מה היום שלך?

רשומה רגילה

כולנו שמענו על יום המשפחה, יום השואה, יום הפועלים הבין-לאומי (האחד במאי), יום הבלוגרים הבין-לאומי, ועוד ימים אחרים. קבלו כעת את רשימת הימים שהם פחות מפורסמים…

יום הממושקפים /  10 באפריל

יום זה למעשה נחגג לראשונה על-ידי מעצבי מסגרות משקפיים, לרגל השקת דגם עיצובי חדש שאיש כבר לא זוכר אותו. הוא נחגג רק פעם אחת ב-1992, עברו שלוש שנים והוא נחגג מחדש, הפעם על-ידי אנשים שרואים במשקפיים את המכשיר שהפך את חייהם לטובים יותר.

'ביום המשקפיים' נוהגים הממושקפים לברך זה את זה בניד ראש, תוך אחיזה בידית המשקפיים, בדומה למה שנהוג לברך זה את זה תוך כדי אחיזה בתיתורת המגבעת; ביום זה גם נהוג לקנות משקפיים חדשים; אלה שמגלים הזדהות עם מרכיבי המשקפיים, נוהגים להרכיב באותו יום משקפיים ללא עדשות, או עם עדשות ללא מספר.

יש חולקים על החוגגים שנוהגים להרכיב משקפי שמש בלבד, בלי עדשות לתיקון הראייה. כי בכך הם עושים את המשקפיים האמיתיים ללעג, אולם מרכיבי משקפי השמש מאיימים לקבוע לעצמם יום משלהם.

חובבי טכנולוגיה מתפארים במשקפי מציאות מדומה, ובמשקפיים למדיה בתלת-ממד, אבל אלה עדיין לא החליטו אם להשתתף ביום הממושקפים באופן רשמי.

אנשי 'איגוד הממושקפים', נוהגים לנופף בימים אלה בדמויות מפתח מרחבי ההיסטוריה ולספר על היותם ממושקפים. אבל האם זה יצליח במלחמה בסטריאוטיפים שדבקו במרכיבי משקפיים?

יום הארצות האחרות / 11 בנובמבר

יש כאלה שבמהלך השנה תקועים עמוק בתוך הוויה שלהם, לטוב ולמוטב, עד שהם שוכחים שהמדינה שלהם היא רק אחת מני רבות. גדולה או חשובה ככל שתהיה, היא רק נקודה על פני המפה.

ביום זה נהוג לשבת בחבורות, להזכיר פרטי טריוויה מעניינים על ארצות שונות, וכן לשחק 'ארץ עיר', ולערוך חידוני 'עיר בירה', וכדומה. וכך להדגיש את קיומן של מדינות נוספות מעבר לגבולות המדינה בה נחגג אותו חג.

באופן רשמי הסתיימה מלחמת העולם הראשונה בשעה 11:11, על פי זה קבעו את התאריך ה-11 לחודש ה-11, לעשותו יום של שיתוף ושלום בין כל הארצות.

יום המנצחים / 31 בדצמבר

יום זה נקבע כדי להעלות את המורל האישי של כל אדם קשה יום באשר הוא. חלמת פעם לנצח בתחרות כלשהי? רצית לזכות במקום הראשון בחידון בתחום החביב עליך? רוצה להרגיש איך זה להיות מנצח?

ובכן, במהלך היממה האחרונה של השנה, כל אחד נחשב מנצח. לא חשוב במה, הוא מנצח. הוא שרד שנה נוספת, הוא כבר נחשב מנצח.

ביום זה נהוג לפנות אל אנשים אחרים בתארים מפולפלים שונים, כמו 'אביר…', או 'סר', 'איש המדליות', 'חתן הפרס הגדול', 'אלוף הארץ ב…' וכדומה.

מי שמעוניין להשתתף, עליו לחוש עצמו במשך כל היום, כאילו זכה בפרס חשוב או ניצח בתחרות. כך עליו להיות מחייך בזחיחות דעת, להסמיק כרצונו, ולפסוע בהילוך טווסי.

אנשי 'אקדמיית המנצחים', מעלה לרשת אתר, ממנו ניתן להדפיס תעודות מפוארות, בעיצובים מרשימים, וכן להזמין פסלונים, סרטי מדליות, וחולצות עם הדפסים כמו 'אני המנצח', 'המנצח לוקח הכל', 'באתי, ראיתי, ניצחתי', 'הניצחון הוא שלי!', וכדומה.

יום החופשה של רובין-הוד / 26 בינואר

אם ראיתם שהשכן שלכם ממול לא הולך לעבודה ב-26 בינואר, ובכן… אולי הוא גנב שחוגג את 'יום החופשה של רובין-הוד'. הכינוי הזה החליף את השם הישן והישיר מדי 'יום ללא גניבה', בו נקרא המועד הזה עד לשנה האחרונה. שם נוסף שכמעט נבחר היה, 'יום ללא כפפות'.

בימים אלה, כדי שלא ייווצר מצב שכל הגנבים, אמני הנוכלות ואלופי מזימות הסחיטה נחשפים לפתע, נהוג בכל זאת לעזוב את הבית, ולצאת 'לעבודה' כרגיל. אולם במקום לגנוב, או לעשוק מישהו, מתאספים הגנבים במבנים נטושים הפזורים בכל עיר; ושם, סביב מדורה, או בלעדיה, הם יושבים באנונימיות ומגלגלים סיפורי נוכלות וטכניקות מרמה.

