מה אני, אוויר?

רשומה רגילה

עד עכשיו היה האוויר בלתי-נראה. מעכשיו, הוא נראה מאוד… תרסיס חדשני יאפשר לצבוע אותו בשלל צבעים.

עסקי אוויר

עובדות מפתח

  • האוויר ממלא את הכל כחומר.
  • נושאי התואר "דוקטור בכימיה של הצבע" הם בודדים ממש.
  • תגליות מדעיות רבות התגלו בטעות.

 

מטבע הלשון שבראש מאמר זה, הוא ביטוי ברור בלשון העם לכך שאוויר אין בו ממש. ביטויים נוספים כמו, "הוא מדבר באוויר", "עסקי אוויר", ובפי הזקנים "פרנסות אוויר", מדברים על עניינים חסרי אחיזה במציאות, וחסרי בסיס. ממש כמו האוויר, שהוא בלתי-נראה, ולא ממשי.

בגיל מוקדם אנחנו לומדים לדעת שאוויר הוא חומר שמקיף את כדור הארץ וממלא את הכל, ובלעדיו לא ייתכנו חיים. גם אנשים, גם בעלי חיים, כולם זקוקים לאוויר. אפילו צמחים. בניסויים בלימודי טבע, ניתן לראות שצמחים שנמשחו בחומר שמנוני, נחנקים ומתים, משום שאינם יכולים עוד לנשום את האוויר.

בכל פעם שנייר נופל ארצה, אנחנו נוכחים לדעת שהאוויר שמתחתיו מפריע לו ליפול במהירות, והוא מרחף אט-אט עד שמגיע לרצפה. גם הצנחן, למעשה נאחז באוויר עצמו כדי להאט את צלילתו כלפי מטה.

החומר הזה אפילו שוקל. משקל האוויר 'העולמי' מגיע לכ-6 מיליוני מיליארדים טון. ממש אוויר, הא?

וכל הקסם הזה שקוף. האם יש משהו רע בלהידמות לאוויר? לפחות מחצית מהביטוי בראש המאמר, אין בה משום העלבה.

צבע הבירה

הבעלים של מבשלת הבירה 'הֶבִיצְבִּירץ' שבעיר הביץ (Heviz), הונגריה, עמדו בפני תנודות מוזרות בצריכת הבירה שלהם בשוק המקומי. בדוחות, הדבר תואר כמו גלים. צריכה מרובה של הלקוחות, ואז שקט, ושוב, צריכה מרובה, וחוזר חלילה.

אחרי חקירה מעמיקה הם הגיעו למסקנה שהדבר שלמעשה משפיע על הלקוחות יותר מכל, זה צבע המשקה. בעונות שונות של השנה, נדרשים צבעי בירה כהים, או בהירים יותר בהתאמה. ודווקא על זה, לא היתה להם שליטה מוחלטת.

לצורך העניין נשכר "דוקטור בכימיה של הצבע", שהגיע מעיר הבירה, בודפסט. אלמוני שעתיד לעשות היסטוריה. ברנש בשם אמברוס זולוסי (Ambrus Szolosi), דמות איטית בכל הרבדים. הוא מדבר לאט, תנועותיו איטיות, והוא לוקח כל פרויקט ברצינות, ובודק את כל האפשרויות.

אמברוס לקח את ההצעה לבדיקה במעבדה שלו. כעבור חודש הודיע ל'הֶבִיצְבִּירץ' שהוא לא יכול לעזור להם. ועליהם לפנות למהנדסי מזון ומשקה. הוא לא סיפר להם שהניסיונות שעשה במשך חודש ימים, במהלכם עברו תחת ידיו סוגי גז שונים, ואין-ספור מרכיבים טבעיים וסינטטיים, הוא הגיע לתגלית מרגשת בהרבה.

איש הצבע

הנוזלים השונים שנותרו במבחנותיו של אמברוס, כבר תועדו במחברותיו ועמדו לפני השמדה. כאשר הבחין שאחד מהנוזלים מגלה יכולת הילכדות יוצאת דופן אל גז אורגון שכמות ממנו מצויה באוויר, לקח לו זמן להבין את חשיבות העניין. ועד שהבין, הנוזל כבר הושמד.

הוא מיהר שוב ליצור את הנוזל, על פי הנוסחה במחברותיו, וכאשר בעבע הנוזל במבחנה, היה עליו להיזכר לשם מה יצר אותו. ניסויים נוספים, בעיקר כדי להפחית את משקלו הסגולי של הנוזל וריסוק המסה שלו, לקחו חודשים.

כאשר פנה אמברוס והשתלב בלימוד הכימיה של הצבע, הוא ספג קיתונות של לעג. התחום הזה כל-כך מצומצם, עד שאפשר לספור על יד אחת את האוניברסיטאות שמלמדות את הנושא. בארצות-הברית, למשל, אף לא אוניברסיטה אחת עוסקת בכך. ואנשים שנושאים את התואר "דוקטור בכימיה של הצבע" הם בודדים ממש.

ברגעים של ניסוי חסר תכלית, היה אמברוס משלים עם הלעג שהרעיפו עליו בתחילת דרכו.

לצבוע את האוויר

הניסיונות הוכתרו בהצלחה. אחרי עמל ויגיעה, הררי מחברות, ומעבדה אחת שהושמדה כליל, הגיע אמברוס אל התוצר הסופי: ARSP, שזה שם הקוד של תרסיס לצביעת האוויר.

ריסוס קצר גורם לאוויר באזור הפגיעה של התרסיס להפוך את צבעו לאחד משלושת הצבעים האפשריים כרגע, כחול, שחור, וצהוב. הצבע שבתרסיס מתלכד עם מולקולות האוויר. עננה צהבהבה מתפשטת לפי זרמי אוויר, ההתחוללות בחדר, והחלונות הפתוחים.

