ארגון המילה היומית

רשומה רגילה

Talmud one word1כולם מכירים את "הדף היומי" בלימוד התלמוד, וסיומו בתוך כשבע שנים. מה דעתכם על "המילה היומית"? ללמוד את הש"ס מילה אחת בכל יום…

להמשיך לקרוא

זהירות: נחשים מרהיבים לפניך

רשומה רגילה

bluesnake_thumb3לנחשים יש יופי מערער שלווה. הצלם גידו מקאפיקו מנציח את היצורים הארסיים, המסוכנים והמבחילים במבט קרוב מדי, כמעט לרצות לגעת, ולברוח…

להמשיך לקרוא

ספונריזם – תופעת ה'שבורית זכוכה'

רשומה רגילה

אנו נהנים לעיתים משיבושי מילים בסגנון "שבורית זכוכה". לתופעה הלשונית הזו יש מונח מקצועי: ספונריזם, על שמו של איש אקדמיה שלא רצה בה כלל.

זרח מפרחוני (פרח מזיכרוני).

צוחה ובוחקת (בוכה וצוחקת).

זולם בעבועים (בולם זעזועים).

עיצורים, תנועות או צורנים (Morpheme) מוחלפים זה בזה. אם לשעשוע, אם מתוך בלבול, ואם באופן טבעי על-ידי פעוט שעושה את צעדיו הראשונים בשפת אמו.

באנגלית זה נקרא סְפּוּנֶרִיזֶם (Spoonerism). התופעה הלשונית נקראת על שמו של וויליאם ארצ'יבל ספונר (William Archibald Spooner), איש אקדמיה מאוקספורד, אנגליה. חי בין השנים 1844-1930.

ההיסטוריה

שיבושי לשון שכאלה מתוארכים אחורנית למאה ה-12 בצרפת. וגם באנגליה, ספונר לא היה הראשון. שיבוש לשון מתועד אצל סופר הרנסנס הנרי פיצ'אם הצעיר (Henry Peacham) עוד ב-1662. במהלך המאה ה-19 פשט תחום שיבושי הלשון ועיוותי המילים כצורת הומור חברתי מקובלת. היסטוריונים וחוקרי הומור חלוקים מתי בדיוק ומאיזה סיבה החלה התופעה לצבור תאוצה בקרב הציבור. גם במערב ארצות-הברית נפוץ הדבר, נאמר שאברהם לינקולן עשה בעצמו שימוש בשיבושי לשון לשעשוע.

על כל פנים, התופעה קרויה ספונריזם על שם ספונר, שאייש באוקספורד שלל תפקידים אקדמיים בתקופת זמן של שישים שנה. הוא מתואר כאיש קטן מידות אך רב-עוצמה ובעל ידע רב ומקיף. התלמידים ושאר אנשי הצוות רכשו לו כבוד ונהנו לשמוע את הרצאותיו. עם כל זאת, כל מה שזוכרים ממנו, אלה שיבושי הלשון המגוחכים שלו.

האיש והשיבושים

האם ספונר אכן החליק בלשונו פעם ופעמיים? ייתכן. האם הדבר עורר את שומעיו לפרוץ בצחוק? ייתכן. אך מה שבטוח, זה לא קרה לו הרבה, והוא בוודאי לא אחראי לכמות המפלצתית של השיבושים והשגיאות שהצמידו לו מאוחר יותר. הסטונדנטים היו עושים שעות בהמצאת משחקי מילים ושיבושים פרועים, תוך שהם לובשים את 'כובע' הספונריזם. המונח נפוץ אז אל מחוץ לכותלי האוניברסיטה.

ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי (Arnold J. Toynbee) שאחראי על 12 כרכים שמפרטים את תחייתן ושקיעתן של ציביליזציות, מתאר את ספונר כאיש דמוי עכבר, אך אמיץ כאריה; בגיליון פברואר 1995 של הירחון ריידרס דיאג'סט (Reader's Digest), תואר האיש כאלבני, קטן קומה, בעל פנים ורודות, קצר-רואי, ובעל ראש גדול יחסית למידות גופו. אופיו ידידותי ומסביר פנים.

השיבוש והאנשים

ספונר עצמו לא הפיק הנאה מרובה מהפרסום הלא צודק שלו. כאשר הסתערו לעברו תלמידים וביקשו הרצאה, הוא פטר אותם במנוד ראש. "אתם לא רוצים הרצאה," הוא אמר, "אתם רוצים שאני אגיד את אחד מהדברים האלה…"

עד כמה שהתכחש לכך, שמו נקשר עד היום בשיבושי מילים, עד שהפך למונח עצמו שמתאר את התופעה. בפעמים הבאות שתשתעשעו בשבורית זכוכיה ודומיה, תנו רגע דומייה לוויליאם ארצ'יבל ספונר, שלא מרצונו, ניתן לכנות אותו אבי הספונריזם.

והנה כמה מקוריים

שימו לב לתבניות השיבוש השונות.

