות תן לי איזה רמז.

סוחר: תראה, אין רגע משעמם במדינה שלנו, ותמיד יש בשר טרי באיזה מכון פתולוגי. הסוכן שלי לוקח עגלת סופר, עושה סיבוב שם במסדרונות ומגיע אלי עם משלוח חדש.

אני: ואתה לא מפחד שיעלו עליך, אתה הרי גונב איברים. זה מה שאתה עושה, לא?

סוחר: הו, תירגע. אנשים מפחדים מהנושא הזה. אפילו קרובי משפחה בקושי מתקרבים לגופה לצורך הזיהוי. אלו מחזות לא נעימים עבור אנשים מן היישוב. תראה, כולנו בני אדם, וגם החוקרים שירצו לחקור, הם יכולים להיגעל מהמראות ולהתבלבל בדיוק כמוך. וחוץ מזה, בכל הבלגן של גופה שעברה תאונה, לך תדע אם יש כבד או אין, או איזה קרנית קטנה שנעלמה. אי-אפשר לבדוק את זה. אני מוגן.

אני: [מזועזע] אמשיך לשאלה הבאה. אין לך לפעמים מוסר כליות, אולי על משכבך בלילות, כליותיך מייסרות אותך, או שמא דווקא אלו כליותיהם של אחרים הגורמות לך לאיזשהו סבל מצפוני?

סוחר: כן זה קרה לי לא מזמן, היה לי מוסר כליות. משפחה אחת ביקשה לרכוש ממני כליה עבור אמם החולה, ברגע שנקבתי במחיר התברר שזו משפחה של קמצנים מובהקים בני קמצנים. הם עזבו אותי, וערכו ביניהם גורל מי ייתן לאמא את הכליה שלו. הגורל נפל על הבן הצעיר, שהיה קמצן יותר מכולם. הצעיר נתן את הכליה לאמו בלב דואב.

כאשר נודע לי הדבר, אמרתי לצעיר שהייתי נותן לו 7 אלף דולר תמורת הכליה שלו. האיש כמעט מת מרוב צער. אבל השם שמע את זעקתו של הצעיר הקמצן ואמו החולנית נפטרה כעבור כמה שנים.
מיד רץ אלי כדי שאטול מאמו את הכליה שלו, ואכן כך עשיתי. כאשר בא אלי לקבל את שכרו, ספרתי לידיו סך של 3500 דולר.

נבהל הצעיר הקמצן וזעק חמס, והרי הבטחת לי סכום כפול ומכופל. הרגעתי אותו ואמרתי, אדוני, עבור סחורה משומשת אני משלם רק 50 אחוז…

אני: [חיוך אימים מתפשט על פני] אוי לו לאדם אשר אלו הן הלצותיו.

סוחר: אך לא די בכך. הצעיר שילם לי בחזרה 1750 דולר דמי ניתוח. ועוד 1750 עבור עמלת תיווך בין קונה למוכר. ועוד 1750 עבור שימור וטיפול בכליה. בסך הכל, הוא השיב לי את 3500 הדולר ששילמתי לו עבור הסחורה המשומשת, פלוס 1750 שיהיה לי ככה, אתה יודע, גם אני צריך להתפרנס פה…

אני: [מגמגם] ואיך שומעים עליך? אתה מפרסם את עצמך? יש לך כרטיס ביקור?

סוחר: [מלטף את כרסו] הציבור עושה לי את העבודה. תראה את כל ההפגנות האלה שם בחוץ, זה פרסומת חינם לעסקים שלי.

אני: טוב, אני חושב שיש לי חום, ואיני חש בטוב. השיחה איתך באמת עשתה לי רע.

סוחר: תראה, אני משלם במזומן. אל תדאג. בא נעשה עסקה, לא תרגיש את זה.

אני: על מה אתה מדבר?

סוחר: מה אכפת לך, בן-אדם יכול לחיות עד מאה-ועשרים גם עם כליה אחת. מה מפריע לך גם 7 אלף דולר בכיס, הא?

אני: אדוני, לא הבנתי עדיין על מה אתה מדבר.

סוחר: [בקול יבש ושטני] תן לי את הכליה שלך!…

ארוחת סדום

רשומה רגילה

אנשי סדום היו מוכשרים להרע. מאמר זה מתאר כמה מן השיטות האכזריות לעינוי אורחים. ובכלל זה, המצאת הקוסקוס.

