אופה מצות ביתי דיגיטלי

רשומה רגילה

"השתא בני חורין", מעכשיו תוכל לאפות מצות כשרות ומהודרות במטבח שלך, בלי טרחה ובלי מאמץ. קבלו אותו: אופה מצות ביתי דיגיטלי מהודר.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ארגון המילה היומית

רשומה רגילה

Talmud one word1כולם מכירים את "הדף היומי" בלימוד התלמוד, וסיומו בתוך כשבע שנים. מה דעתכם על "המילה היומית"? ללמוד את הש"ס מילה אחת בכל יום…

להמשיך לקרוא

מנת הומור עם תוספות – ושמחת בחייך 3 ס"מ

רשומה רגילה

Vesomachto 3 cm - Nachmanovitz (Cover) הספר יצא לאור בפורים, והפעם לקחנו אותו יותר ברצינות מהקודמים בסדרה. אל תיתפסו למילה, כי 'רצינות' זו מילה קיצונית במקרה של הספר הזה. אז בנימה אישית, קבלו כמה נקודות על יצירת הספר.

להמשיך לקרוא

פני הדור כפני הרכב

רשומה רגילה

כלי רכב מעוצבים בצלמנו וכדמותנו. בפרויקט זה 'פני הדור כפני הרכב', ננסה לפענח את הבעות פני המכוניות המקיפות אותנו, ומהוות חלק מהמציאות היום-יומית שלנו.

 

אודי איי-4 2007:

יודע שכוחו אינו במותניו עוד. מחפה על כך עם זקן צרפתי…

 

דייהטסו שרייד 2000:
חיוך חמוד, עם כיווץ עיניים. חיוך שהולך ומתמשך עד שהופך ערמומי ומטופש.

 

טויוטה אוריס 2008:

נגיסה בריאה של סטייק, הוא התחיל ללעוס, ואז הופיע הצלם.

הוא ניסה לומר משהו, צלם עוד מעט, אבל זה לא עזר. טיק. צילום. זה מה שיצא.

 


מאזדה 3 2007:

אני לועג לך, בהבעת תחכום עצמי.

ספונריזם – תופעת ה'שבורית זכוכה'

רשומה רגילה

אנו נהנים לעיתים משיבושי מילים בסגנון "שבורית זכוכה". לתופעה הלשונית הזו יש מונח מקצועי: ספונריזם, על שמו של איש אקדמיה שלא רצה בה כלל.

זרח מפרחוני (פרח מזיכרוני).

צוחה ובוחקת (בוכה וצוחקת).

זולם בעבועים (בולם זעזועים).

עיצורים, תנועות או צורנים (Morpheme) מוחלפים זה בזה. אם לשעשוע, אם מתוך בלבול, ואם באופן טבעי על-ידי פעוט שעושה את צעדיו הראשונים בשפת אמו.

באנגלית זה נקרא סְפּוּנֶרִיזֶם (Spoonerism). התופעה הלשונית נקראת על שמו של וויליאם ארצ'יבל ספונר (William Archibald Spooner), איש אקדמיה מאוקספורד, אנגליה. חי בין השנים 1844-1930.

ההיסטוריה

שיבושי לשון שכאלה מתוארכים אחורנית למאה ה-12 בצרפת. וגם באנגליה, ספונר לא היה הראשון. שיבוש לשון מתועד אצל סופר הרנסנס הנרי פיצ'אם הצעיר (Henry Peacham) עוד ב-1662. במהלך המאה ה-19 פשט תחום שיבושי הלשון ועיוותי המילים כצורת הומור חברתי מקובלת. היסטוריונים וחוקרי הומור חלוקים מתי בדיוק ומאיזה סיבה החלה התופעה לצבור תאוצה בקרב הציבור. גם במערב ארצות-הברית נפוץ הדבר, נאמר שאברהם לינקולן עשה בעצמו שימוש בשיבושי לשון לשעשוע.