  • בא עליו בתַקלו ובמַרמילו (בא עליו במקלו ובתרמילו).
  • באו נַיים עד מֶפֶש (באו מים עד נפש).
  • טובל בשמש רגלו (טובל בשמן רגלו).
  • טיטוסו של יתוש [יתוש – מלעיל] (יתושו של טיטוס).
  • כְּמַעַיָר המִתְגַבֵּן (כמעין המתגבר).
  • נכנס סוד יצא יין (נכנס יין יצא סוד).
  • עצם מבשרו ובשר מעצמותיו (עצם מעצמיו ובשר מבשרו).
  • טֶמַח קָחוּן (קמח טחון).
  • שְמָאלַיים יָדִיוֹת (ידיים שמאליות).

קישורים

סיפורו של נסיין מזרנים

רשומה רגילה

"זה אולי נשמע מגוחך, אדם שתפקידו לנסות מזרנים, אבל האם מקצועו של 'מבקר מסעדות' אינו מגוחך באותה מידה?" סיפורו מעורר ההשראה של נסיין מזרנים מרומניה.

 

ימי בטלה

בצעירותו היה סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק (Sandu Babliuc) עצלן ובטלן בעל שיעור קומה, חי במוֹינֶסְטִי (Moineşti), רומניה. האיש לא הצליח להחזיק עצמו בעבודה יותר משבוע. בדרך כלל נזרק בשל הפסקות ארוכות שהיה נוטל לעצמו באופן תכוף, תוך שהוא מזניח את הטוסטים והנקניקיות על הגריל, או את משאבת הדלק, או כל דבר שניתן לאחריותו.

למעשה, סֶנְדיוּ קיצר את שמו מאַלֶקְסַנְדְרוּ, ובסביבתו הובן שהדבר נעשה מתוך עצלותו של הבחור בהגיית שמו הארוך. העצלנות שלו קיבלה אישיות בפני עצמה.

גם בחייו הפרטיים היה סֶנְדיוּ נרפה וחסר מוטיבציה. חי בבית הוריו, רובץ רוב היום על מיטתו, ואת שאר הזמן מבלה באכילה, או בישיבה במרפסת, מיטלטל על כיסא נדנדה מעץ, כמו זקן מופלג. אמו, עקרת בית, דאגה לו וניסתה לסייע לו, למרות הכל. אביו, עובד כפיים נמרץ, היה לועג לו ועוקץ אותו בכל הזדמנות. סֶנְדיוּ היה מגיב במשיכת כתף, עיניו נעוצות באופק.

אביו היה מכנה אותו 'נסיין מזרנים'. והיה צוחק, "לפחות תעשה מזה כסף…" סֶנְדיוּ מעולם לא חשב שהבדיחה הזו תקים אותו על הרגליים.

"מִתחילה לא נתתי למזרן הזה סיכוי גדול. הוא היה מחוספס למגע וקשיח תחת לחץ, כמו אבן. אבל מתברר שהוא דווקא התגלה כמזרן טוב אחרי עבודה מאומצת. אם זזתי במהלך השינה, המזרן הזה סיפק לי עיסוי."

התפנית

כאשר אמו חלתה, ואביו נאלץ לסעוד אותה, ולהפסיד ימי עבודה משלו, היה הבית אפוף אדים מרוב גערות קולניות וזעם. אביו הראה לו את הדלת, והזהיר אותו שלא ישוב אם אין בידיו עבודה, ואפילו הבזויה ביותר. הוא לא יכול להניח לבנו לבזבז את חייו ולהיטפל לסובבים אותו.

סֶנְדיוּ הסתובב יומיים ברחובות. ללא חברים או מכרים, לא היה לו לאן לפנות כדי לקבל שטח רביצה. לא היו לו כישורים מיוחדים, בקושי שלט בכתיבה או בחשבון, משום שאת כל זמנו בבית-הספר בילה בנמנום.

אחרי שהשאיל מאביו טוקסידו ועניבת פרפר, פנה סֶנְדיוּ לקניון הסמוך, נכנס אל חנות רהיטים ודרש לראות את המנהל. כאשר ישב מולו, לא הבין סֶנְדיוּ למה אנשים מפריזים בערכו של ביטחון עצמי. הוא עצמו לא חשש, ולא התרגש, לא ידע שזה נובע משלמות עצמית וחוסר אכפתיות של עצלנות.

סֶנְדיוּ לחץ את היד שהוגשה לו והציג את עצמו. "שלום לך, אני שמח שיכולת להיפגש איתי. שמי סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק, ואני נסיין מזרנים."

מנהל החנות הסתכל בו רגע ארוך, פיו פעור. "מה? נסיין מזרנים?" הוא השמיע צחקוק. "בחיים שלי לא שמעתי על דבר כזה?"

סֶנְדיוּ הנהן. "אם אתה מעריך את התחום שלך, את הלקוחות ואת השם שלך, מוטב שתעסיק נסיין מזרנים." הוא הניח את כפו על חזהו. "ואפילו לא אכפת לי שזה יהיה מישהו אחר. רק אל תמכור מיטות ומזרנים, מבלי שיש לך נסיין צמוד."

"במהלך השינה התהפכתי מצד לצד קרוב לתשע פעמים. אני לא מבין מה יש במזרן הזה שעשה אותי קופצני כל-כך. לסיכום, המזרן עשוי להתאים לחיילים ואנשים שנמצאים בכוננות. מובטחת להם התעוררות מהירה."

מה התפקיד שלך?