אנחנו עדים לכך שהאוויר אינו חסר ממשות.

שימוש באוויר צבוע

גם ד"ר אמברוס זולוסי שאל את עצמו, למה צריך את זה? התשובות הגיעו מיד עם פרסום התגלית בעיתון מדע מקומי, תחת הכותרת "עסקי אוויר צבעוניים".

בתי-חולים התעניינו בתרסיס, כדי לבדוק לפחות פעם אחת, כיצד זורם האוויר בין חדרי המבנה, ואולי מעביר עמו חיידקים.

תעשיית הרכב והתעופה יכולה לעשות באוויר צבעוני שימוש רב, כדי לבקר את זרימת האוויר בסביבות הרכב או המטוס. לחצי אוויר על השמשות ומשטחים. וכן כדי לבדוק אטימות.

הצבא ויצרני חומרי נפץ יכולים להיעזר באוויר צבוע כדי ללמוד על דרכי התחוללות ההדף ואזורי הפגיעה המקיפים.

וגם המשתמש הביתי יכול להיעזר בתרסיס כדי להרגיע את האווירה, או כדי להסעיר את הקהל במסיבה רבת משתתפים.

ד"ר אמברוס בדק את התרסיס בבית. הוא צבע את האוויר שיצא מריאותיו, והתבונן בו. כמו כדוריות זעירות מרחפות סביב. האוויר נשאב אל המזגן ונפלט ממנו. עדיין צבוע, אך מקורר. וחזר אליו כלעומת שבא. הדבר גרם לו לכבות מיד את המזגן.

הוא גם התפתה לשחרר ריסוס אחד בתוך מטוס. הוא ראה את האוויר מתנגש בדפנות ומתערבל סביב. הדבר גרם לו תחושה קלאוסטרופובית.

נכון לרגע זה, אין עדיין יצרן שמתכוון להפיק את החומר לשימוש מסחרי. אולם גופים גדולים, כמו אלה שתוארו לעיל, מתחילים לבדוק אותו לשימוש ייעודי.

יום יבוא, והודות לד"ר אמברוס זולוסי, הביטוי  "מתייחסים אליו כמו אל אוויר", יובן כך: "מתייחסים אליו כאל מישהו צבעוני ומיוחד"…

קישורים

גלגולי השעון האישי

רשומה רגילה

שעון יד נראה לנו עניין מובן מאליו. אבל לא תמיד זה היה כך. השעון האישי נדד על פני איברים נוספים לפני שמצא מנוחה על שורש כף היד.

הקטנת המערכת

בתחילה היו שעונים כבדים שהיו דומים לרהיטים או לפחות כאלמנטים דקורטיביים. בגרמניה, בתחילת המאה ה-16, פיתח פטר הנליין (Peter Henlein) את המכאניקה הממוזערת של קפיצים וגלגלי שיניים, ועם קצת מאמץ נוסף הוא אף פיתח את השעון הנייד הראשון.

מכאן והילך החלו להופיע שעונים קטנים יחסית בצורות ועיצובים שונים. החל מצורות של חיות ודמויות בני-אדם, וכלה בנושאים דתיים ואיתני טבע.

אולם עדיין, שעונים אלו נישאו כפי שנושאים עששית, או מטרייה, או בתוך נרתיק משלהם. הם יכלו להוות כחפץ אישי של אנשי עסקים וסוחרים, נח בתוך תיבת המסמכים שלהם.

במרוצת כמה עשורים הלך השעון ונעשה קטן יותר, עד שלקראת השליש האחרון של המאה, מדען הולנדי בשם כריסטיאן הויגנס (Christian Huygens) רשם פטנט על שעון כיס.

שעון לכל כיס?

שלוש עובדות מפתח

  • השעון הראשון שהיה צמוד לגוף, היה שעון רגל.
  • השאלה 'מה השעה?' היא במקור שאלה משפילה.
  • שעון היד הראשון, מקומו היה על הקיבורת.

 

עצם הרעיון של שעון כיס, מעבר למזעור הכרוך בכך, היה מגוחך בפשטותו. כמו שהיום, נניח, ייקח מישהו מחדד זעיר ויכריז עליו שהוא אינו מחדד רגיל, אלא זהו מחדד כיס.

עם השחרור מההתרגשות הראשונית של השעון הזעיר, מצאו אנשים שונים ששעון כיס סותר למעשה את קיומו. הכנסת היד לכיס, הוצאת השעון, שחרור מכסהו, והצצה בו, הם סדרה ארוכה מדי של פעולות עבור המשתמש שזקוק באופן מידי לידיעת השעה.

כמובן שלא כל הציבור היה שותף לטרחה הזו, ורובו ראה בשעון הכיס תגלית שמימית לקידום האנושות. אולם, כאמור, היו את המיוחדים ששעון כיס לא פתר עבורם דבר.

שעון רגל

ב-1690, אמן ספרדי בשם מיגל דה-לפוואז ביקש מהסנדלר שלו לתפור שעון אל חרטום הנעל השמאלית שלו. דה-לפוואז היה קדר, ורגלו הימנית היתה עסוקה בלחיצת דוושת הרגל של האובניים שלו. ידיו העסוקות בעיצוב כלי החרס שעל משטח העיצוב המסתובב, בוודאי אינן יכולות להוציא שעון מכיס כלשהו.

כך נוצר 'שעון הרגל'. אמנים ועובדים שונים שידיהם עסוקות במהלך עבודתם, קנו נעליים מוכנות עם שעון תפור בהן. אחרים קנו שעון ייעודי שאחוריו דביקים והותאם למידות הנעל.

מאוחר יותר הפך המוצר למגושם וסבוך עוד יותר, משום שנוספו מכסים להגנת השעון בעת הליכה ברחוב, וכן מוט טלסקופי שהיה מוצמד לנעל וניתן לשליפה ביד אחת על מנת לכוון את השעון מבלי להתכופף.