על כל פנים, התופעה קרויה ספונריזם על שם ספונר, שאייש באוקספורד שלל תפקידים אקדמיים בתקופת זמן של שישים שנה. הוא מתואר כאיש קטן מידות אך רב-עוצמה ובעל ידע רב ומקיף. התלמידים ושאר אנשי הצוות רכשו לו כבוד ונהנו לשמוע את הרצאותיו. עם כל זאת, כל מה שזוכרים ממנו, אלה שיבושי הלשון המגוחכים שלו.

האיש והשיבושים

האם ספונר אכן החליק בלשונו פעם ופעמיים? ייתכן. האם הדבר עורר את שומעיו לפרוץ בצחוק? ייתכן. אך מה שבטוח, זה לא קרה לו הרבה, והוא בוודאי לא אחראי לכמות המפלצתית של השיבושים והשגיאות שהצמידו לו מאוחר יותר. הסטונדנטים היו עושים שעות בהמצאת משחקי מילים ושיבושים פרועים, תוך שהם לובשים את 'כובע' הספונריזם. המונח נפוץ אז אל מחוץ לכותלי האוניברסיטה.

ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי (Arnold J. Toynbee) שאחראי על 12 כרכים שמפרטים את תחייתן ושקיעתן של ציביליזציות, מתאר את ספונר כאיש דמוי עכבר, אך אמיץ כאריה; בגיליון פברואר 1995 של הירחון ריידרס דיאג'סט (Reader's Digest), תואר האיש כאלבני, קטן קומה, בעל פנים ורודות, קצר-רואי, ובעל ראש גדול יחסית למידות גופו. אופיו ידידותי ומסביר פנים.

השיבוש והאנשים

ספונר עצמו לא הפיק הנאה מרובה מהפרסום הלא צודק שלו. כאשר הסתערו לעברו תלמידים וביקשו הרצאה, הוא פטר אותם במנוד ראש. "אתם לא רוצים הרצאה," הוא אמר, "אתם רוצים שאני אגיד את אחד מהדברים האלה…"

עד כמה שהתכחש לכך, שמו נקשר עד היום בשיבושי מילים, עד שהפך למונח עצמו שמתאר את התופעה. בפעמים הבאות שתשתעשעו בשבורית זכוכיה ודומיה, תנו רגע דומייה לוויליאם ארצ'יבל ספונר, שלא מרצונו, ניתן לכנות אותו אבי הספונריזם.

והנה כמה מקוריים

שימו לב לתבניות השיבוש השונות.

  • בא עליו בתַקלו ובמַרמילו (בא עליו במקלו ובתרמילו).
  • באו נַיים עד מֶפֶש (באו מים עד נפש).
  • טובל בשמש רגלו (טובל בשמן רגלו).
  • טיטוסו של יתוש [יתוש – מלעיל] (יתושו של טיטוס).
  • כְּמַעַיָר המִתְגַבֵּן (כמעין המתגבר).
  • נכנס סוד יצא יין (נכנס יין יצא סוד).
  • עצם מבשרו ובשר מעצמותיו (עצם מעצמיו ובשר מבשרו).
  • טֶמַח קָחוּן (קמח טחון).
  • שְמָאלַיים יָדִיוֹת (ידיים שמאליות).

קישורים

סיפורו של נסיין מזרנים

רשומה רגילה

"זה אולי נשמע מגוחך, אדם שתפקידו לנסות מזרנים, אבל האם מקצועו של 'מבקר מסעדות' אינו מגוחך באותה מידה?" סיפורו מעורר ההשראה של נסיין מזרנים מרומניה.

 

ימי בטלה

בצעירותו היה סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק (Sandu Babliuc) עצלן ובטלן בעל שיעור קומה, חי במוֹינֶסְטִי (Moineşti), רומניה. האיש לא הצליח להחזיק עצמו בעבודה יותר משבוע. בדרך כלל נזרק בשל הפסקות ארוכות שהיה נוטל לעצמו באופן תכוף, תוך שהוא מזניח את הטוסטים והנקניקיות על הגריל, או את משאבת הדלק, או כל דבר שניתן לאחריותו.

למעשה, סֶנְדיוּ קיצר את שמו מאַלֶקְסַנְדְרוּ, ובסביבתו הובן שהדבר נעשה מתוך עצלותו של הבחור בהגיית שמו הארוך. העצלנות שלו קיבלה אישיות בפני עצמה.