המנהל נראה משועשע. הוא התקשה להאמין שלא מדובר בבדיחה או מתיחה. סֶנְדיוּ אמר, "זה אולי נשמע מגוחך, אדם שתפקידו לנסות מזרנים, אבל האם מקצועו של 'מבקר מסעדות' אינו מגוחך באותה מידה? האיש אוכל על חשבונך, ואז הולך ומפרסם את רשמיו בנוגע לטיב הבישול שלך, ההגשה, ניקיון המקום והשירות."

"ומה אתה עושה? כלומר, איך אתה מנסה את המזרנים?"

סֶנְדיוּ הצביע אחורנית אל החלון, שצפה על משטח מוגבה ובו מיטות ומזרנים. "אני מנסה את המזרן, אני ישן עליו. ואז כאשר אני מתעורר, אני ממלא דוח מפורט על טיב השינה, על הנוחות, על ההרגשות. וכן הלאה." הוא קם ממקומו. "אם זה לא נראה לך, אני אצא מהדלת הזו, ואתה תישאר מאחור, בפיגור אחרי עולם הריהוט והאינטרקציה בינו לבין הקונים."

מכאן והילך סֶנְדיוּ החל לנסות את המזרנים שנמכרו בחנות. מיטות ומזרונים הועברו לסירוגין אל פינה מאחורי וילונות שהוקצתה עבורו. סֶנְדיוּ היה ישן כל היום והלילה, ועבור כל מזרן שניסה קיבל תשלום. היו אלה פרוטות.

"ישנתי על המזרן הזה בדיוק שש וחצי שעות. כל רגע נוסף של שכיבה הפך עבורי לעינוי. העדפתי לשכב על הרצפה שעה נוספת."

פריצת דרך

תקופה לאחר מכן, התגלגל סֶנְדיוּ אל משרדי ניהול של רשת רהיטים בפריסה ארצית. סכומי הניסוי עלו עבור כל מזרן. רשת הרהיטים החלה להוסיף תווית אלכסונית באחת מפינות המזרן, ובה מודפסת תמונתו של סֶנְדיוּ בכובע לילה וכתוביות מובלטות:

ארבע כוכביות איכות של סֶנְדיוּ בַּבְּליוּק!; לא תרגישו כאבי גב, הבטחה של סֶנְדיוּ!; המזרן שסֶנְדיוּ העניק לאמא שלו במתנה!; נסיין המזרנים מספר אחת אהב את המזרן שלנו, אנו בטוחים שגם אתה!; ועוד ועוד.

נסיין המזרנים, עצלן עם קבלות, הפך לכוכב בעולם המיטות והמזרנים. שכרו עלה בהתמדה. כעבור תקופה, הוא שכר משרדים ועורכי דין, והחל לדרוש ולקבל תמלוגים על כל מזרן שנמכר אחרי שניסה אחד מאותה סדרה. כל מזרן שנשא את שמו, זיכה אותו בכסף; היה בזה כסף רב, והמאמץ… לא היה גדול.

בהמשך החל סֶנְדיוּ לסבול מכאבי גב, ומשקלו עלה. הרופאים אמרו לו שגופו מתנוון בשל חוסר פעילות. סֶנְדיוּ החל להתעמל. ואז דרש כסף רב יותר מחברות הרהיטים, משום שעתה, כך טען, הוא בודק כל מזרן פעמיים, לפני ואחרי שהוא יורד במשקל.

סֶנְדיוּ החל לנסות את מושביהן של מכוניות. הוא נמנם על כל אחד מהמושבים, ותיאר את התנסותו. יצרני רכב הציעו לו מכוניות במתנה, ובלבד שידבר עליהם טוב.

היתה תקופה שסֶנְדיוּ גם ערך את 'הבדיקה הכפולה', במהלכה הוא ישן בחלק מהזמן על צד אחד של המזרן, ולאחר מכן עשה פרק זמן נוסף על צידו השני. התשלום על הנסוי היה כפול. כל צרכן רוצה לדעת שהמזרן שהוא קונה הוא דו-צדדי באמת, ואם אחד הצדדים מתקלקל או מוכתם ללא תקנה, תמיד באפשרותו להפוך ולהמשיך ליהנות מהמזרן.

"זה מזרן לחובבי סיוטים. מעודי לא חלמתי חלומות זוועה שכאלה, על שום מזרון שהוא."

מזרן מחויט

עברו שבע שנים של מהפכה בעולם הריהוט, סֶנְדיוּ רכש עסק כושל לייצור מזרנים, והפך אותו מהמסד עד הטפחות. הוא פתח את בית החרושת שמציע מזרנים מחויטים.

בטקס הפתיחה, מול מאות אנשים ואלפי צופים, אמר סֶנְדיוּ, "איך אתם יכולים לקנות 'מזרן מדף'? עד כמה שהמזרן הזה יהיה יקר ואיכותי עם כלי תווי התקן הקיימים, הוא עדיין נוצר כדי לספק את רצונם של כמה שיותר צרכנים. ואם אתה רזה, המזרן עדיין יתאים לך? ואם אתה בעל מבנה גוף מלא? שרירי? בעל גב חלש? עדיין כל אלה ישנים על אותו מזרן שנוצר עבור כולם!" עיניו של סֶנְדיוּ עברו על פני המאזינים. "מובן שאינכם יכולים לקנות חליפה מפס ייצור, כי המידות והגזרה שלכם שונות, אז למה להתפשר כשזה מגיע למזרנים, עליהם אנחנו שוהים כמחצית מחיינו."