שעון קיבורת

ב-1701, מלחין וכומר איטלקי בשם ברטראנדו פולאטי, ביקש מהחייט שלו לתפור שעון אל מקטורן המלחינים שלו, בשרוול הימני באזור הקיבורת. כמלחין קפדן, וכמנצח קפדן עוד יותר, הוא מצא צורך הכרחי לראות את השעון בכל רגע נתון. וכך, כאשר השעון צמוד לקיבורת זרועו, הוא מסוגל לראות אותו בהבזק מהיר תוך כדי תנועות הניצוח. תנועות היד והראש הן טבעיות, ואיש לא אמור לדעת שהוא מציץ בשעון.

ברטראנדו פולאטי יצר למעשה את שעון היד הראשון. הוא לא הוצמד לשורש כף היד, כמו היום, אבל קיבורת היא עדיין יד.

אנשים רבים מצאו את המיקום הזה נכון בהחלט עבורם ושעון הקיבורת תפס תאוצה.

שעון צוואר

שעון זה נתלה על הצוואר כמו תליון והוא נוצר ב-1758 על-ידי משרתת בחצר המלוכה של קארל השנים-עשר, מלך שוודיה. משרתת זו שתפקידה היה לתת למלך את תרופותיו בדיוק בזמנים שהורה הרופא, שילבה שעון בתכשיט היחיד שהורשתה לענוד. בתליון.

הרעיון התפשט בין האצילים ועבר אל פשוטי העם. אנשים הסתובבו עם שעון צוואר.

סליחה, מה השעה?

אחת השאלות הנפוצות בתרבות, ואף הפכה לשורת פתיחה בין שוחרי שיחה עם אנשים אקראיים. השאלה הזאת, בתקופה זו של תחילת המאה ה-18, נחשבה לפוגענית. הדבר הומשל לשאלה 'איזה יום היום', ואף לשאלה, 'האם עכשיו בוקר'.

הפוגעניות שבשאלה נופצה ככל שהתרבו השעונים. ובעת תפוצת שעון הצוואר הפכה השאלה הזו לידידותית במיוחד.

שעון הצוואר ידע גלגולים, עד שהתליון שמחזיק את השעון נעשה קצר מכדי שיוכל בעל השעון להציץ בו בנוחות. כך קרה שבעל השעון היה פונה אל אדם אחר, מצביע על השעון שלו עצמו ושואל, 'סליחה, מה השעה?'

כך הפכה השאלה הזאת לידידותית וראויה.

סוף-סוף, שעון היד

ב-1799, פילוסוף וכלכלן שוויצרי בשם לאונרד קלר מסר הרצאה בפני קהל רב, כשהוא חוגר שעון על שורש כף ידו. בסוף ההרצאה, כאשר נשאל לגבי העניין, הוא נתפס למבוכה ונחפז להסתיר את השעון, אומר שלא שם לב שהוא מרצה כך עם השעון.

כאשר הבין שהתגובות היו חיוביות על מיקום השעון, אמר שכאדם שאינו עוסק בפעילות 'שעלולה להכתים או להרטיב את האזור שמעל שורש כף היד', הוא מצא שזהו המיקום הנכון ביותר עבורו והוא עובד כך כבר שנים, רק עד עתה עלה בידו להסתיר זאת.

הרעיון אומנם הצליח, אך הוא לא צבר תאוצה באותה תקופה, ואנשים העדיפו מיקומים אחרים של שעונים. היו תקופות ששעון על שורש כף היד נחשב ליהירות חצופה מצד בעל השעון.

החל מ-1850 הפך שעון היד לפריט שכיח בעיקר עבור נשים. בתקופה זו לא ניתן היה למצוא גברים עם שעון יד.

רק ב-1907 החל שעון היד לחזור למיקומו על שורש כף היד גם עבור גברים. אחרי ששעון שכזה עוצב על-ידי לואי קרטייה מפריז, לבקשת הטייס הברזילאי אלברטו סנטוס-דומונט, שנזקק לשעון שכזה למדידה נוחה של הזמן בעת הטיסה הראשונה במטוס ממונע.

שעון סלולרי

כיום, רבים נמנעים מלחגור שעון על שורש כף היד, משום שדי להם בשעון שבטלפון הסלולרי, או שעל צג המחשב. על כן, נראה שגלגולי השעון האישי עדיין לא תמו.

קישורים

תרפיה בשיתוף קבצים

רשומה רגילה

תירגע… פתח את תוכנת שיתוף הקבצים… תירגע… תן לדברים לזרום… עכשיו אפשר להישאר צמוד למחשב וגם להרפות מתחים.

כל אנשי הדרווין

האם הם פריקים עקרים מכל רגש?

הסדנה של פרלו סאמיק קורמת עכשיו עור וגידים. ד"ר סאמיק, מורה למדעי המחשב באוניברסיטת בינה נוּסָנְטָרַה שבאידונזיה, ומומחה לטכנולוגיות משחק, מקווה להעניק הקלה כלשהי לאנשים שלא מסוגלים להתנתק מהמחשב.

ד"ר סאמיק מרבה למנות את מה שהמחשב תורם למכורים אליו. "מעבר לקואורדינציה, מוטוריקה עדינה ומיומנויות טכניות מגוונות ומורכבות, העיסוק האובססיבי במחשב על כל צורותיו גם משפר את הראייה הדו-עינית מפתח מיומנויות סנסוריות ופסיכו-מוטוריות בכל הקשור לתפיסה מרחבית."