גם בחייו הפרטיים היה סֶנְדיוּ נרפה וחסר מוטיבציה. חי בבית הוריו, רובץ רוב היום על מיטתו, ואת שאר הזמן מבלה באכילה, או בישיבה במרפסת, מיטלטל על כיסא נדנדה מעץ, כמו זקן מופלג. אמו, עקרת בית, דאגה לו וניסתה לסייע לו, למרות הכל. אביו, עובד כפיים נמרץ, היה לועג לו ועוקץ אותו בכל הזדמנות. סֶנְדיוּ היה מגיב במשיכת כתף, עיניו נעוצות באופק.

אביו היה מכנה אותו 'נסיין מזרנים'. והיה צוחק, "לפחות תעשה מזה כסף…" סֶנְדיוּ מעולם לא חשב שהבדיחה הזו תקים אותו על הרגליים.

"מִתחילה לא נתתי למזרן הזה סיכוי גדול. הוא היה מחוספס למגע וקשיח תחת לחץ, כמו אבן. אבל מתברר שהוא דווקא התגלה כמזרן טוב אחרי עבודה מאומצת. אם זזתי במהלך השינה, המזרן הזה סיפק לי עיסוי."

התפנית

כאשר אמו חלתה, ואביו נאלץ לסעוד אותה, ולהפסיד ימי עבודה משלו, היה הבית אפוף אדים מרוב גערות קולניות וזעם. אביו הראה לו את הדלת, והזהיר אותו שלא ישוב אם אין בידיו עבודה, ואפילו הבזויה ביותר. הוא לא יכול להניח לבנו לבזבז את חייו ולהיטפל לסובבים אותו.

סֶנְדיוּ הסתובב יומיים ברחובות. ללא חברים או מכרים, לא היה לו לאן לפנות כדי לקבל שטח רביצה. לא היו לו כישורים מיוחדים, בקושי שלט בכתיבה או בחשבון, משום שאת כל זמנו בבית-הספר בילה בנמנום.

אחרי שהשאיל מאביו טוקסידו ועניבת פרפר, פנה סֶנְדיוּ לקניון הסמוך, נכנס אל חנות רהיטים ודרש לראות את המנהל. כאשר ישב מולו, לא הבין סֶנְדיוּ למה אנשים מפריזים בערכו של ביטחון עצמי. הוא עצמו לא חשש, ולא התרגש, לא ידע שזה נובע משלמות עצמית וחוסר אכפתיות של עצלנות.

סֶנְדיוּ לחץ את היד שהוגשה לו והציג את עצמו. "שלום לך, אני שמח שיכולת להיפגש איתי. שמי סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק, ואני נסיין מזרנים."

מנהל החנות הסתכל בו רגע ארוך, פיו פעור. "מה? נסיין מזרנים?" הוא השמיע צחקוק. "בחיים שלי לא שמעתי על דבר כזה?"

סֶנְדיוּ הנהן. "אם אתה מעריך את התחום שלך, את הלקוחות ואת השם שלך, מוטב שתעסיק נסיין מזרנים." הוא הניח את כפו על חזהו. "ואפילו לא אכפת לי שזה יהיה מישהו אחר. רק אל תמכור מיטות ומזרנים, מבלי שיש לך נסיין צמוד."

"במהלך השינה התהפכתי מצד לצד קרוב לתשע פעמים. אני לא מבין מה יש במזרן הזה שעשה אותי קופצני כל-כך. לסיכום, המזרן עשוי להתאים לחיילים ואנשים שנמצאים בכוננות. מובטחת להם התעוררות מהירה."

מה התפקיד שלך?

המנהל נראה משועשע. הוא התקשה להאמין שלא מדובר בבדיחה או מתיחה. סֶנְדיוּ אמר, "זה אולי נשמע מגוחך, אדם שתפקידו לנסות מזרנים, אבל האם מקצועו של 'מבקר מסעדות' אינו מגוחך באותה מידה? האיש אוכל על חשבונך, ואז הולך ומפרסם את רשמיו בנוגע לטיב הבישול שלך, ההגשה, ניקיון המקום והשירות."