אנשים השתכנעו. מפעל המזרנים המחוייטים של סֶנְדיוּ הזמין כל צרכן לפגישה אישית. אורטופדים ורופאים בדקו את מידות הצרכן, את משקלו, את מסת שריריו ואת ההיסטוריה הרפואית שלו. נערך לו מבחן המסקר את סגנון השינה שלו. דוח מפורט נרשם ונשלח אל מחלקת הייצור.

עשירים ורודפי מותרות מכל רחבי העולם הזמינו את המזרנים המחויטים של סֶנְדיוּ; מפעלו יצר פעילות משותפת עם תאגידי רכב, יצרני ספות וריהוט משרדי. שמו של סֶנְדיוּ הפך שם נרדף לאיכות אינדיבידואלית.

"ומי אמר שמזרן טוב לא מאבד נפח אחרי שקמים ממנו? מדדתי את המזרון לפני ואחרי הניסוי. ומתברר שגובהו ירד בסנטימטר שלם. מי יודע, אולי תוך שבועיים המזרן הזה ייעלם לחלוטין."

מאז ועד עתה

בארוחות צדקה ובראיונות עומק לעיתונות, סֶנְדיוּ תמיד מזכיר את אביו שדחף אותו לעסוק בנושא. סיפר שתמיד היה אומר לו, "כלום אתה לא עושה, כלום! ממזרן למזרן, בכל הבית…" או, "חבל שאין מקצוע כזה 'נסיין מזרנים', היום היית מיליונר!"

היום סֶנְדיוּ כבר עייף מהעסקים. בפועל, באישיותו, הוא איש עצלן וחסר דחף, והצלילה המטאורית הזו לתוך עולם העסקים התישה אותו. התרופה שלו היא, כמובן, מנוחה מרובה…

כעת מעביר סֶנְדיוּ קורסים מורכבים בניסוי מזרנים, והוא בוחר אישית את הנרשמים. הוא מחפש את הבטלנים האמיתיים, העצלנים שלא יצלחו לשום עבודה אחרת. והכיתה, השיעורים, הקורס כולו, נערכים בדממה ממושכת… כל התלמידים, כולל סֶנְדיוּ המורה, רובצים על מזרנים, ישנים להם בשלווה.

"ישנתי במושב האחורי של המכונית הזו, התמיכה של מסעד הגב והשיפוע של המושבים עצמם, סיפקו לי פינה חשוכה ונעימה. רק חבל שאני לא גמד, כך הרגליים שלי לא היו משתלשלות מחוץ לפתח."

קישורים

תיקו מקסיקני בבית-הכנסת

רשומה רגילה

הראשון שיוצא, לוקח עליו את הסתלקות השכינה מבית-הכנסת. אף אחד לא רוצה לצאת ראשון. זהו תיקו מקסיקני.

בית-כנסת בפולין.

דממה שררה באולם בית-הכנסת הקטן, השטיבל. עשרה יהודים נטועים במקומותיהם כפסלים. הם הביטו זה בזה, פנים מכווצות, עיניים מצומצמות. נשימתו של כל אחד מהם היתה כלואה במחצית הדרך מריאותיו.

שמערל היה הקרוב ביותר אל הדלת, צעד וחצי לכל היותר. הוא לא זז. אוחז את זקנו באגרוף קמוץ, אישונים מוקטנים, והוא פוזל אל מעבר לכתפו הימנית, בוהה ביתר במבט מזוות.

איש לא זז. כאשר מתאספים עשרה יהודים בבית-הכנסת, מצטרפת אליהם השכינה. הראשון שייצא יוציא אותה עמו. אף אחד לא רוצה להיות זה שיסיר את תוספת הקדושה מעל בית הכנסת.

לקיר המזרחי הוצמד אמש שלט חדש, שמונה את הקללות והרעות שלוקח על עצמו האדם שמוציא עמו את השכינה מבית-הכנסת.

יענקל, שעמד מאחורי הבימה, הניח יד על כיסו וחשק את שיניו. הטלפון הנייד שלו הרטיט את מעיו. עליו לקבל שיחה דחופה מבעל הגמ"ח, ועתה נבצר ממנו להגיב. ואולי זאת בכלל אשתו, או החברותא שלו.

מוטל הביט אל הדלת במורת רוח. הוא הבטיח לבת שלו שיופיע לארוחת ערב עם הנכדים. זיעה ניגרה ממצחו, טיפות נשרו לתוך זקנו הלבן. המצב הזה יכול להימשך לנצח. בתנועה איטית ומקוטעת הוא שלח את ידו אל השולחן.

כל העיניים בשטיבל עקבו אחריו. הוא הרים ספר מעל השולחן. קרקוש הכריכות הקשות הנשחקות ספר בספר נשמע היטב. מוטל נעצר, מסתכל אל האחרים ואז מוסיף ומרים את הספר. אנשים סביב לא נשמו. הספר נפתח, הסיבים שהושחלו בתוך שדרתו כדי לתת תוספת חוזק, גרמו לספר להיפתח רק עד לחצי. ידיו של מוטל רעדו.