כדי שכל אחד יוכל להשתתף, מבלי לחשוף עצמו, או לשים עצמו כחשוד, מדברים כולם בגוף שלישי.

יום הימניים / 13 בספטמבר

יום זה נקבע כתגובה ל'יום השמאליים' שחל ב-13 באוגוסט. בימים אלה מנופפים הימניים בימניותם, ונוקבים בשמותיהם של גאונים וממציאים לאורך ההיסטוריה, שהיו דווקא ימניים.

'אגודת האנשים הימניים' טוענת שגם אנשים שמאליים, שאינם שמאליים במאה אחוז, צריכים לחגוג את  'יום הימניים'. מאחר שנדיר למצוא שמאליים במאה אחוז, יוצא שרוב העולם נכלל כראוי לציין את היום הזה.

השמאליים לא חשים מאוימים מהיום הזה, והם שוב משתמשים באחד מהסלוגנים האופייניים להם: "כולם נולדים ימניים, אולם רק המחוננים התגברו על זה". אפשר להבין.

קישורים

בנק הרעיונות נשדד

רשומה רגילה

עד עכשיו נשמר הדבר בסוד, אבל לאחר תקרית השוד, נחשף הבנק שמטפל ברעיונות עבור כותבים ואמנים.

מהם רעיונות?

עובדות מפתח

  • אין זכויות יוצרים על רעיונות.
  • לסופרים יש הרבה רעיונות כדי לענות על השאלה 'מניין באים הרעיונות'?
  • אין דרך מדעית לגרום לרעיונות לבוא או לטפל במחסום כתיבה.

 

רעיונות הם עניין הפכפך. הם כמו כספית, נוזליים, נעלמים לפתע, נטמעים במה שסביבם, או מותירים סימני חריכה במקומות בהם עברו. יש גם רעיונות מסוכנים.

עד כמה שרעיונות הם עניין בלתי-נתפס, יש אנשים שזקוקים לרעיונות כדי להתפרנס, ומחמת ההפכפכות של הרעיונות, הם מוצאים את עצמם לא אחת מול חומות וקשיים.

סופרים, יותר מכל, צריכים לגלגל, או להריץ, רעיונות. שטף של רעיונות טובים, מקוריים, חדשניים, עשויים להוביל אותם אל הצלחה בעבודתם. איפה עוד שמענו על 'מחסום עבודה', אם לא אצל כותבים?

שרברב עומד בפנים מכווצות מול ברז דולף, מחזיק מפתחות חלודים בשתי ידיו ובוהה במה שלפניו רגעים ארוכים. זה לא הולך, הוא לוחש. זה לא מסתדר, אין לי את זה, זה לא מגיע… יש לי 'מחסום שרברבות'… הוא משליך את המפתחות ולוקח מברגים, אבל שוב לא מצליח לפעול.

אנשים כותבים יודעים מהו מחסום כתיבה. וגם המנוסים והענייניים שלא טעמו את טעמו המנפץ של מחסום כזה, בוודאי זקוקים לשטף של רעיונות כדי לעבוד עליהם.

מאיפה באים הרעיונות?

זאת שאלה שרודפת אנשים שעוסקים בכתיבה. בכל התוועדות, סופרים עומדים מול השואלים. בכל מפגש, הקוראים ממהרים לשאול. אבל מאיפה הם באים, הרעיונות?

ומה הם חושבים, הקוראים, שהסופר יספר להם את האמת? יחשוף את סודו? יגלה מאיפה באים הרעיונות? ממש מצחיק. שאלה מצחיקה. זה כמו לבקש מטכנאי ללמד אותנו לתקן תקלה חשמלית, ואז להראות לו את הדלת.

אתם מוזמנים לערוך מחקר קטן בעצמכם. עברו על ראיונות עם סופרים, או שאלו אחדים מהם בעצמכם. כל אחד מהם, בכל הזדמנות, ייתן תשובה אחרת.

הרעיונות באים מפה, ובאים משם. כמובן, כמובן. ישאירו את השואל עם חידוד או ציטטה מבריקה שתספק אותו, ואולי תסנוור אותו, ובלבד שתסיח את דעתו מהשאלה אותה שאל.

זה לא בא מרוע לב, חלילה, או מקנאות בעניין שמירת סודות מקצוע. עובדה, גם סופרים שפרשו מכתיבה, או כאלה שכבר מוציאים את ספריהם האחרונים בדרך להזמנת ארון קבורה, גם הם לא עונים לעניין על השאלה הזאת.

הסיבה היא פשוטה, אסור להם לגלות.

הם חתמו על זה כשהצטרפו ל'בנק הרעיונות'.

בנק הרעיונות

רעיון, עד כמה שיהיה עמוק, מקיף, מבריק, מפעים… הוא 'רק' רעיון. מה שנחשב זה הביצוע. בבסיס כל ספר, כל יצירה, כל פטנט, למעשה, עומד רעיון. אבל הרעיון הזה כשלעצמו אינו כלום.