"ומה אתה עושה? כלומר, איך אתה מנסה את המזרנים?"

סֶנְדיוּ הצביע אחורנית אל החלון, שצפה על משטח מוגבה ובו מיטות ומזרנים. "אני מנסה את המזרן, אני ישן עליו. ואז כאשר אני מתעורר, אני ממלא דוח מפורט על טיב השינה, על הנוחות, על ההרגשות. וכן הלאה." הוא קם ממקומו. "אם זה לא נראה לך, אני אצא מהדלת הזו, ואתה תישאר מאחור, בפיגור אחרי עולם הריהוט והאינטרקציה בינו לבין הקונים."

מכאן והילך סֶנְדיוּ החל לנסות את המזרנים שנמכרו בחנות. מיטות ומזרונים הועברו לסירוגין אל פינה מאחורי וילונות שהוקצתה עבורו. סֶנְדיוּ היה ישן כל היום והלילה, ועבור כל מזרן שניסה קיבל תשלום. היו אלה פרוטות.

"ישנתי על המזרן הזה בדיוק שש וחצי שעות. כל רגע נוסף של שכיבה הפך עבורי לעינוי. העדפתי לשכב על הרצפה שעה נוספת."

פריצת דרך

תקופה לאחר מכן, התגלגל סֶנְדיוּ אל משרדי ניהול של רשת רהיטים בפריסה ארצית. סכומי הניסוי עלו עבור כל מזרן. רשת הרהיטים החלה להוסיף תווית אלכסונית באחת מפינות המזרן, ובה מודפסת תמונתו של סֶנְדיוּ בכובע לילה וכתוביות מובלטות:

ארבע כוכביות איכות של סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק!; לא תרגישו כאבי גב, הבטחה של סֶנְדיוּ!; המזרן שסֶנְדיוּ העניק לאמא שלו במתנה!; נסיין המזרנים מספר אחת אהב את המזרן שלנו, אנו בטוחים שגם אתה!; ועוד ועוד.

נסיין המזרנים, עצלן עם קבלות, הפך לכוכב בעולם המיטות והמזרנים. שכרו עלה בהתמדה. כעבור תקופה, הוא שכר משרדים ועורכי דין, והחל לדרוש ולקבל תמלוגים על כל מזרן שנמכר אחרי שניסה אחד מאותה סדרה. כל מזרן שנשא את שמו, זיכה אותו בכסף; היה בזה כסף רב, והמאמץ… לא היה גדול.

בהמשך החל סֶנְדיוּ לסבול מכאבי גב, ומשקלו עלה. הרופאים אמרו לו שגופו מתנוון בשל חוסר פעילות. סֶנְדיוּ החל להתעמל. ואז דרש כסף רב יותר מחברות הרהיטים, משום שעתה, כך טען, הוא בודק כל מזרן פעמיים, לפני ואחרי שהוא יורד במשקל.

סֶנְדיוּ החל לנסות את מושביהן של מכוניות. הוא נמנם על כל אחד מהמושבים, ותיאר את התנסותו. יצרני רכב הציעו לו מכוניות במתנה, ובלבד שידבר עליהם טוב.

היתה תקופה שסֶנְדיוּ גם ערך את 'הבדיקה הכפולה', במהלכה הוא ישן בחלק מהזמן על צד אחד של המזרן, ולאחר מכן עשה פרק זמן נוסף על צידו השני. התשלום על הנסוי היה כפול. כל צרכן רוצה לדעת שהמזרן שהוא קונה הוא דו-צדדי באמת, ואם אחד הצדדים מתקלקל או מוכתם ללא תקנה, תמיד באפשרותו להפוך ולהמשיך ליהנות מהמזרן.

"זה מזרן לחובבי סיוטים. מעודי לא חלמתי חלומות זוועה שכאלה, על שום מזרון שהוא."