שמערל ניסה להציץ דרך השתקפות החלון ולזהות באיזה ספר מדובר. בעודו מתאמץ לעשות כן, מניח שמדובר בספר מוסר, הדלת נפתחה.

בפתח עמד יהודי חמוש בתיק צד מרופט ומטרייה. מצחו נחרש קמטים ועיניו הבוערות התרוצצו לכל עבר ואז נקבעו ישירות בתוך עיניו של שמערל. אגרופו רעד על ידית הדלת, פסיעתו קפאה.

שמערל לא זז. הסיכוי שלו טוב מספיק גם כך. ברגע שהאיש הזה ייכנס פנימה, יוכל הוא לצאת, מבלי להוציא עמו את השכינה, משום שבית-הכנסת יכיל עשרה יהודים בלעדיו. האם זה יצליח? הוא הבחין בכתם אדמדם מתנתק מנקודה בסמוך לקיר ומתקרבת אליו בצעד חלקלק.

ראשו של שמערל הסתובב על ציר הגרון. מישהו אדמוני מנסה להקדים אותו. האיש שעמד בדלת קלט מיד את המתרחש, אך נבצר ממנו לזוז. אסור לו להסגיר את כוונותיו.

עיניו של שמערל חקרו את האיש, את התיק המרופט, את המטרייה בעלת הגיבנת. שני שעונים בצבצו מעבר לשפת שרוולו. האיש מקפיד כנראה על זמנים לפי אופקים שונים. ואולי הוא מוודא את זמני המניינים מסיבה כלשהי.

ידו של האיש שמטה את ידית הדלת, וזו החלה להיסגר. חריקת הצירים הרטיטה לבבות. אולם הדלת לא נסגרה, נעצרה בחצי הדרך, נתקלת בנעלו של האיש. הנוכחים נשמו לרווחה.

האיש הוסיף לבחון את המצב, מבטו נתקל בשלט המודיע על הצרות שיהיו מנת חלקו של מסלק השכינה. זאת מלכודת. תיקו מקסיקני. הוא הגיע לכאן כדי לקבץ נדבות, להתרים את הציבור. אולם הציבור קטן והסיכוי להוציא מהם משהו לא נראה מבטיח. התפילה הסתיימה. כל אחד מהם רוצה לעזוב.

ברגע שהוא ייכנס, מישהו אחר ייצא במקומו, ואז הוא יישאר בפנים. כלוא. מפסיד את המניינים האחרים, שם הוא יכול בינתיים להתרים. הוא הרים את פניו ממפתן הדלת, בוחן את השניים שניצבו מולו משני צידי הדלת. זה הולך להיות קרב קשה.

לבסוף האיש נמלך בדעתו, לוקח צעד אחד אחורנית. נעליו צייצו על אריחי הרצפה שהוחלקו עם השנים, תחת אין-סוף דריסות של סוליות נעליים.

שמערל והאיש שלידו עקבו בתנועת עמוד שדרה אחר הדלת הנסגרת. הטריקה לא איחרה לבוא, מהדהדת, מאיימת. הם לבד שוב.

מי יישבר ראשון?

הדלת נפתחה באִבחה אחת. בפתח עמד צעיר עם טלית-קטן צמרירית שהתנופפה ברוח. הוא פרש את ידיו, "היי… שמולקה, אני מחכה לך כבר חצי שעה בשטיבל השני."

שמולקה הביט מהקצה העליון של עיניו, פניו מכוונות אל הרצפה, גבותיו מכווצות. הוא פרש את ידיו והרקיד את כתפיו פעמיים.

הצעיר שבפתח נאלם דום. מסמיק עד גדותיו. הוא הכניס את עצמו לתוך הסבך. האם מישהו יוותר לו? הספרים הפתוחים ממתינים לו בשטיבל השני… הוא לא יכול לחכות עוד. צעד מהסס אחורנית. הדלת נסגרה.

כולם הסתובבו אל שמולקה. הוא יכול היה להציל את המצב. היה לו מישהו מבחוץ, אם קצת מאמץ הוא היה מאזן כאן את הכוחות. הוא פתח את פיו, קולו חרוך, יבש, "החברותא שלי… אה…" הניף את ידו במקום להשלים את המשפט.

מלמולים ואנחות נשמעו סביב ופסקו עד שקט מוחלט, ברגע שהדלת נפתחה שוב. החריקה היתה ארוכה הפעם. הצעיר נראה שוב בפתח. מחזיק בידיו שני ספרים פתוחים זה מעל זה. צעד קדימה, משעין את שכמו על הדלת ועוצר אותה, פתוחה.

שמערל בלע את רוקו. עוד צעד אחד… קדימה… קדימה…

הצעיר נכנס. "נלמד כאן היום, שמולקה. אבל אל תשכח את 'המכיר את מקומו'!"

רגע של הלמות לב פרועה ושמערל היה בחוץ. מניח לרוח לבדר את שערות ראשו. רק עכשיו שם לב כמה הזיע, צווארון חולצתו היה סחוט. הוא נשען על מעקה האבן בחצר בית-הכנסת, לוקח כמה נשימות עמוקות. משתחרר מהמתח.

הוא שמע קול מאחוריו, "אַ צֶנְטֶער, אַ צֶנְטֶער… מעריב, מעריב."