רווחת המחשבה שאנשים שמכורים למחשב הם פריקים עקרים מכל רגש. הם יושבים כפופים למחצה, גוהרים כאותה דמות ראשונית שעלתה במחשבתו של דרווין שעה שהיה חופף את זקנו העבות, הם בוהים בצג במבט זגוגי, ואינם יודעים מהי שמחה, כבוד או אהבת הזולת.

גם את זה נוהג ד"ר סאמיק להזים. "אני כל הזמן רואה שחקני מחשב מאדימים מכעס, בוהים בערגה, מתמלאים שמחה, רוחשים כבוד והערצה… הם נמצאים בעולם שיש בו הכל. בהחלט גם את כל קשת הרגשות."

חיים וירטואליים בְּמוֹת המציאות

העובדות

>> ב-1989 נטבע לראשונה המונח התמכרות למחשב.

>> המכורים לאינטרנט נקראים 'נטהוליקס'.

>> בישראל, מהירות העלאת הקבצים לרשת היא מוגבלת באופן מכוון

כאן עובר ד"ר סאמיק אל המכורים המכונים ביפנית היקיקוֹמוֹרי. צעירים שפורשים מן העולם ומסתגרים בחדר שיש בו מחשב ואינטרנט, טלוויזיה, פליי-סטיישן. והם שוקעים לתוך ההזייה עד שכחון עצמי, מישהו צריך לדאוג להם לאוכל ולהזכיר להם ענייני היגיינה.

אבל לא רק אלו צריכים קצת ריענון בחייהם. גם אנשים אחרים שיושבים שעות מול המחשב, לעיתים מבלי יכולת להתנתק ממנו. אלה שמסתובבים עם עיניים אדומות ועייפות תמידית.

ככל שהזמן עובר, מסביר ד"ר סאמיק, המתח הולך ומצטבר בנפשם. לאנשים האלה אין שום מעצורים. ואין שום דבר שיחזיק בהם מלהמשיך להתגלגל ולהתפרש לתוך המרחבים הווירטואליים של הרשת והמשחקים.

נפש להשכרה (SoulTorrent.exe)

הכניסה אל שעות של בידור שמאבד מערכו עד שנראה שמוטב לתקן את משמעות המילה 'בידור'.

סדנת התרפיה של ד"ר סאמיק, שתופיע בקרוב באתר שלו, תעסוק בהורדת קבצים באמצעות תוכנות שיתוף. "אנשים צריכים להקדיש קצת יותר תשומת לב לתוכנת השיתוף שלהם. ה'יו-טורנט' שלך, או ה'ביט-קומט', הוא לא עוד איזה אייקון דומם במגש המערכת. זאת הכניסה שלך אל עצמך."

כן. הכניסה המתמשכת אל העולם הווירטואלי, אל שעות של בידור שמאבד מערכו עד שנראה שמוטב לתקן את משמעות המילה 'בידור'. אבל הכניסה שלי אל עצמי?

ההדרכה של ד"ר סאמיק היא פשוטה בתכלית. "בזמן הזה שאתה מרגיש ששום דבר לא מתקדם בחייך, הכל דומם, אינך מוצא תכלית, ואינך רואה טעם בעשיית דבר. אז, קח נשימה עמוקה ופתח את תוכנת שיתוף הקבצים. עליך להסתכל רגעים ארוכים במד ההורדות… תתרכז בזה. תראה את הבייטים שיורדים ואת המד הולך ומתמלא אחוז אחרי אחוז…"

מה זה אמור לגרום למשתמש מוכה הגורל?

"זה מפיח בו תקווה," אומר ד"ר סאמיק. "זה מראה לו שיש דברים שכן מתקדמים בחיים. שלא הכל תקוע. שהוא לא מדשדש במקום אחד, ואם הוא יתחיל בפעולה לשיפור חייו, גם אם יעשה תנועת אצבע אחת מדי יום, הוא בסופו של דבר יגיע. הוא יצליח. כמו שהקובץ הזה שנמצא בהורדה, בייט בודד אחר בייט בודד. והם הולכים ומתקבצים. יש תקווה. יש סיכוי."

טוב, אני מבין. אבל למה שיתוף קבצים? לא תוכל ליצור איזו תוכנה ייעודית לעניין ההרפיה?

"לא. זה יאבד מהאפקט. אם המכור הזה יתקין עוד תוכנה אחת, המחשב שלו על שתי מערכות ההפעלה שבו ועשרות התוכנות, יתחיל שוב להשתגע בדיוק באמצע משחק התפקידים. או שבאופן כללי, הוא לעולם לא יתקין תוכנות כאלה שמבטיחות שיפור באיכות חיים והבלים מסוג זה. אבל תוכנת שיתוף קבצים, זה משהו אחר, זה ציוד חובה עבור כל משתמש כבד, עבור כל מכור שמכבד את עצמו. אתה נותן ערך מוסף לתוכנה הזאת."

ד"ר סאמיק שולל כמובן הורדת קבצים שאינה חוקית, אך באותה נימה הוא ממליץ להוריד משחקים מבוקשים ושוברי קופות, משום שלקבצים אלה יש בדרך כלל מקורות רבים, וההורדה היא מהירה יותר, כלומר, יש בה תקווה גדולה יותר עבור חייו של המשתמש.

אין מנוחה למגרסות

עוד תוכנה אחת.

לשאלת איש המדור, מה לגבי ספר, עונה ד"ר סאמיק. "ספר? אתה רוצה שאכתוב על זה ספר?" הוא צוחק ומביט במבע של הבנה. "לא. אני לא כותב ספרים. כן, יש גם כאלה. וחוץ מזה, אם ייצא לאור ספר שכזה, הוא לעולם לא יגיע לידיים הנכונות. המכורים למחשבים אינם קוראים ספרים."