מזרן מחויט

עברו שבע שנים של מהפכה בעולם הריהוט, סֶנְדיוּ רכש עסק כושל לייצור מזרנים, והפך אותו מהמסד עד הטפחות. הוא פתח את בית החרושת שמציע מזרנים מחויטים.

בטקס הפתיחה, מול מאות אנשים ואלפי צופים, אמר סֶנְדיוּ, "איך אתם יכולים לקנות 'מזרן מדף'? עד כמה שהמזרן הזה יהיה יקר ואיכותי עם כלי תווי התקן הקיימים, הוא עדיין נוצר כדי לספק את רצונם של כמה שיותר צרכנים. ואם אתה רזה, המזרן עדיין יתאים לך? ואם אתה בעל מבנה גוף מלא? שרירי? בעל גב חלש? עדיין כל אלה ישנים על אותו מזרן שנוצר עבור כולם!" עיניו של סֶנְדיוּ עברו על פני המאזינים. "מובן שאינכם יכולים לקנות חליפה מפס ייצור, כי המידות והגזרה שלכם שונות, אז למה להתפשר כשזה מגיע למזרנים, עליהם אנחנו שוהים כמחצית מחיינו."

אנשים השתכנעו. מפעל המזרנים המחוייטים של סֶנְדיוּ הזמין כל צרכן לפגישה אישית. אורטופדים ורופאים בדקו את מידות הצרכן, את משקלו, את מסת שריריו ואת ההיסטוריה הרפואית שלו. נערך לו מבחן המסקר את סגנון השינה שלו. דוח מפורט נרשם ונשלח אל מחלקת הייצור.

עשירים ורודפי מותרות מכל רחבי העולם הזמינו את המזרנים המחויטים של סֶנְדיוּ; מפעלו יצר פעילות משותפת עם תאגידי רכב, יצרני ספות וריהוט משרדי. שמו של סֶנְדיוּ הפך שם נרדף לאיכות אינדיבידואלית.

"ומי אמר שמזרן טוב לא מאבד נפח אחרי שקמים ממנו? מדדתי את המזרון לפני ואחרי הניסוי. ומתברר שגובהו ירד בסנטימטר שלם. מי יודע, אולי תוך שבועיים המזרן הזה ייעלם לחלוטין."

מאז ועד עתה

בארוחות צדקה ובראיונות עומק לעיתונות, סֶנְדיוּ תמיד מזכיר את אביו שדחף אותו לעסוק בנושא. סיפר שתמיד היה אומר לו, "כלום אתה לא עושה, כלום! ממזרן למזרן, בכל הבית…" או, "חבל שאין מקצוע כזה 'נסיין מזרנים', היום היית מיליונר!"

היום סֶנְדיוּ כבר עייף מהעסקים. בפועל, באישיותו, הוא איש עצלן וחסר דחף, והצלילה המטאורית הזו לתוך עולם העסקים התישה אותו. התרופה שלו היא, כמובן, מנוחה מרובה…

כעת מעביר סֶנְדיוּ קורסים מורכבים בניסוי מזרנים, והוא בוחר אישית את הנרשמים. הוא מחפש את הבטלנים האמיתיים, העצלנים שלא יצלחו לשום עבודה אחרת. והכיתה, השיעורים, הקורס כולו, נערכים בדממה ממושכת… כל התלמידים, כולל סֶנְדיוּ המורה, רובצים על מזרנים, ישנים להם בשלווה.

"ישנתי במושב האחורי של המכונית הזו, התמיכה של מסעד הגב והשיפוע של המושבים עצמם, סיפקו לי פינה חשוכה ונעימה. רק חבל שאני לא גמד, כך הרגליים שלי לא היו משתלשלות מחוץ לפתח."

קישורים

תיקו מקסיקני בבית-הכנסת

רשומה רגילה

הראשון שיוצא, לוקח עליו את הסתלקות השכינה מבית-הכנסת. אף אחד לא רוצה לצאת ראשון. זהו תיקו מקסיקני.

בית-כנסת בפולין.

דממה שררה באולם בית-הכנסת הקטן, השטיבל. עשרה יהודים נטועים במקומותיהם כפסלים. הם הביטו זה בזה, פנים מכווצות, עיניים מצומצמות. נשימתו של כל אחד מהם היתה כלואה במחצית הדרך מריאותיו.