עשירי למניין. עשירי קודש. שמערל לקח עוד נשימה אחת ופסע מאוששות לכיוון השטיבל. עכשיו הוא יזכה בעצמו להכניס את השכינה לבית-הכנסת. האיש שזימן את העוברים ושבים לתפילה הצביע באגודלו אל שלט שנקבע על הקיר החיצוני של השטיבל, ובו ברכות וטובות שיהיו מנת חלקו של זה שמכניס פנימה את השכינה.

כאשר נכנס שמערל ועבר בעיניו על פני המתפללים, התברר לו שהוא עדיין לא העשירי. הוא חייך והתיישב, סמוך לפתח.

  • לחץ כאן כדי לקרוא על תיקו מקסיקני פחות הומוריסטי, ואיך פותרים אותו.

חפיפת שפם, בבקשה

רשומה רגילה

בכפר נידח באירלנד, עדיין נותר מקום אחד בו ניתן לקבל שירות מקיף וחשוב לבעלי שפם.

כפר המשופמים

אטרקציה מקומית.

שפם הוא סממן מכריע בחזותו של גבר. זה יכול להשרות יראת כבוד, לעורר גיחוך, להצית את הדמיון, למשוך או לדחות. אך מה שברור, שפם מצריך טיפוח וטיפול מתמיד. וגם אם אינך בטוח בכך, כאשר תעבור את מפתן 'מספרת השפם' בכפר גְוִויזְלַיַיה (Gweesalia), אירלנד, אין ספק שתשתכנע.

הכפר הקטן הזה כשלעצמו אינו יכול להוות מוקד משיכה לתיירים. אין בו מבנה היסטורי, מוזיאון חשוב, או פינת חמד שהתפרסמה בדרך כלשהי. בקושי יש בו שתי חנויות שכל אחת מהן מציעה שילוב של מוצרים, כלים ומכשירים; שני פונדקים למשקאות ולהתכנסות; בית מלון שדומה למוטל דרכים; וסניף דואר. ומה בכל זאת גורר לשם אנשים? זו 'מספרת השפם'.

החנות הקטנה משופעת באיורי שפמים ודגימות שפם אמיתיות. כרזות ופוסטרים מספרים עובדות שונות בנוגע לשפם. תמונות של משופמים מפורסמים, תלויות על הקירות, ביניהם סטאלין וצ'ה גווארה. עובדי המקום, שני אחים, קיבלו את החנות בירושה מאבות אבותיהם.

את גְוִויזְלַיַיה מאכלס מספר זעום של תושבים, אולי חמישים או שישים בני אדם. הם מדברים בשפה הקדומה של אירלנד, הגאלית, וזו גם נלמדת בית הספר הקהילתי. כל השלטים ברחבי הכפר כתובים גאלית בלבד. אנשי המקום יודעים להעריך את 'מספרת השפם', לפי שזו האטרקציה שמביאה לכאן תיירים, ואיתם באה טובה לכל תושבי הכפר.

טיפוח הכרחי

מעבר לתרבות ודת.

קיליאן, האח המבוגר מבין השניים, מדקלם מחקר מדעי שבוצע על-ידי יצרנית הבירה 'גינס'. בממוצע, שותה בירה משופם, לוכד בשפמו פַּיינט וחצי של קצף בירה מדי שנה. אם באנגליה, נניח, המחיר לפַּיינט בירה גינס הוא 2.10 פאונד, יוצא שהמשופם משלם מס שפם שנתי של 4.58 פאונד.

גם בלי מחקר מדעי, מוסיף דסמונד, האח השני, שתייני הבירה ידעו תמיד שהם חייבים לטפל בשפם שלהם. אחרת הוא יילך ויתקשה בשל קצף הבירה, ואז ייהרסו השורשים, וצבעו ישתנה…

השניים מספרים על נשיאים ואנשי צבא שעברו דרך 'מספרת השפם' שלהם לדורותיה. הם מצביעים אל אחד הפוסטרים שעל הקיר, פסיפס תמונותיהם של ארבעת נשיאי ארצות-הברית שהצמיחו שפם: גרובר קליבלנד, תאודור רוזוולט, ויליאם האוורד טאפט וצ'סטר ארתור.

על קוצו של שפם

שֵיח'ים ואימאמים מהמזרח עברו דרך 'מספרת השפם', אחד מהם, לקוח קבוע, השאיר על הקיר אמירה ערבית רקומה בזהב על פיסת משי, 'גבר ללא שפם, הריהו כחתול ללא זנב'; ממש מתחת לזה מתנוסס על הקיר דגלון יווני, בתחתיתו אִמרת כנף יוונית, 'ישנם שני סוגים טיפוסים שמסתובבים ללא שפם, ילדים ונשים, ואני לא זה ולא זה'.

ב'מספרת השפם' נפרצים גבולות התרבות והדת. כאן מתקבל כל בעל שפם, מכל מקום בעולם, בכבוד ומסירות ראויים. כאן מובטח לשפם הטיפול הנכון והאמיתי שהוא פרי ידע וניסיון בני דורות. כל אדם שמעריך את מה שהשפם מעניק לו, לחזותו, לרגישותו, להשראתו, חייב לבקר ב'מספרת השפם' לפחות פעם אחת בחייו.