הוצאת פרפר לא תוותר לו כמובן על רב-המכר הפוטנציאלי, ותנסה לשכנע אותו לכתוב אותו לפחות עבור פורמט דיגיטלי, ולהפיצו חינם למכשירים ייעודיים, כך שד"ר סאמיק נמצא תורם לאנושות יצירה בצדקה. מה שהד"ר הטוב לא יודע זה, שפרפר מתכוונת לתת את הספר הדיגיטלי חינם רק למי שיקנה ספר אלקטרוני בשלוש מאות דולרים שיופץ על-ידי ההוצאה. כן, כבר ראינו את השיטות של הוצאת פרפר…

כך או כך, אנו עוד עלולים לשמוע בעת משפט בדינו של משתף קבצים את ההצטדקות: "מה? עשיתי את זה רק כדי לתת לאנשים תקווה! אתה בכלל יודע מה הנזק של ההתמכרות לרשת לכלכלה העולמית?"

תודה לך, ד"ר פרלו סאמיק.

קישורים

המספרה של האיש העיוור

רשומה רגילה
 

במספרה של האיש העיוור אין אלה בני-אדם שזוכים לתספורות, ואף לא בעלי חיים. במספרה זו, הכוכבים הם בכלל עצמים דוממים.

גֶלבִין הוא עיוור בן חמישים, פניו עטורי חריצים, שיערו כמעט לבן. הוא נראה זקן בהרבה מכפי גילו. הוא ישוב על כיסא נמוך, כמעט שרפרף, במרכז חנותו, המוקמת למרגלות הר פראי במחוז אנְטרים שבצפון אירלנד.

גֶלבִין מעניק תספורות למטאטאים ולמברשות…

ובעזרת אשתו, קֶיארָה, שנמצאת בדרך כלל עמוק יותר בתוככי החנות, מאחורי דלפק מוכתם בצבעים, מקבל גֶלבִין גם הזמנות לצביעת שיער המטאטאים. גֶלבִין עוסק במטאטאים מאז ילדותו, כשהיה מלקט קנים וקושר אותם יחד ומוכר את המַכבֶּדֶת תמורת כמה פרוטות.

בתפריט של הזוג האירי ניתן למצוא מגוון רחב של שירותים לטיפוח המטאטא. חידוש שיער; הוספת שיער; גיזום שוליים; תספורות בשלל עיצובים, לכל תספורת שם ותמונה; דילול שיער; עיגול קצוות, ועוד עוד.

החנות עמוסה מטאטאים בגדלים וצבעים שונים, מברשות, איגודי זרדים וענפים. המקום דומה לכוך של אספן מטאטאים שנטרפה עליו דעתו.

איש המדור התכרבל במעילו, והתיישב בסמוך לעיוור, שידיו המעודנות עסקו אותה שעה בחפיפה איטית של מטאטא בעל שוליים רחבים.

גֶלבִין נושא את עיניו הריקות, הפקוחות, שאחת מהן חסרת אישון. "כן, אדוני, במה אוכל לעזור." נראה שהוא מרחרח קלות את האוויר. "אין לך מטאטא איתך?"

"לא, אדוני. רק כמה שאלות על החנות שלך, מה אתה עושה פה, מה הרעיון, האם יש לך לקוחות. זה הכל."

גֶלבִין משך בכתפו והתרכז בעיסוקו. הוא דיבר בקול שקט, אפוף מסתורין. "זה שהמטאטא הוא חלק בלתי-נפרד מהחיים, לא עושה אותו משהו שצריך להתחייחס אליו בזלזול. הסתכל סביבך, לא כאן, שם, במרכז, תראה את הטכנולוגיה וקצב החיים המהיר. אקט הטִאטוא הוא בריחה בזעיר אנפין לתוך הרוגע והשפיות."

איש המדור שלנו הנהן, נראה שהאיש חיפש את ההזדמנות לפרוק את אשר על לבו. גֶלבִין אמר, "אנשים יושבים במשרד כל היום, לא מזיזים את הגוף, לא רואים את העולם המציאותי." הוא הרים את ראשו אל הדלת, פרץ של רוח הסתנן מבין הסדקים. "אתה עוד לא יודע מה טאטוא של חמש דקות יכול לעשות לך. שיפור הריכוז, אימון על תיאום עין-יד-רגל, מנוחה למוח, אתגר למוח."

"אני מבין אדוני. לא נעים לי להודות, אכן לא ניסיתי זאת…"

"אנשים נקשרים למטאטא שלהם. תראה את המטאטא הזה שבידי כרגע, שייך לאשה זקנה, שהמטאטא הזה מלווה אותה מאז נישאה. היא קשורה אליו, הוא נותן לה רגעים של מזור ונחת בטאטוא הדירה, והיא דואגת להשאיר אותו במצב ראוי."

"עד כדי כך, אדוני? להיקשר למטאטא."

גֶלבִין מרים את המטאטא מעל ברכיו, ומעביר את כף ידו על שערו הרטוב של המטאטא. טיפות מים נטפו מטה, אל אגן העץ. "הסתכל לימינך, תוכל לראות מטאטא בעל שיער שחור כפחם, קצוץ בצורה של מרובע. זהו מטאטא לניקוי האח והארובה. המטאטא עבר בירושה מאב לבן ומבן לאביו, עד שאינם יכולים לראות את המשפחה בלעדי המאטא היקר הזה."

איש המדור בחן את המטאטא, גֶלבִין הוסיף לדבר, "ראה מולך על הקיר, מטאטא קרלינג. השחקן ממש קשור למטאטא שלו, הוא מאמין שהמטאטא הזה נותן לו מזל של נצחונות. כל פעם מחדש אנחנו משפצים את המטאטא והוא הולך לקבל עליו אישור תקינות של הוועדה הטכנית."

"מה בעניין מטאטאים של מכשפות וכדומה?"