לכן כמעט בלתי-אפשרי להגן על רעיונות, גם החוק מתקשה ומתפתל סביב קניין רוחני וזכויות יוצרים. אבל הרעיון נותר חסר הגנה, צייצני, חלוש, כמו אפרוח שעומד להחליק מגג הרעפים.

לכן הוקם בנק הרעיונות. ארגון ללא כוונות רווח בו חברים סופרים ואמנים מכל רחבי העולם.

תנאי ההצטרפות הם פשוטים: אדם שפרסם שלושה ספרים, או כתב שלושה-עשר מאמרים יצירתיים מקוריים, וכן ברשותו רשימה של עשרים ושלושה רעיונות יצירתיים – יכול להצטרף לבנק הרעיונות.

בתחילת דרכו, ב-1982, היה זה מעין מוסד חוקי שקיבל עליו להגן על רעיונותיהם המקוריים של סופרים, אולם שנה אחת לאחר מכן, הפך הגוף לרשת מסועפת לשיתוף רעיונות.

סופרים, יוצרים, אמנים וממציאנים מכל רחבי העולם, שלחו את רעיונותיהם, ונחשפו לרעיונות של עמיתיהם. לא תמיד רעיון שאתה הוגה, יכול לשמש אותך; לעיתים סופר אחר שנתקל ברעיון שלך, מוסיף לו כמה ליטושים ומשתמש בו; ואתה רואה רעיון של אמן אחר, ומוצא שהוא מתאים בדיוק לכיווני מחשבה שמענים אותך מזה חודשים, ואינך יכול להגשים אותם לכדי רעיון.

מטבע הדברים, נעשה שימוש רב בכל רעיון שהופקד. לעיתים כמות שהוא, ולעיתים בתוספת, או בחיתוך חלק ממנו. ועדיין, כל סופר שלוקח רעיון, מבצע אותו בצורה שונה.

אחד מהכללים הוא להפקיד שני רעיונות תמורת כל רעיון שנלקח. גם השתיקה בכל הקשור לבנק הרעיונות, נחתמת מראש.

בנק הרעיונות ברשת

בשנים הראשונות נשלחו המסמכים בדואר, ובעזרת מברקים וצפנים פשוטים. לעיתים די בעשר מילים כדי לתאר רעיון. כל התוכן נשמר בכספות באיי קרגואלן (Kerguelen Islands). אמנים היו מרימים תרומות לארגון מרווחי היצירות שלהם, עבור תחזוק הבנק.

פקידים עשו עבודה מהירה ונאמנה, אך לא תמיד עלו הדברים יפה. המערכת לא היתה ממוחשבת עדיין, לפחות לא כולה. מילות מפתח היו עניין בעייתי.

סופר מילא טופס ובו כמה פרמטרים. בקשת הרעיון; הנושא; הסוגה; אופי הרעיון (ספרותי, ויזואלי, וכדומה); רשם את פרטיו ושלח את הטופס, בצירוף שני רעיונות בוסר משלו.

עכשיו היה עליו להמתין, לפעמים חודשיים ושלושה חודשים. לבסוף, כאשר מגיע מכתב התשובה, הוא עלול להתאכזב. הרעיון שקיבל הוא לא בתחום שביקש, או לא עונה על דרישותיו האחרות. כעת היה עליו לעבור את כל התהליך מחדש.

יחד עם אוניברסיטאות ומכוני מחקר, היה בנק הרעיונות מחובר לאינטרנט בחיתוליו. הדבר הקל על קבלת ושליחת רעיונות. בהמשך הפך המאגר לנגיש ומתוחכם, עם פילוחים וחיתוכים של תחומי רעיונות. לאחרונה, הכיל המאגר לא רק רעיונות, אלא גם פיתולי עלילה; מטאפורות בכל תחום; תיאורי דמויות; תיאורי מקומות; ורעיונות למאמרים לבלוגים ואתרים.

שוד ההגיגים הגדול

לפני חודשיים, בצרפת, שני האקרים שקדנים אך לא מרוכזים בהשפעת משקאות אורגניים, היו בטוחים שהם פורצים לאתר האוניברסיטה שסירבה לקבל אותם אל ספסליה.

הם חיבלו במאגרים, מחקו חלקים נרחבים, הוסיפו כתובות נאצה עם שמות המרצים עמם שוחחו במהלך הניסיון להתקבל אל האוניברסיטה. הם הורידו אל שרתים משלהם נתחים נרחבים ממאגרי הרעיונות, והם מתכוונים להחזיק בהם ככופר. בינתיים הם לא הציגו דרישות.

היה זה יום אבל עבור כל חבר בבנק הרעיונות.

הבנק נעל את דלתותיו, וכעת נעשים ניסיונות שיקום ושחזור נרחבים. בינתיים, סופרים מבכים את רעיונותיהם שנעלמו ואת הבאר שיבשה, ובלית ברירה חוזרים אל הפנקסים המאובקים והחברים הקשקשניים, כדי לשאוב מהם רעיונות לכתיבה.

קישורים

גלגולי השעון האישי

רשומה רגילה

שעון יד נראה לנו עניין מובן מאליו. אבל לא תמיד זה היה כך. השעון האישי נדד על פני איברים נוספים לפני שמצא מנוחה על שורש כף היד.