גם שיאן גינס בתחום השפם, קיסלן פאג'ימי נוייאס עשה את כל הדרך מהודו, והפקיד את 3.3 המטרים של שפמו, בידי מטפחי השפם המפורסמים של המספרה.

ללא שפם

מעריך את שפמו.

 

'מספרת השפם' מתמחים גם בהסרת שפם, עם כל הצער שבדבר, יש מקרים ומקצועות בהם לא ניתן להתהלך עם שפם. כבאים, לדוגמה, מחויבים לגלח את שפמם כדי שציוד הנשימה יישב על פניהם ללא הפרעות. כבאים משופמים שעומדים להיכנס לתפקידם, באים לכאן עם חברים ומשפחה, ועורכים את טקס הסרת השפם, שמתחיל על כיסא המספרה, ומסתיים בפונדק הסמוך.

איך אומרים את זה

בשפם המקום… אה, כלומר, בשפת המקום נטבע במהלך השנים המושג מֶלַאִיסְטוֹהוֹנַה. לא ניתן לתרגם את המילה הזו כמות שהיא, משום שבתוכה מקופלים כל-כך הרבה שנים ומחוות לתחום השפם. בעלי 'מספרת השפם' מסבירים את משמעות המושג בשפה שווה לכל נפש: 'אדם ששפמו מטופח ומביא כבוד לו ולסביבתו'.

המקומיים צוחקים בקולם הצרוד וטוענים שמֶלַאִיסְטוֹהוֹנַה אמיתי, הוא רק אחד שיצא זה עתה מ'מספרת השפם'…

קישורים

בנק הרעיונות נשדד

רשומה רגילה

עד עכשיו נשמר הדבר בסוד, אבל לאחר תקרית השוד, נחשף הבנק שמטפל ברעיונות עבור כותבים ואמנים.

מהם רעיונות?

עובדות מפתח

  • אין זכויות יוצרים על רעיונות.
  • לסופרים יש הרבה רעיונות כדי לענות על השאלה 'מניין באים הרעיונות'?
  • אין דרך מדעית לגרום לרעיונות לבוא או לטפל במחסום כתיבה.

 

רעיונות הם עניין הפכפך. הם כמו כספית, נוזליים, נעלמים לפתע, נטמעים במה שסביבם, או מותירים סימני חריכה במקומות בהם עברו. יש גם רעיונות מסוכנים.

עד כמה שרעיונות הם עניין בלתי-נתפס, יש אנשים שזקוקים לרעיונות כדי להתפרנס, ומחמת ההפכפכות של הרעיונות, הם מוצאים את עצמם לא אחת מול חומות וקשיים.

סופרים, יותר מכל, צריכים לגלגל, או להריץ, רעיונות. שטף של רעיונות טובים, מקוריים, חדשניים, עשויים להוביל אותם אל הצלחה בעבודתם. איפה עוד שמענו על 'מחסום עבודה', אם לא אצל כותבים?

שרברב עומד בפנים מכווצות מול ברז דולף, מחזיק מפתחות חלודים בשתי ידיו ובוהה במה שלפניו רגעים ארוכים. זה לא הולך, הוא לוחש. זה לא מסתדר, אין לי את זה, זה לא מגיע… יש לי 'מחסום שרברבות'… הוא משליך את המפתחות ולוקח מברגים, אבל שוב לא מצליח לפעול.

אנשים כותבים יודעים מהו מחסום כתיבה. וגם המנוסים והענייניים שלא טעמו את טעמו המנפץ של מחסום כזה, בוודאי זקוקים לשטף של רעיונות כדי לעבוד עליהם.

מאיפה באים הרעיונות?

זאת שאלה שרודפת אנשים שעוסקים בכתיבה. בכל התוועדות, סופרים עומדים מול השואלים. בכל מפגש, הקוראים ממהרים לשאול. אבל מאיפה הם באים, הרעיונות?

ומה הם חושבים, הקוראים, שהסופר יספר להם את האמת? יחשוף את סודו? יגלה מאיפה באים הרעיונות? ממש מצחיק. שאלה מצחיקה. זה כמו לבקש מטכנאי ללמד אותנו לתקן תקלה חשמלית, ואז להראות לו את הדלת.

אתם מוזמנים לערוך מחקר קטן בעצמכם. עברו על ראיונות עם סופרים, או שאלו אחדים מהם בעצמכם. כל אחד מהם, בכל הזדמנות, ייתן תשובה אחרת.

הרעיונות באים מפה, ובאים משם. כמובן, כמובן. ישאירו את השואל עם חידוד או ציטטה מבריקה שתספק אותו, ואולי תסנוור אותו, ובלבד שתסיח את דעתו מהשאלה אותה שאל.

זה לא בא מרוע לב, חלילה, או מקנאות בעניין שמירת סודות מקצוע. עובדה, גם סופרים שפרשו מכתיבה, או כאלה שכבר מוציאים את ספריהם האחרונים בדרך להזמנת ארון קבורה, גם הם לא עונים לעניין על השאלה הזאת.

הסיבה היא פשוטה, אסור להם לגלות.

הם חתמו על זה כשהצטרפו ל'בנק הרעיונות'.