גֶלבִין צחק ללא קול. "שום דבר." כאשר גווע הצחוק שהתבטא רק בהתעוותות הכתפיים הכמושות, אמר גֶלבִין, "למרות שאנחנו אכן מטפלים גם במקלות, ובמטאטאים של טקסים." הוא העביר הצידה את המטאטא שהיה בין ברכיו, אחרי שעטף אותו בנייר סופג. "אם כבר הזכרת את מקלות המטאטא, כמה עקרות בית אתה מכיר שרדפו אחרי יצור או חרק בביתן, כשהן שואבות ביטחון מן המטאטא, הא?"

איש המדור חייך. "מכיר הרבה כאלה, מקרוב…" חיוכו נמחה והוא אמר, "עד כמה שזה מוזר, זה גם כל-כך הגיוני, וכמעט מובן מאליו. אין לי מילים."

גֶלבִין הושיט את ידו. "אני מתנצל, עכשיו אמור להגיע משלוח של סיבים מן הצומח עבור שיער למטאטאים שלנו. נוכל לדבר ביום אחר, אם תרצה."

איש המדור שלנו קם ממקומו. "אני אלך לטאטא קצת…"

שיחה עם סוחר איברים

רשומה רגילה

שיחה על מקצוע שאין בו שיחות פומביות. אבל הסוחר נתפס הפעם ברגע של זחיחות שהתירה את חרצובות לשונו… במידה כלשהי.

רוצה שתייה עם זה?

אני: שלום לך.

סוחר: כן, שלום גם לך.

אני: ובכן, אני כאן כדי לשוחח איתך מעט על המקצוע הזה בו אתה עוסק. כפי שאמרת לי בטלפון, אתה בוחן כליות ולב, אה, כלומר, מוכר כליות ולב.

סוחר: כן. דבר ראשון, זה לא מקצוע, זה משהו שאתה חי אותו כדי לתת חיים לאנשים אחרים. דבר שני, בוא נעשה את זה קצר, כי יש לי כאן עסק לנהל.

אני: טוב, תכניס אותי קצת בסוד העניינים.

סוחר: [שולף קלסר מעור, פותח אותו ומדפדף. תמונות צבעוניות של איברים פנימיים] באופן כללי אני מתעסק בעיקר עם כליות, אבל יש גם מקרים יוצאי-דופן.

אני: למשל.

סוחר: למשל, לפני חודשיים היה אצלנו מבצע, קנה כליה אחת, קבל מעי-עיוור בחינם.

אני: ובאמת היתה היענות בציבור.

סוחר: בוודאי. תגיד בעצמך, אם אתה, לא אתה חלילה, בוא נגיד, אם מישהו נזקק לכליה, מה מפריע לו לקבל בחינם גם מעי-עיוור. באותו ניתוח עושים לו שדרוג של כליה פלוס מעי.

אני: טוב, נרד קצת לעניינים. מה המחיר?

סוחר: [מחייך] המחיר הוא שווה לכל נפש וגם תלוי בעונה. כרגע המחיר הוא בסך הכל 57 אלף דולר. לא מקבלים צ'קים. לא מכבדים כרטיסי אשראי. לא מקבלים שקלים. רק דולרים, מזומנים.

אני: [משתהה] באמת? והרי זה סכום אסטרונומי! 57 אלף דולר! לא מספיק החולה גוסס ועומד למות, הוא זקוק נואשות לכליה, אתה נותן לו את הכליה, ומשאיר אותו בחיים כדי להיות עבד נרצע לחובות אותם לקחו קרוביו כדי לשלם לך! היה עדיף לו למות.

סוחר: טוב, אני מבין את זה שאתה משתגע, בגלל שאתה לא בביזנס האלה. בכל אופן, לא מזמן קיבלנו דרישה לכליה אחת עבור רב חשוב. יצאנו לקראתו ועשינו לו מחיר מיוחד.

אני: כמה?

סוחר: תראה, בהתחשב בכך שהוא באמת רב חשוב ומפורסם, ויש לו, אל תספר לי סיפורים, אני יודע שיש לו. יצאנו לקראתו, כמו שאמרתי, ועשינו לו מחיר מיוחד לרבנים. זה יוצא בדיוק כפול מהמחיר לאנשים פשוטים.

אני: [פוער זוג עיניים] כפול? 114 אלף דולר? שומו שמים. זה שוד לאור היום! ועוד מרב, תלמיד חכם!

סוחר: תירגע, תירגע, בכסף הזה, אני בסך הכל מציל יהודים נוספים. אני פשוט מזכה את הרב, ומוסיף לסל הזכויות שלו, עוד כמה עולמות של יהודים שהיו אמורים למות. וחוץ מזה, בשוק האיברים, אנחנו קובעים את המחיר, כל עונה מחיר אחר. ותאמין או לא, תמיד משלמים לי עד הדולר האחרון.

אני: [אחרי דקה של שקט] מה עוד יש לך בתפריט האיברים?

סוחר: כבד, לבלב, עיניים מלאכותיות, שיניים, עור לפי סנטימטרים, ולפי הזמנה מראש אני יכול להשיג גם אוזניים ושיער. והכי יקר: לב.

אני: [מזועזע] מהיכן אתה משיג את הסחורה הזוועתית הזו?

סוחר: [מניח לפנַי כוס מים לא קרים, מלאה בחציה] יש לי סוכנים שעושים את העבודה השחורה.

אני: ומהיכן הסוכנים משיגים את הסחורה?

סוחר: אתה מתעקש לדעת? מה יש, כותב ספר?

אני: לא, אבל מכין רשימה הומוריסטית.

סוחר: [שוקע לתוך פרץ של צחוק רם ומתגלגל] הומוריסטית? אתה לא חושב שטעית בכתובת?…

אני: בכל זאת, מהיכן אתה משיג את הכליות, למשל?