מיטת סדום

שמם של אנשי סדום יצא לדיראון עולם, ולא בכדִי. אלו היו אנשים מוכשרים להרע באופן קיצוני. היה להם דמיון מופלג ורב השראה, והם היו מוציאים לפועל, דבר יום ביומו, טכניקות חדשות ומפתיעות של עינוי גופני ונפשי, וכן הריגה רבת רושם.

כך גם נודעה להם חיבה יתרה לאורחים. אלו היו אהובים במיוחד, משום שדווקא עליהם יכלו להתפרע וליישם את השיטות והמזימות.

במדרש מסופר, שאנשי סדום ועמורה התקינו כמה מיטות ברחבי העיר, וכאשר היה מגיע אורח ללון. היו משכיבים אותו על אחת המיטות ובודקים את קומתו. אם היה נמוך, מיד היו מסתערים שישה גברים חסונים, שלושה מזה ושלושה מזה, ומושכים בו בכל כוחם. והוא צווח ומתחנן לרחמים, אך הם אינם משיבים לו, עד שהיה מת בייסורים.

ואם היה האורח המסכן, גבה קומה יותר מן המיטה. אז היו מושכים אותו מן הצדדים, עד שהיו מנפצים את צלעותיו. לפי גרסה אחרת, היו אנשי סדום כורתים את שולי רגליו, אלו המשתרבבים מחוץ למיטה. או, אם העדיף האורח, היו עורפים את ראשו וחלק מכתפיו. כדי להתאימו למיטה.

הם נשאו זאת בגאון, ככה ייעשה לאורחים הבאים בשערנו.

שיתוף פעולה למטרות בידור

שיתוף הפעולה של אנשי סדום הוא מופת שאין לו אח ורע בתרבויות אחרות. לדוגמה, כאשר הגיע אביון לעיר, מיד נשלחה הוראה מפה לאוזן להעניק לאומלל כסף וזהב ומתנות לרוב. אך מזון, אף לא פירור.

בתחילת דרכו בעיר היה האביון מתדפק על דלתות הבתים, ולבו מתרונן. הנה שקיו הולכים ותופחים מכסף וזהב בכמות שלא ראה בכל ימי חלדו. השמחה הציפה אותו עד חוסר אונים, איך זה, אנשים אדיבים ופזרנים כל-כך.

משנקפו השעות, והחלה בטנו הומה, חיפש בתרמיליו הריקים ולא מצא דבר מאכל. מיד שם פעמיו אל בתי הנדיבים ופשט את ידו. אך לא קיבל מאומה. הוא גרר עצמו עם זהבו וכספו מבית לבית, וממקום למקום, אך מזון לא ניתן לו.

עד שנפל ארצה, נשימתו רפה, מוטה אל כותל. מחבק ברעד את השקים המלאים זהב, ונופח את נשמתו עליהם, נפוח כָּפָן. או אז, התנפלו בני סדום, שבמהלך כל השעות עקבו אחריו בדריכות וחככו כפותיהם בהנאה, כמו באיזו תוכנית ריאלטי, ונטלו בחזרה את כספם וזהבם, איש-איש לפי מה שהעניק. כמובן, גם הפשיטו את הגווייה והתקוטטו באלימות לגבי הרכוש הדל, שאינו מן המתנות. את הגופה קברו במערומיה תחת אחד השיחים.

מסופר גם, על שיתוף פעולה של קבוצה שהיתה עוברת לפני אדם המציג סחורתו בשוק. נהוג היה שהסוחר נותן דוגמית מסחורתו, או מַטְעִים את הלקוח בטרם הקנייה כדי לגרות תאבונו. הלכו אנשי סדום, בטור ארוך, וכל אחד בתורו מבקש דוגמית, או טעימה, או חופן פיצוחים. והסוחר, שאינו יכול לבוא בטרוניה על נתינת דוגמית כה קטנה, היה מעניק את הדוגמיות, ומתבונן בעיניים כלות על סחורתו הנעלמת מתחת לידיו.

אויבי האורחים

מספרים גם על שתי ילדות שהאכילו אביון. כעונש על המעלל, נמשחו השתיים בדבש והועמדו סמוך לשדה כוורות. מאות דבורים עקצו אותן למוות. בדומה לכך, העלו על המוקד נערה שניסתה להחיות את חברתה החולנית בכד של קמח. הקהל יצא במחולות לקצב זעקותיה של הנשרפת.