הקטנת המערכת

בתחילה היו שעונים כבדים שהיו דומים לרהיטים או לפחות כאלמנטים דקורטיביים. בגרמניה, בתחילת המאה ה-16, פיתח פטר הנליין (Peter Henlein) את המכאניקה הממוזערת של קפיצים וגלגלי שיניים, ועם קצת מאמץ נוסף הוא אף פיתח את השעון הנייד הראשון.

מכאן והילך החלו להופיע שעונים קטנים יחסית בצורות ועיצובים שונים. החל מצורות של חיות ודמויות בני-אדם, וכלה בנושאים דתיים ואיתני טבע.

אולם עדיין, שעונים אלו נישאו כפי שנושאים עששית, או מטרייה, או בתוך נרתיק משלהם. הם יכלו להוות כחפץ אישי של אנשי עסקים וסוחרים, נח בתוך תיבת המסמכים שלהם.

במרוצת כמה עשורים הלך השעון ונעשה קטן יותר, עד שלקראת השליש האחרון של המאה, מדען הולנדי בשם כריסטיאן הויגנס (Christian Huygens) רשם פטנט על שעון כיס.

שעון לכל כיס?

שלוש עובדות מפתח

  • השעון הראשון שהיה צמוד לגוף, היה שעון רגל.
  • השאלה 'מה השעה?' היא במקור שאלה משפילה.
  • שעון היד הראשון, מקומו היה על הקיבורת.

 

עצם הרעיון של שעון כיס, מעבר למזעור הכרוך בכך, היה מגוחך בפשטותו. כמו שהיום, נניח, ייקח מישהו מחדד זעיר ויכריז עליו שהוא אינו מחדד רגיל, אלא זהו מחדד כיס.

עם השחרור מההתרגשות הראשונית של השעון הזעיר, מצאו אנשים שונים ששעון כיס סותר למעשה את קיומו. הכנסת היד לכיס, הוצאת השעון, שחרור מכסהו, והצצה בו, הם סדרה ארוכה מדי של פעולות עבור המשתמש שזקוק באופן מידי לידיעת השעה.

כמובן שלא כל הציבור היה שותף לטרחה הזו, ורובו ראה בשעון הכיס תגלית שמימית לקידום האנושות. אולם, כאמור, היו את המיוחדים ששעון כיס לא פתר עבורם דבר.

שעון רגל

ב-1690, אמן ספרדי בשם מיגל דה-לפוואז ביקש מהסנדלר שלו לתפור שעון אל חרטום הנעל השמאלית שלו. דה-לפוואז היה קדר, ורגלו הימנית היתה עסוקה בלחיצת דוושת הרגל של האובניים שלו. ידיו העסוקות בעיצוב כלי החרס שעל משטח העיצוב המסתובב, בוודאי אינן יכולות להוציא שעון מכיס כלשהו.

כך נוצר 'שעון הרגל'. אמנים ועובדים שונים שידיהם עסוקות במהלך עבודתם, קנו נעליים מוכנות עם שעון תפור בהן. אחרים קנו שעון ייעודי שאחוריו דביקים והותאם למידות הנעל.

מאוחר יותר הפך המוצר למגושם וסבוך עוד יותר, משום שנוספו מכסים להגנת השעון בעת הליכה ברחוב, וכן מוט טלסקופי שהיה מוצמד לנעל וניתן לשליפה ביד אחת על מנת לכוון את השעון מבלי להתכופף.

שעון קיבורת

ב-1701, מלחין וכומר איטלקי בשם ברטראנדו פולאטי, ביקש מהחייט שלו לתפור שעון אל מקטורן המלחינים שלו, בשרוול הימני באזור הקיבורת. כמלחין קפדן, וכמנצח קפדן עוד יותר, הוא מצא צורך הכרחי לראות את השעון בכל רגע נתון. וכך, כאשר השעון צמוד לקיבורת זרועו, הוא מסוגל לראות אותו בהבזק מהיר תוך כדי תנועות הניצוח. תנועות היד והראש הן טבעיות, ואיש לא אמור לדעת שהוא מציץ בשעון.

ברטראנדו פולאטי יצר למעשה את שעון היד הראשון. הוא לא הוצמד לשורש כף היד, כמו היום, אבל קיבורת היא עדיין יד.

אנשים רבים מצאו את המיקום הזה נכון בהחלט עבורם ושעון הקיבורת תפס תאוצה.

שעון צוואר

שעון זה נתלה על הצוואר כמו תליון והוא נוצר ב-1758 על-ידי משרתת בחצר המלוכה של קארל השנים-עשר, מלך שוודיה. משרתת זו שתפקידה היה לתת למלך את תרופותיו בדיוק בזמנים שהורה הרופא, שילבה שעון בתכשיט היחיד שהורשתה לענוד. בתליון.

הרעיון התפשט בין האצילים ועבר אל פשוטי העם. אנשים הסתובבו עם שעון צוואר.

סליחה, מה השעה?