בנק הרעיונות

רעיון, עד כמה שיהיה עמוק, מקיף, מבריק, מפעים… הוא 'רק' רעיון. מה שנחשב זה הביצוע. בבסיס כל ספר, כל יצירה, כל פטנט, למעשה, עומד רעיון. אבל הרעיון הזה כשלעצמו אינו כלום.

לכן כמעט בלתי-אפשרי להגן על רעיונות, גם החוק מתקשה ומתפתל סביב קניין רוחני וזכויות יוצרים. אבל הרעיון נותר חסר הגנה, צייצני, חלוש, כמו אפרוח שעומד להחליק מגג הרעפים.

לכן הוקם בנק הרעיונות. ארגון ללא כוונות רווח בו חברים סופרים ואמנים מכל רחבי העולם.

תנאי ההצטרפות הם פשוטים: אדם שפרסם שלושה ספרים, או כתב שלושה-עשר מאמרים יצירתיים מקוריים, וכן ברשותו רשימה של עשרים ושלושה רעיונות יצירתיים – יכול להצטרף לבנק הרעיונות.

בתחילת דרכו, ב-1982, היה זה מעין מוסד חוקי שקיבל עליו להגן על רעיונותיהם המקוריים של סופרים, אולם שנה אחת לאחר מכן, הפך הגוף לרשת מסועפת לשיתוף רעיונות.

סופרים, יוצרים, אמנים וממציאנים מכל רחבי העולם, שלחו את רעיונותיהם, ונחשפו לרעיונות של עמיתיהם. לא תמיד רעיון שאתה הוגה, יכול לשמש אותך; לעיתים סופר אחר שנתקל ברעיון שלך, מוסיף לו כמה ליטושים ומשתמש בו; ואתה רואה רעיון של אמן אחר, ומוצא שהוא מתאים בדיוק לכיווני מחשבה שמענים אותך מזה חודשים, ואינך יכול להגשים אותם לכדי רעיון.

מטבע הדברים, נעשה שימוש רב בכל רעיון שהופקד. לעיתים כמות שהוא, ולעיתים בתוספת, או בחיתוך חלק ממנו. ועדיין, כל סופר שלוקח רעיון, מבצע אותו בצורה שונה.

אחד מהכללים הוא להפקיד שני רעיונות תמורת כל רעיון שנלקח. גם השתיקה בכל הקשור לבנק הרעיונות, נחתמת מראש.

בנק הרעיונות ברשת

בשנים הראשונות נשלחו המסמכים בדואר, ובעזרת מברקים וצפנים פשוטים. לעיתים די בעשר מילים כדי לתאר רעיון. כל התוכן נשמר בכספות באיי קרגואלן (Kerguelen Islands). אמנים היו מרימים תרומות לארגון מרווחי היצירות שלהם, עבור תחזוק הבנק.

פקידים עשו עבודה מהירה ונאמנה, אך לא תמיד עלו הדברים יפה. המערכת לא היתה ממוחשבת עדיין, לפחות לא כולה. מילות מפתח היו עניין בעייתי.

סופר מילא טופס ובו כמה פרמטרים. בקשת הרעיון; הנושא; הסוגה; אופי הרעיון (ספרותי, ויזואלי, וכדומה); רשם את פרטיו ושלח את הטופס, בצירוף שני רעיונות בוסר משלו.

עכשיו היה עליו להמתין, לפעמים חודשיים ושלושה חודשים. לבסוף, כאשר מגיע מכתב התשובה, הוא עלול להתאכזב. הרעיון שקיבל הוא לא בתחום שביקש, או לא עונה על דרישותיו האחרות. כעת היה עליו לעבור את כל התהליך מחדש.

יחד עם אוניברסיטאות ומכוני מחקר, היה בנק הרעיונות מחובר לאינטרנט בחיתוליו. הדבר הקל על קבלת ושליחת רעיונות. בהמשך הפך המאגר לנגיש ומתוחכם, עם פילוחים וחיתוכים של תחומי רעיונות. לאחרונה, הכיל המאגר לא רק רעיונות, אלא גם פיתולי עלילה; מטאפורות בכל תחום; תיאורי דמויות; תיאורי מקומות; ורעיונות למאמרים לבלוגים ואתרים.

שוד ההגיגים הגדול

לפני חודשיים, בצרפת, שני האקרים שקדנים אך לא מרוכזים בהשפעת משקאות אורגניים, היו בטוחים שהם פורצים לאתר האוניברסיטה שסירבה לקבל אותם אל ספסליה.

הם חיבלו במאגרים, מחקו חלקים נרחבים, הוסיפו כתובות נאצה עם שמות המרצים עמם שוחחו במהלך הניסיון להתקבל אל האוניברסיטה. הם הורידו אל שרתים משלהם נתחים נרחבים ממאגרי הרעיונות, והם מתכוונים להחזיק בהם ככופר. בינתיים הם לא הציגו דרישות.

היה זה יום אבל עבור כל חבר בבנק הרעיונות.

הבנק נעל את דלתותיו, וכעת נעשים ניסיונות שיקום ושחזור נרחבים. בינתיים, סופרים מבכים את רעיונותיהם שנעלמו ואת הבאר שיבשה, ובלית ברירה חוזרים אל הפנקסים המאובקים והחברים הקשקשניים, כדי לשאוב מהם רעיונות לכתיבה.

קישורים