לא כל האורחים חוסלו. מתוך מגעים דיפלומטיים ומסחריים, לא שווה לחסל שליחים ואנשי עסקים. אך פטור בלא כלום אי-אפשר, הרי זה כמו להעביר עגלה חרוכה לפני חוטם הארי. על כן הגו בני סדום רעיונות של עינוי שקט ומתמשך.

אורח מכובד היה מוזמן לסעוד את לבו בארוחה אחת ביום, בה הוגש מזון שאין לו שום מטרה אחרת מלבד לחנוק למוות את הסועד. תיאור הצלחת, כפי שמביא אותו ד"ר אבירם אדמוני בספרו 'אופים את האופי':

אל השולחן היו מגישים קערת חרס עמוקה, אשר במבט ראשון נראית מלאה בפיסות ירקות מבושלים, ואף חתיכות בשר. אולם ברגע שהיה הסועד נועץ את כפו בירקות, היה מגלה שהירקות הם רק שכבה דקיקה ביותר המכסה את מה שלמטה ממנה – גרגרי סולת גסים ויבשים…

ובכן, זהו גלגולו הראשון של הקוסקוס.

ארוחת סדום: קוסקוס

את מנת הקוסקוס היה על האורח לסיים עד תומה, מבלי להוסיף לו מרק או ירקות, וכן מבלי לשתות במהלך כל הארוחה, לפי שאם יעשה כן ייחשב לו הדבר לעלבון בלתי-מתקבל על הדעת. אלו היו מנהגי המקום, ושבירת הנימוס, היא שבירת העסקים.

בעל הבית היה מביט באורחו, שהיה נאנק ומבליע צרורות של גרגירים אל בית-הבליעה שלו. והקוסקוס היבש היה נתקע בגרונו. אם היה האורח מת מחנק, אזי יצא שכרו של המארח גדול עשרת מונים, לפי שהיה מיד מוזמן למשתה ושמחה עם חבריו, על ההישג המזהיר, ותוך כדי שתייה היה מתאר בצבעים עזים את הקורות אותו ואת אורחו. חוקרים טוענים, שהיתה חלקת אדמה מיוחדת לקבורת אנשים שנחנקו מקוסקוס.

אורח ששרד את מזון האימים. היה מבקש לו למחרת מקום אחר לאכול. וגם שם זכה לאתגר שיש בו הרבה מן ההתאבדות.

אורח שבא לעיר לעיסוקים מהירים, והיה על מארחו לשחררו לדרך. קיבל גם הוא סעודת קוסקוס. כאן הרוויח המארח כמה דברים.

ראשית, עיכב אותו עיכוב גדול, שכן אכילת קוסקוס אינה עניין של מה בכך מבחינת הזמן. וככל שהיה האורח ממהר לאכול, כן גדלו סיכוייו להיחנק.

שנית, היה המארח הופך את המים שייתכן ונמצאים בכליו של האורח, לחסרי תועלת לדרכו הארוכה, משום שתכף ביציאתו מן העיר, היה מְעָרֶה אל קרבו כמויות של מים, כדי להעביר את הגושים שנדבקו אל כל מערכת הבליעה והעיכול שלו. ואז בהמשך הדרך, תחת השמש הקופחת, לא נותרו לו עוד מים.

שלישית, הקוסקוס הוא מזון שייתכן ומשרה הרגשת שובע בזמן הסמוך לאכילתו. אך כעבור זמן קצר, מתחיל האורח לרעוב שנית, והוא עושה את דרכו בעינוי רב.

הקוסקוס לא עזב את התרבות הקרובה לנו בדרך זו או אחרת, ואם תיכנסו לבית ותראו על השולחן ארוחת קוסקוס, לכבודכם, מומלץ לכם להתחיל להוגיע מוחכם בחיפוש אחר המניע שייתכן ויש לבעל הבית ליטול את חייכם.

אם לא מצאתם מניע, נסו למצוא בבית רהיטים חדשים; או בחניה, מכונית חדשה; או על שורש כף ידו של המארח, שעון יקר; כל אלו סימנים שמוכיחים שהלה הוא רוצח שכיר שכבר קיבל מקדמה על חיסולכם.

זהירות. קוסקוס לפניך.