אחת השאלות הנפוצות בתרבות, ואף הפכה לשורת פתיחה בין שוחרי שיחה עם אנשים אקראיים. השאלה הזאת, בתקופה זו של תחילת המאה ה-18, נחשבה לפוגענית. הדבר הומשל לשאלה 'איזה יום היום', ואף לשאלה, 'האם עכשיו בוקר'.

הפוגעניות שבשאלה נופצה ככל שהתרבו השעונים. ובעת תפוצת שעון הצוואר הפכה השאלה הזו לידידותית במיוחד.

שעון הצוואר ידע גלגולים, עד שהתליון שמחזיק את השעון נעשה קצר מכדי שיוכל בעל השעון להציץ בו בנוחות. כך קרה שבעל השעון היה פונה אל אדם אחר, מצביע על השעון שלו עצמו ושואל, 'סליחה, מה השעה?'

כך הפכה השאלה הזאת לידידותית וראויה.

סוף-סוף, שעון היד

ב-1799, פילוסוף וכלכלן שוויצרי בשם לאונרד קלר מסר הרצאה בפני קהל רב, כשהוא חוגר שעון על שורש כף ידו. בסוף ההרצאה, כאשר נשאל לגבי העניין, הוא נתפס למבוכה ונחפז להסתיר את השעון, אומר שלא שם לב שהוא מרצה כך עם השעון.

כאשר הבין שהתגובות היו חיוביות על מיקום השעון, אמר שכאדם שאינו עוסק בפעילות 'שעלולה להכתים או להרטיב את האזור שמעל שורש כף היד', הוא מצא שזהו המיקום הנכון ביותר עבורו והוא עובד כך כבר שנים, רק עד עתה עלה בידו להסתיר זאת.

הרעיון אומנם הצליח, אך הוא לא צבר תאוצה באותה תקופה, ואנשים העדיפו מיקומים אחרים של שעונים. היו תקופות ששעון על שורש כף היד נחשב ליהירות חצופה מצד בעל השעון.

החל מ-1850 הפך שעון היד לפריט שכיח בעיקר עבור נשים. בתקופה זו לא ניתן היה למצוא גברים עם שעון יד.

רק ב-1907 החל שעון היד לחזור למיקומו על שורש כף היד גם עבור גברים. אחרי ששעון שכזה עוצב על-ידי לואי קרטייה מפריז, לבקשת הטייס הברזילאי אלברטו סנטוס-דומונט, שנזקק לשעון שכזה למדידה נוחה של הזמן בעת הטיסה הראשונה במטוס ממונע.

שעון סלולרי

כיום, רבים נמנעים מלחגור שעון על שורש כף היד, משום שדי להם בשעון שבטלפון הסלולרי, או שעל צג המחשב. על כן, נראה שגלגולי השעון האישי עדיין לא תמו.

קישורים

4 קצרצרים – חלק שני

רשומה רגילה

ארבעה קצרצרים: אומרים שהקמצן תמיד משלם בסוף יותר מכולם. מה חוקקים על מטבע. איך אפשר לצאת ממעגל הדחייה. והנרדם הכפייתי.

מנוחת הקמצן

  • במשך כל השנה השאיר הקמצן את מגש המדפסת ריק מדפים, מחשש שתיפלט לו הדפסת שווא, ונמצא מפסיד את הנייר. בסוף השנה, מצא שנשרפה לו נורית החיווי על מחסור בנייר במדפסת. עלות החלפת הנורית השתוותה למחיר של שתי חבילות נייר.

כמה צדדים למטבע

  • הקיסר הביזנטי הזקן והשוטה הורה שלא לחקוק את דמותו על מטבעות, משום שמעולם לא הצליח להבין היכן הם פני המטבע, והיכן גבו. יהיה זה ביזיון שאין כדוגמתו, אם תיחקק דמותו על גב המטבעות, ואילו הסמל הדתי התקופתי ייחקק דווקא על פניו – ולא ההיפך.

הדחיין

  • הוא היה דוחה כפייתי, מעולם לא השלים משימה בזמנה, ושום דד-ליין ומועד הגשה לא עשו עליו רושם. חברו הטוב מצא מאמר מלומד ובו טיפים שימושיים ויעילים לאנשים שסובלים מבעיית הדחייה, ומיהר לשלוח לו קישור דרך האימייל. הוא קיבל בשמחה את המאמר בעניין דחיית משימות, ומיהר להוסיף אותו למועדפים שלו. ועד היום הוא דוחה את משימת קריאת המאמר בעניין דחיית משימות.

למה אני נרדם

  • האב היה מרבה להירדם על שולחן השבת במהלך כל סעודה וסעודה. בניו היו עסוקים במשך שעות ברמיזות, הקשות, דחיפות וגערות באב המנומנם. והוא בשלו: אני נרדם דווקא בגלל שאתם מעירים לי. לבסוף נמנו וגמרו שלא יעירו לו. והנה שוב נרדם האב. מיד פתחו כל האחים בגערות וצעקות, והוא ניער את ראשו ואמר: אה, הנה, רק רציתי לנסותכם עד כמה אין אתם מעירים לי, ואתם נפלתם בפח. ומאז שוב הוא נרדם במהלך כל סעודה וסעודה, אך אין איש שמנסה להעירו מחשש שהוא משים עצמו ומנסה את משפחתו, ומצד שני מחשש שבגלל ההערות הוא למעשה נרדם, דבר שלמעשה עומד בסתירה הפוכה לחשש הראשון.