סוחר: אה, זה פשוט ביותר. ברוך השם יש לנו כאן בארץ הרבה פועלים זרים, כמו סינים, תאילנדים, רומנים. אנחנו נותנים להם 7 אלף דולר עבור כליה.

אני: מה אתה אומר, והם עושים אתכם עסקה?

סוחר: בטח! מה מפריע לו לקבל 7 אלף דולר ברגע כניסתו לארץ? והרי כל עלייתו לכאן זה לשם עבודה ועשיית כסף.

אני: [משתעל במבוכה] אתה קונה כליה ב-7 אלף דולר, מוכר אותה ב-57 אלף, יש לך נקי לתוך הכיס 50 אלף דולר. זה לא בא ברגל.

סוחר: לא, זה באמת לא בא ברגל, אבל זה בא בכליה. [צוחק] או בכבד…

אני: [בוהה. לא מצליח להשתתף בצחוקו]

סוחר: היום כבר הרבה יותר קל. יש לנו גיבוי ממשלתי. אנשים שסובלים חרפת רעב הם מטרה טובה עבור הסוכנים שלנו. צריך לדעת איך ללחוץ עליהם, ופוף, יש לנו כליה במחיר מגוחך.

אני: אז למה בכל זאת אתה דורש סכום כל-כך גבוה מחולים מסכנים, מנצל את המצב האומלל אליו נקלעו?

סוחר: [מתרעם] היי! אני צריך להתפרנס לא? יש לי משפחה להאכיל, בדיוק כמו לכל יהודי אחר…

אני: [צמרמורת חולפת בגופי] ומהיכן אתה משיג לב, או כבד?

סוחר: זה פשוט, הבורח מפני הכבד, הכבד רודף אחריו. ובעניין הלב, גם, בסך הכל צריך קצת תשומת לב.

אני: אני מבין שאתה מָנוּע מלענות על השאלה הזו? אולי לפחות תן לי איזה רמז.

סוחר: תראה, אין רגע משעמם במדינה שלנו, ותמיד יש בשר טרי באיזה מכון פתולוגי. הסוכן שלי לוקח עגלת סופר, עושה סיבוב שם במסדרונות ומגיע אלי עם משלוח חדש.

אני: ואתה לא מפחד שיעלו עליך, אתה הרי גונב איברים. זה מה שאתה עושה, לא?

סוחר: הו, תירגע. אנשים מפחדים מהנושא הזה. אפילו קרובי משפחה בקושי מתקרבים לגופה לצורך הזיהוי. אלו מחזות לא נעימים עבור אנשים מן היישוב. תראה, כולנו בני אדם, וגם החוקרים שירצו לחקור, הם יכולים להיגעל מהמראות ולהתבלבל בדיוק כמוך. וחוץ מזה, בכל הבלגן של גופה שעברה תאונה, לך תדע אם יש כבד או אין, או איזה קרנית קטנה שנעלמה. אי-אפשר לבדוק את זה. אני מוגן.

אני: [מזועזע] אמשיך לשאלה הבאה. אין לך לפעמים מוסר כליות, אולי על משכבך בלילות, כליותיך מייסרות אותך, או שמא דווקא אלו כליותיהם של אחרים הגורמות לך לאיזשהו סבל מצפוני?

סוחר: כן זה קרה לי לא מזמן, היה לי מוסר כליות. משפחה אחת ביקשה לרכוש ממני כליה עבור אמם החולה, ברגע שנקבתי במחיר התברר שזו משפחה של קמצנים מובהקים בני קמצנים. הם עזבו אותי, וערכו ביניהם גורל מי ייתן לאמא את הכליה שלו. הגורל נפל על הבן הצעיר, שהיה קמצן יותר מכולם. הצעיר נתן את הכליה לאמו בלב דואב.

כאשר נודע לי הדבר, אמרתי לצעיר שהייתי נותן לו 7 אלף דולר תמורת הכליה שלו. האיש כמעט מת מרוב צער. אבל השם שמע את זעקתו של הצעיר הקמצן ואמו החולנית נפטרה כעבור כמה שנים.
מיד רץ אלי כדי שאטול מאמו את הכליה שלו, ואכן כך עשיתי. כאשר בא אלי לקבל את שכרו, ספרתי לידיו סך של 3500 דולר.

נבהל הצעיר הקמצן וזעק חמס, והרי הבטחת לי סכום כפול ומכופל. הרגעתי אותו ואמרתי, אדוני, עבור סחורה משומשת אני משלם רק 50 אחוז…

אני: [חיוך אימים מתפשט על פני] אוי לו לאדם אשר אלו הן הלצותיו.

סוחר: אך לא די בכך. הצעיר שילם לי בחזרה 1750 דולר דמי ניתוח. ועוד 1750 עבור עמלת תיווך בין קונה למוכר. ועוד 1750 עבור שימור וטיפול בכליה. בסך הכל, הוא השיב לי את 3500 הדולר ששילמתי לו עבור הסחורה המשומשת, פלוס 1750 שיהיה לי ככה, אתה יודע, גם אני צריך להתפרנס פה…

אני: [מגמגם] ואיך שומעים עליך? אתה מפרסם את עצמך? יש לך כרטיס ביקור?

סוחר: [מלטף את כרסו] הציבור עושה לי את העבודה. תראה את כל ההפגנות האלה שם בחוץ, זה פרסומת חינם לעסקים שלי.

אני: טוב, אני חושב שיש לי חום, ואיני חש בטוב. השיחה איתך באמת עשתה לי רע.

סוחר: תראה, אני משלם במזומן. אל תדאג. בא נעשה עסקה, לא תרגיש את זה.

אני: על מה אתה מדבר?

סוחר: מה אכפת לך, בן-אדם יכול לחיות עד מאה-ועשרים גם עם כליה אחת. מה מפריע לך גם 7 אלף דולר בכיס, הא?