שמערל היה הקרוב ביותר אל הדלת, צעד וחצי לכל היותר. הוא לא זז. אוחז את זקנו באגרוף קמוץ, אישונים מוקטנים, והוא פוזל אל מעבר לכתפו הימנית, בוהה ביתר במבט מזוות.

איש לא זז. כאשר מתאספים עשרה יהודים בבית-הכנסת, מצטרפת אליהם השכינה. הראשון שייצא יוציא אותה עמו. אף אחד לא רוצה להיות זה שיסיר את תוספת הקדושה מעל בית הכנסת.

לקיר המזרחי הוצמד אמש שלט חדש, שמונה את הקללות והרעות שלוקח על עצמו האדם שמוציא עמו את השכינה מבית-הכנסת.

יענקל, שעמד מאחורי הבימה, הניח יד על כיסו וחשק את שיניו. הטלפון הנייד שלו הרטיט את מעיו. עליו לקבל שיחה דחופה מבעל הגמ"ח, ועתה נבצר ממנו להגיב. ואולי זאת בכלל אשתו, או החברותא שלו.

מוטל הביט אל הדלת במורת רוח. הוא הבטיח לבת שלו שיופיע לארוחת ערב עם הנכדים. זיעה ניגרה ממצחו, טיפות נשרו לתוך זקנו הלבן. המצב הזה יכול להימשך לנצח. בתנועה איטית ומקוטעת הוא שלח את ידו אל השולחן.

כל העיניים בשטיבל עקבו אחריו. הוא הרים ספר מעל השולחן. קרקוש הכריכות הקשות הנשחקות ספר בספר נשמע היטב. מוטל נעצר, מסתכל אל האחרים ואז מוסיף ומרים את הספר. אנשים סביב לא נשמו. הספר נפתח, הסיבים שהושחלו בתוך שדרתו כדי לתת תוספת חוזק, גרמו לספר להיפתח רק עד לחצי. ידיו של מוטל רעדו.

שמערל ניסה להציץ דרך השתקפות החלון ולזהות באיזה ספר מדובר. בעודו מתאמץ לעשות כן, מניח שמדובר בספר מוסר, הדלת נפתחה.

בפתח עמד יהודי חמוש בתיק צד מרופט ומטרייה. מצחו נחרש קמטים ועיניו הבוערות התרוצצו לכל עבר ואז נקבעו ישירות בתוך עיניו של שמערל. אגרופו רעד על ידית הדלת, פסיעתו קפאה.

שמערל לא זז. הסיכוי שלו טוב מספיק גם כך. ברגע שהאיש הזה ייכנס פנימה, יוכל הוא לצאת, מבלי להוציא עמו את השכינה, משום שבית-הכנסת יכיל עשרה יהודים בלעדיו. האם זה יצליח? הוא הבחין בכתם אדמדם מתנתק מנקודה בסמוך לקיר ומתקרבת אליו בצעד חלקלק.

ראשו של שמערל הסתובב על ציר הגרון. מישהו אדמוני מנסה להקדים אותו. האיש שעמד בדלת קלט מיד את המתרחש, אך נבצר ממנו לזוז. אסור לו להסגיר את כוונותיו.

עיניו של שמערל חקרו את האיש, את התיק המרופט, את המטרייה בעלת הגיבנת. שני שעונים בצבצו מעבר לשפת שרוולו. האיש מקפיד כנראה על זמנים לפי אופקים שונים. ואולי הוא מוודא את זמני המניינים מסיבה כלשהי.

ידו של האיש שמטה את ידית הדלת, וזו החלה להיסגר. חריקת הצירים הרטיטה לבבות. אולם הדלת לא נסגרה, נעצרה בחצי הדרך, נתקלת בנעלו של האיש. הנוכחים נשמו לרווחה.