עוד סיבוב של קצרצרים

הכותל המערבי עובר דירה

רשומה רגילה

התוכנית הסודית לגישור על פני הקושי בוויתור על שריד בית המקדש יחד עם הוויתור על נתח מעיר הבירה. מה לא עושים למען שלום בין עם לעם ובין איש לאחיו.

סימנים אחרונים מובילים את צוות האגודה החשאית שי"ש (שוחרי ירושלים השלֵמה) למסקנה אחת: הממשלה מתכוונת לעקור את הכותל בשלמותו ולהעביר אותו למקום אחר.

כוונות כמעט ברורות אופפות את מהלכיו של ראש הממשלה, הוויתור על החלק המיותר כיום של ירושלים. נניח לדעות השונות וניקח את הכאב של אותם שוחרי דת ואמנות המרכיבים את אגודת שי"ש; הם רוצים שלום, הם מוכנים לוותר על הר הבית, משום שמבחינה הלכתית יש ממילא איסור לדרוך שם, עד שיבוא גואל. אבל הם לא מוכנים לוותר על הכותל המערבי.

אנשי האגודה, מנופפים בכמה עובדות, ומסתירים עובדות נוספות, שכולן יחד, לשמחתם הרבה, מצטברות למסקנה שהובאה לעיל.

עכשיו, הם אומרים, ניצלה הממשלה את הנקיונות הכרוכים בחג הפסח כדי לשלוח מהנדסים וארכיאולוגים כדי 'לנקות' כביכול את הכותל המערבי, וכן 'לבדוק' את יציבותו. "נו, באמת," אומר דובר האגודה, שמשוחח איתי דרך טלפון חסוי ומעורבל קול. "ממתי צריך לבדוק את יציבות הכותל? זה סיפורים. בוא נגיד על ניקיון, לשלוף את הפתקים וכל השמונצעס שאנשים מכניסים שם, אבל זה לא קשור לחמץ, והעיתוי בוודאי לא קשור לערב פסח." הוא מסכם את דבריו, "אנחנו חושבים שהתכנון הזה להעביר את הכותל הולך וקורם עור וגידים…"

עובדה נוספת בה מנופפת האגודה, זה בעניין הוראתו המסתורית של נשיא המדינה לערוך חפירות ברחוב ההורדיאני שמתחת לכותל המערבי. "שמע, לכל דבר הם מוציאים איזה הסבר בומבסטי שיניח את דעת הציבור ודואגים שמחלקות יחסי הציבור יאכילו את הציבור באותו הסבר. אבל בינינו… זה הכל הכנות." והוא מיד מוסיף בהתייחס לקטע הקודם, "תגיד, מתי פעם אחרונה ראית שהציבו מנוף בכותל המערבי?" והוא צוחק.

עכשיו השאלה, לאן הם מתכוונים להעביר את הכותל?

על פי אותו דובר בעל קול מעוות, המקום שנמצא עכשיו על הכוונת הוא צומת שורש. "אתה יודע כמה זמן הם עובדים שם על שיפור הכבישים?" הוא אומר בקול צופן סוד. "ברצינות, הם חופרים שם כמו מטורפים, בונים גשרים על גשרים, ועמודים, ומחלפים, בשביל מה כל זה אתה חושב?" אני מבין.

הם גם ממהרים לנופף בעובדה שלראש הממשלה יש רקע עשיר בהרצת פרויקטים גרנדיוזיים ברחבי הבירה.

האם כל זה הוא פרי דמיונם הקודח, ואולי המדורבן מתוך רצון אישי ורגשות, של בני האגודה החשאית? רק ימים יגידו.

או כפי שנאמר בהגדה של פסח, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", נקווה שתהיה בנויה בדרכה שלה, ולא בנויה מחדש תוך ערבוב היוצרות…

 =

 

חג פסח כשר ושמח

לקוראַי היקרים, לשכֵנַי ב'רשימות', ולכל בית ישראל

ראייה איטית

רשומה רגילה

ילדה בת 7 מרוסיה סובלת מפגם נדיר בראייה, היא רואה הכל בהילוך איטי. על 'תסמונת טניה דיברוב'.

הליקוי מתעורר

במשך השנים נחשבה טַניָה המתגוררת בעיר פטרבורג שברוסיה, ללקוית למידה. מאבחנים שונים אף חשדו שהיא סובלת מסוג מוזר של דיסלקציה שבאה והולכת עם רצונות משלה. מנהלת בית-הספר גילתה עקשנות ולאורך כל הזמן הזה ביקשה מהוריה של טניה לקחת אותה לבדיקות עיניים מקיפות יותר מאלו שבוצעו עד כה בבית-הספר ובמרפאה קרובה.

ההורים נכנעו ולקחו את ילדתם לסבב בדיקות בבתי-חולים ומכונים נחשבים לרפואת עיניים, דבר שהתאפשר הודות למקצועו המכניס של האב, אדריכל ומתכנן ערים.