אני: אדוני, לא הבנתי עדיין על מה אתה מדבר.

סוחר: [בקול יבש ושטני] תן לי את הכליה שלך!…

יזכור: תנו קצת שקט

רשומה רגילה

סבא תמיד רוטן ומשתגע כאשר הנכדים מרעישים. מסתבר שיש לו סיבה טובה לכך.

סבא הוא קפדן. תמיד יוצא מדעתו כאשר הנכדים מרעישים, וסבתא מרעישה עוד יותר על שהוא מרעיש על הרעש הפעוט.

היו מקרים שממש היה משתגע, אחוז טירוף היה מצווה ומרביץ מוסר. מקרים אלו, כללו גרירת כיסאות לא זהירה, או משחק בכדור בתוך הבית.

אין לגרור כיסא. אתה רוצה לשבת? הרם את הכיסא בשתי ידיים. אתה רוצה להתקרב אל השולחן, התרומם מעט וקדם את הכיסא בדממה. אבל, סבא, למה? וסבא אומר, אתה לא רואה כמה מבוגר אני, החריקות אלה גורמות לי מיגרנה מיידית, שלאחריה אני צריך לשכב במיטה במשך יומיים תמימים.

כדור בתוך הבית? ייהרג ואל יעבור. אבל, סבא, למה? וסבא מעולם לא היה נבוך. כדור זה דבר קופצני שאין לבין אנוש שליטה עליו, בפרט לא בגילך הצעיר. מה זה? הכדור יקפוץ ישבור לי איזה חלון, יהרוס לי ויטרינה. אתה תגיד סליחה, ואני צריך לשלם.

זו הסיבה?

לא. ברור שלא. ואחרי שנים סבא סיפר לנו.

הגרמנים נכנסו לתוך הבניין שלהם, ופנו מיד לאלו שהתגוררו למטה. הם הקישו והשכנה יצאה אליהם, עם תליון של צלב לא היה ספק לאיזה דת היא משתייכת. אבל מה עם השכנים.

"יודן?" הם שאלו. "יש יהודים בבניין?"

"יהודים?" השכנה משכה בכתפיה. "לא, אין יהודים בבניין."

אבל, היו יהודים, סבא מספר. גרנו מעל הזקנה הזאת. והסתתרנו כשהגרמנים הגיעו. ולמה היא לא הסגירה אותנו? אתם יכולים לנחש?

סבא היה ילד, והזקנה באה למחרת ואמרה לאביו, "הגרמנים חיפשו אתכם. אבל אמרתי שאין יהודים כאן. וזה רק בגלל שאתם נימוסיים. מעולם לא גררתם כיסא בתוך הבית. דבר שהשכנים הקודמים לא כל-כך הקפידו בו, והדבר הציק לי מאוד. אבל אתם, אתם בסדר."

ומאז סבא חייב את החיים שלו, ואולי גם שלנו, לגרירת כיסא בדממה. למשחק כדור רק מחוץ לבית. ובאופן כללי לנימוסים טובים, גם כלפי אלו שאינם יהודים.

תנו קצת שקט. זה מציל חיים.

 =

 

4 קצרצרים – חלק שני

רשומה רגילה

ארבעה קצרצרים: אומרים שהקמצן תמיד משלם בסוף יותר מכולם. מה חוקקים על מטבע. איך אפשר לצאת ממעגל הדחייה. והנרדם הכפייתי.

מנוחת הקמצן

  • במשך כל השנה השאיר הקמצן את מגש המדפסת ריק מדפים, מחשש שתיפלט לו הדפסת שווא, ונמצא מפסיד את הנייר. בסוף השנה, מצא שנשרפה לו נורית החיווי על מחסור בנייר במדפסת. עלות החלפת הנורית השתוותה למחיר של שתי חבילות נייר.

כמה צדדים למטבע

  • הקיסר הביזנטי הזקן והשוטה הורה שלא לחקוק את דמותו על מטבעות, משום שמעולם לא הצליח להבין היכן הם פני המטבע, והיכן גבו. יהיה זה ביזיון שאין כדוגמתו, אם תיחקק דמותו על גב המטבעות, ואילו הסמל הדתי התקופתי ייחקק דווקא על פניו – ולא ההיפך.

הדחיין

  • הוא היה דוחה כפייתי, מעולם לא השלים משימה בזמנה, ושום דד-ליין ומועד הגשה לא עשו עליו רושם. חברו הטוב מצא מאמר מלומד ובו טיפים שימושיים ויעילים לאנשים שסובלים מבעיית הדחייה, ומיהר לשלוח לו קישור דרך האימייל. הוא קיבל בשמחה את המאמר בעניין דחיית משימות, ומיהר להוסיף אותו למועדפים שלו. ועד היום הוא דוחה את משימת קריאת המאמר בעניין דחיית משימות.

למה אני נרדם

  • האב היה מרבה להירדם על שולחן השבת במהלך כל סעודה וסעודה. בניו היו עסוקים במשך שעות ברמיזות, הקשות, דחיפות וגערות באב המנומנם. והוא בשלו: אני נרדם דווקא בגלל שאתם מעירים לי. לבסוף נמנו וגמרו שלא יעירו לו. והנה שוב נרדם האב. מיד פתחו כל האחים בגערות וצעקות, והוא ניער את ראשו ואמר: אה, הנה, רק רציתי לנסותכם עד כמה אין אתם מעירים לי, ואתם נפלתם בפח. ומאז שוב הוא נרדם במהלך כל סעודה וסעודה, אך אין איש שמנסה להעירו מחשש שהוא משים עצמו ומנסה את משפחתו, ומצד שני מחשש שבגלל ההערות הוא למעשה נרדם, דבר שלמעשה עומד בסתירה הפוכה לחשש הראשון.

עוד סיבוב של קצרצרים