האיש הוסיף לבחון את המצב, מבטו נתקל בשלט המודיע על הצרות שיהיו מנת חלקו של מסלק השכינה. זאת מלכודת. תיקו מקסיקני. הוא הגיע לכאן כדי לקבץ נדבות, להתרים את הציבור. אולם הציבור קטן והסיכוי להוציא מהם משהו לא נראה מבטיח. התפילה הסתיימה. כל אחד מהם רוצה לעזוב.

ברגע שהוא ייכנס, מישהו אחר ייצא במקומו, ואז הוא יישאר בפנים. כלוא. מפסיד את המניינים האחרים, שם הוא יכול בינתיים להתרים. הוא הרים את פניו ממפתן הדלת, בוחן את השניים שניצבו מולו משני צידי הדלת. זה הולך להיות קרב קשה.

לבסוף האיש נמלך בדעתו, לוקח צעד אחד אחורנית. נעליו צייצו על אריחי הרצפה שהוחלקו עם השנים, תחת אין-סוף דריסות של סוליות נעליים.

שמערל והאיש שלידו עקבו בתנועת עמוד שדרה אחר הדלת הנסגרת. הטריקה לא איחרה לבוא, מהדהדת, מאיימת. הם לבד שוב.

מי יישבר ראשון?

הדלת נפתחה באִבחה אחת. בפתח עמד צעיר עם טלית-קטן צמרירית שהתנופפה ברוח. הוא פרש את ידיו, "היי… שמולקה, אני מחכה לך כבר חצי שעה בשטיבל השני."

שמולקה הביט מהקצה העליון של עיניו, פניו מכוונות אל הרצפה, גבותיו מכווצות. הוא פרש את ידיו והרקיד את כתפיו פעמיים.

הצעיר שבפתח נאלם דום. מסמיק עד גדותיו. הוא הכניס את עצמו לתוך הסבך. האם מישהו יוותר לו? הספרים הפתוחים ממתינים לו בשטיבל השני… הוא לא יכול לחכות עוד. צעד מהסס אחורנית. הדלת נסגרה.

כולם הסתובבו אל שמולקה. הוא יכול היה להציל את המצב. היה לו מישהו מבחוץ, אם קצת מאמץ הוא היה מאזן כאן את הכוחות. הוא פתח את פיו, קולו חרוך, יבש, "החברותא שלי… אה…" הניף את ידו במקום להשלים את המשפט.

מלמולים ואנחות נשמעו סביב ופסקו עד שקט מוחלט, ברגע שהדלת נפתחה שוב. החריקה היתה ארוכה הפעם. הצעיר נראה שוב בפתח. מחזיק בידיו שני ספרים פתוחים זה מעל זה. צעד קדימה, משעין את שכמו על הדלת ועוצר אותה, פתוחה.

שמערל בלע את רוקו. עוד צעד אחד… קדימה… קדימה…

הצעיר נכנס. "נלמד כאן היום, שמולקה. אבל אל תשכח את 'המכיר את מקומו'!"

רגע של הלמות לב פרועה ושמערל היה בחוץ. מניח לרוח לבדר את שערות ראשו. רק עכשיו שם לב כמה הזיע, צווארון חולצתו היה סחוט. הוא נשען על מעקה האבן בחצר בית-הכנסת, לוקח כמה נשימות עמוקות. משתחרר מהמתח.

הוא שמע קול מאחוריו, "אַ צֶנְטֶער, אַ צֶנְטֶער… מעריב, מעריב."

עשירי למניין. עשירי קודש. שמערל לקח עוד נשימה אחת ופסע מאוששות לכיוון השטיבל. עכשיו הוא יזכה בעצמו להכניס את השכינה לבית-הכנסת. האיש שזימן את העוברים ושבים לתפילה הצביע באגודלו אל שלט שנקבע על הקיר החיצוני של השטיבל, ובו ברכות וטובות שיהיו מנת חלקו של זה שמכניס פנימה את השכינה.

כאשר נכנס שמערל ועבר בעיניו על פני המתפללים, התברר לו שהוא עדיין לא העשירי. הוא חייך והתיישב, סמוך לפתח.

  • לחץ כאן כדי לקרוא על תיקו מקסיקני פחות הומוריסטי, ואיך פותרים אותו.