השערות

בתחילה חשבו הרופאים שמדובר במחלת כלי דם זעירים בעצבים השולטים בשרירי העין. עצבים אלו שזקוקים לאספקה סדירה של דם, מאבדים אחוזים מתפקודם בעת שאספקה הזו נחסכת מהם. בדיקות נוספות הוכיחו שאין שום נזק לכלי הדם העִצביים.

בדיקות נוספות קירבו את הרופאים לנקודה. הם שיערו שמדובר בחולשת שרירים, מחלת עצבים-שרירים שגורמת התעייפות מהירה של שרירים מסוימים בגוף. זו בעיה חיסונית בעיקרה, שמונעת את העברת האותות העִצביים שמובילים הוראות מהמוח אל השרירים. אבל גם השערה זו נפלה.

מכאן החלו בדיקות עיניים מקיפות שרק העצימו את החידה. 'מדידת לחץ תוך-עיני' הראתה שהכל כצפוי, כך גם צילום קרקעית העיניים אחרי הצפת הדם בחומרי ניגוד (ICG), או פלואורסצאין. 'מיפוי הקרנית' הוביל את הרופאים עוד קדימה, אל ההנחה שמשהו לא בסדר עם אחד מעצבי הראייה.

עצבים עיקריים שנובעים מגזע המוח ומובילים אל חושים ותפקודים אחרים, מוספרו כדי לאפשר הגדרה ברורה. 'עצב הגולגולת הראשון', לדוגמה, אחראי על תכונות הריח השונות. עצבי הגולגולת השני, השלישי וכן הרביעי והחמישי, אחראיים על תפקודים שונים של הראייה ושרירי גלגל העין.

פה טמון הליקוי

כעת, כשהבינו הרופאים שבעיות הראייה של טניה נמצאים עמוק יותר ממה שחשבו, מיהרו להזעיק לחגיגה צוות של נוירולוגים שהנידו ראש והצביעו אל הדלת. "אנחנו לא מדברים לפני הדמיות," אמרו. וטניה הוכנסה אל מעבדות של טומוגרפיה ממוחשבת (CT) וכן הדמייה בתהודה מגנטית (MRI).

לאחרונה אובחן סופית שהילדה סובלת מתופעה נדירה שקיבלה את השם 'תופעת טניה דיברוב'. פגם מינורי באונה העורפית במוח, אליה מתחברים מכל צד 'עצב הגולגות השני', זוג העצבים האחראיים על העברת מראה העיניים אל המוח.

עולם חדש ואיטי

טניה רואה את עולמנו הממהר וחסר הסבלנות, בהילוך איטי. הדבר מונע ממנה להתרכז בלימודים. לדבריה, לראות את המורה מדבר, זה כמו לצפות בסרט מקולקל וקופצני, שהפס-קול שלו מקדים את התמונה.

הוריה של טניה שנמצאים צמודים אל בתם היחידה, דואגים שלא תעבור כביש לבד. הם מלווים אותה לבית הספר או אל חברות. זה בלתי-נמנע, לראות את המכונית מתקדמת בקצב שונה ממה שהיא באמת, דבר שיכול להסתיים באסון.

טניה קוראת המון ספרים. זו צורת הבידור הכמעט יחידה שאינה קשורה בתנועות. "המילים נמצאות שם בשבילי, מחכות לקצב שלי," אומרת הילדה.

אליפות בתסמונת

לעיניה של טניה, הופך המראה לאיטי יותר ויותר, ככל שעיניה פקוחות יותר. במקרים קיצוניים יכול אירוע שמתרחש במציאות בזמן של שנייה אחת, להיראות לעיני טניה בקצב של 13 שניות. כלומר, שבחלקי השנייה הראשונים שעיניה פקוחות, ראייתה מאוזנת. לגבי הקולות, אלו ממהרים כאמור בקצב טבעי משלהם.

תחביב נוסף של טניה, בו הפכה לאלופת בית-הספר – טניס שולחן. ראייתה מאפשרת לה לראות את מסלולו המדויק של הכדור החלול, להכין את מחבט העץ בסוף המסלול המשוער, למצמץ כדי להגיע לראייה נורמלית, ואז להדוף את הכדור. אחרי ששיפרה את תיאום העין-יד, כמעט שלא ניתן להטעות אותה. באליפויות עולם לא נראה שהיא תוכל להשתתף מסיבות טכניות.

אם לא יתפרסם שמה בעולם בקשר לטניס שולחן או ספורט דומה אחר, מן הסתם יתפרסם שמה בשל התסמונת הקרויה עליה. 'תסמונת טניה דיברוב'.

קישורים

פטרבורג, העיר

סקירה כללית על ליקויי ראייה.

הקשר בין ליקויי ראייה והפרעות קשב ולמידה

זמן קליע ואפקטים אחרים

מקס פיין, משחק מחשב

עוד סיפורים במדור זה

דפים ריקים

רשומה רגילה

ספרו של אמן צרפתי זוכה לביקוש רב, למרות שלא מודפס בו כלום.

מדהים איך 365 עמודים ריקים כובשים את לב הבריות

לפני חודשים אחדים החלה הוצאת 'סֶלֶקְטֶד הַאוּס' להפיץ בארצות האנגלו-סקסיות את  הספר Empty pages (עמודים ריקים). על הספר חתום אמן צרפתי צנוע בשם אלפונס נואל, שמתגורר למעשה בשוודיה ושם פרסם לראשונה את ספרו, בשוודית, Tomma sidor.

Tomma sidor – הגרסה המקורית, בשוודית >

הספר האמנותי התגלגל משוודיה, שם זכה להצלחה גדולה, לצרפת ולגרמניה, להולנד ולמזרח הרחוק. עכשיו הוא נפוץ בכל העולם, ואנשים נוהרים לקנותו בכל מקום שהוא.

הספר משתרע על 365 עמודים… ריקים. העמודים לבנים, נקיים, אין בהם דבר. אם כן, מה גורם לאנשים בכל העולם לרוץ ולקנות את הספר?

המדור השיג את תגובתו של האמן והריהי לפניכם.

מה הרעיון שעומד מאחורי ספר שלא מודפס בו כלום?
זה בדיוק העניין.

איזה עניין?
זה אמנות. אתה מבין באמנות?

אמנות? אמנות אַבסטְרַקְטית? קינֶטית? אמנות הלחימה?
לא. אמנות לשם אמנות. אני היוצר, האמן, אין זה מתפקידי להגדיר ולחדד את הרעיונות שעומדים מאחורי היצירה שלי. זה תפקידן של הבריות ושל מבקרי אמנות.

ודברים אלה כמובן לא מסבירים את הנהירה הגדולה אחר הספר. ניסנו לעלות כמה תגובות של קוראים לשאלה, "מדוע רכשת את הספר?" ראו ושִׁפטו.

Empty pages – המהדורה האנגלית >

  • הספר הזה אומר ב'מילים פשוטות' את מה שכל אחד מנסה להגיד כל הזמן. יש פה מחאה ברורה ונוקבת, על הרבה דברים. המלחמה בעירק. המס על ויסקי. יוקר המחייה…
  • אני קורא הרבה ספרים, ומזמן לא נתקלתי בספר שלא היתה לי עליו ביקורת. ההיפך, הספר הזה מבטא את המחשבה שלי על הרבה ספרים אחרים. יש ספרים שלא ראויים לדפוס. יש ספרים שהם פשוט יקרים מדי. יש ספרים שסתם בלי סיבה אנשים קונים אותם כמו משוגעים. הספר הזה לוקח את כל הניגודים והבעיות הלאה, ומניף אותם כמו דגל. חבר'ה, תעצרו, תתבוננו, עד איפה אנחנו רוצים להגיע עם הידרדרות התרבות.
  • תראה, [מנמיך את קולו] אני מקווה שזה לא לציטוט. אני נרקומן, אבל נרקומן עם סטייל, אני עובד בהייטק וכל הזבל הזה. [משתעל]. אני צריך ניירות עם רמה, משהו שיהיה נוח לשאת ממקום למקום, ושלא יחשיד יותר מדי. תראה, היום בסביבה של מחשבי כף יד וסלולריים רב-שימושיים, אם אתה מוציא פנקס, מסתכלים עליך כאילה אתה איזה פיראט ששלף החוצה את רגלו הימנית. אתה מבין, אני צריך לגלגל בנוחות את העשב, וזה דבר שאי-אפשר לעשות עם פַּאלְם…
  • לפי דעתי, זו מֶטפוֹרה עוצמתית במיוחד על החיים שלנו, שהם ריקים ואפסיים. 365 עמודים, שהם כנגד ימות השנה, בהם אנחנו קמים, ואוכלים, ועובדים, וחוזר חלילה. אחד הספרים המצויינים שראיתי.
  • אתה שואל למה? פשוט, זה ספר חמוד, מעורר השראה. אני בעסקי המו"לות, והספר הזה נראה לי עכשיו כמו פרויקט מצוין, שהלוואי והיה נופל לי לתוך הידיים. אין בעיות עריכה, אין הגהות, אפשר גם לתרגם אותו בקלות למגוון שפות. אמנות? לא, אין אמנות. אני משתמש בזה בתור פנקס.
  • זה ספר שאני לא מבין איך עד היום איש לא חשב עליו. אני ממליץ בחום על הספר הזה לכל אחד מהמטופלים שלי (פסיכולוגיה), אני ממש מחייב אותם לרכוש אותו, ולהשתמש בו כמכשיר לארגון המחשבות והתוכניות. מדי בוקר הם קמים, ועל פי ההוראות שלי, הם יושבים מול הספר, ומסתכלים בעמוד הריק. "זה היום שלי," הם אומרים. "הוא ריק, נקי, לבן. אני אחליט איזה יום אני רוצה שהוא יהיה. ואני רוצה אותו מאושר, פורה, נקי מדאגות!"

וכך זה נראה ביפנית >

מבירור קצר עולה שהספר יופץ בקרוב גם בישראל, תחת השם 'דפים ריקים', או 'עמודים ריקים', העורכים עדיין לא החליטו. מדובר כמובן בהוצאת פרפר היוקרתית והקונטרוֹבֶרסיאלית. (פרפר, שוב, אל תשלחו אלי את הספר הזה לביקורת, אין לי מה להגיד עליו, וגם כבר מצויים ברשותי עותקים של כותר זה בארבע שפות. תודה על ההתחשבות).