שפן קפוא

רשומה רגילה

הישרדות קיצונית, למי יש סיכויים גבוהים יותר לשרוד – בעל תבונת רחוב או איש ספר? האוורסט לא מתחשב באיש.

להמשיך לקרוא

ברית של גנבים – אפליקציה לאנדרואיד

רשומה רגילה

המותחן החדש שיוצא בימים אplaystore-iconלה לחנויות הספרים, מגיע לאנדרואיד. תוכלו לקחת איתכם בנייד חבורה מופרעת של גנבים, זייפנים, צרור חפצי אמנות ועלילה שתעצור לכם את הנשימה… הכוח בידיים שלכם!

להמשיך לקרוא

ברית של גנבים

רשומה רגילה

ברית של גנבים

 | מתח, פעולה, קומי |
  [ תמיד. יש. יציאה. עובדה. ]

להמשיך לקרוא

איך היו עכברים קוראים לעכבר המחשב שלהם?

רשומה רגילה
Wird Questionsאם לעכברים היו מחשבים, האם היו קוראים ל'עכבר' שלהם 'אדם'? התשובה כאן, בפינת תשובות הגיוניות לשאלות לא הגיוניות.

 

להמשיך לקרוא

ארגון המילה היומית

רשומה רגילה

Talmud one word1כולם מכירים את "הדף היומי" בלימוד התלמוד, וסיומו בתוך כשבע שנים. מה דעתכם על "המילה היומית"? ללמוד את הש"ס מילה אחת בכל יום…

להמשיך לקרוא

ספונריזם – תופעת ה'שבורית זכוכה'

רשומה רגילה

אנו נהנים לעיתים משיבושי מילים בסגנון "שבורית זכוכה". לתופעה הלשונית הזו יש מונח מקצועי: ספונריזם, על שמו של איש אקדמיה שלא רצה בה כלל.

זרח מפרחוני (פרח מזיכרוני).

צוחה ובוחקת (בוכה וצוחקת).

זולם בעבועים (בולם זעזועים).

עיצורים, תנועות או צורנים (Morpheme) מוחלפים זה בזה. אם לשעשוע, אם מתוך בלבול, ואם באופן טבעי על-ידי פעוט שעושה את צעדיו הראשונים בשפת אמו.

באנגלית זה נקרא סְפּוּנֶרִיזֶם (Spoonerism). התופעה הלשונית נקראת על שמו של וויליאם ארצ'יבל ספונר (William Archibald Spooner), איש אקדמיה מאוקספורד, אנגליה. חי בין השנים 1844-1930.

ההיסטוריה

שיבושי לשון שכאלה מתוארכים אחורנית למאה ה-12 בצרפת. וגם באנגליה, ספונר לא היה הראשון. שיבוש לשון מתועד אצל סופר הרנסנס הנרי פיצ'אם הצעיר (Henry Peacham) עוד ב-1662. במהלך המאה ה-19 פשט תחום שיבושי הלשון ועיוותי המילים כצורת הומור חברתי מקובלת. היסטוריונים וחוקרי הומור חלוקים מתי בדיוק ומאיזה סיבה החלה התופעה לצבור תאוצה בקרב הציבור. גם במערב ארצות-הברית נפוץ הדבר, נאמר שאברהם לינקולן עשה בעצמו שימוש בשיבושי לשון לשעשוע.

על כל פנים, התופעה קרויה ספונריזם על שם ספונר, שאייש באוקספורד שלל תפקידים אקדמיים בתקופת זמן של שישים שנה. הוא מתואר כאיש קטן מידות אך רב-עוצמה ובעל ידע רב ומקיף. התלמידים ושאר אנשי הצוות רכשו לו כבוד ונהנו לשמוע את הרצאותיו. עם כל זאת, כל מה שזוכרים ממנו, אלה שיבושי הלשון המגוחכים שלו.

האיש והשיבושים

האם ספונר אכן החליק בלשונו פעם ופעמיים? ייתכן. האם הדבר עורר את שומעיו לפרוץ בצחוק? ייתכן. אך מה שבטוח, זה לא קרה לו הרבה, והוא בוודאי לא אחראי לכמות המפלצתית של השיבושים והשגיאות שהצמידו לו מאוחר יותר. הסטונדנטים היו עושים שעות בהמצאת משחקי מילים ושיבושים פרועים, תוך שהם לובשים את 'כובע' הספונריזם. המונח נפוץ אז אל מחוץ לכותלי האוניברסיטה.

ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי (Arnold J. Toynbee) שאחראי על 12 כרכים שמפרטים את תחייתן ושקיעתן של ציביליזציות, מתאר את ספונר כאיש דמוי עכבר, אך אמיץ כאריה; בגיליון פברואר 1995 של הירחון ריידרס דיאג'סט (Reader's Digest), תואר האיש כאלבני, קטן קומה, בעל פנים ורודות, קצר-רואי, ובעל ראש גדול יחסית למידות גופו. אופיו ידידותי ומסביר פנים.

השיבוש והאנשים

ספונר עצמו לא הפיק הנאה מרובה מהפרסום הלא צודק שלו. כאשר הסתערו לעברו תלמידים וביקשו הרצאה, הוא פטר אותם במנוד ראש. "אתם לא רוצים הרצאה," הוא אמר, "אתם רוצים שאני אגיד את אחד מהדברים האלה…"

עד כמה שהתכחש לכך, שמו נקשר עד היום בשיבושי מילים, עד שהפך למונח עצמו שמתאר את התופעה. בפעמים הבאות שתשתעשעו בשבורית זכוכיה ודומיה, תנו רגע דומייה לוויליאם ארצ'יבל ספונר, שלא מרצונו, ניתן לכנות אותו אבי הספונריזם.

והנה כמה מקוריים

שימו לב לתבניות השיבוש השונות.

  • בא עליו בתַקלו ובמַרמילו (בא עליו במקלו ובתרמילו).
  • באו נַיים עד מֶפֶש (באו מים עד נפש).
  • טובל בשמש רגלו (טובל בשמן רגלו).
  • טיטוסו של יתוש [יתוש – מלעיל] (יתושו של טיטוס).
  • כְּמַעַיָר המִתְגַבֵּן (כמעין המתגבר).
  • נכנס סוד יצא יין (נכנס יין יצא סוד).
  • עצם מבשרו ובשר מעצמותיו (עצם מעצמיו ובשר מבשרו).
  • טֶמַח קָחוּן (קמח טחון).
  • שְמָאלַיים יָדִיוֹת (ידיים שמאליות).

קישורים

מה היום שלך?

רשומה רגילה

כולנו שמענו על יום המשפחה, יום השואה, יום הפועלים הבין-לאומי (האחד במאי), יום הבלוגרים הבין-לאומי, ועוד ימים אחרים. קבלו כעת את רשימת הימים שהם פחות מפורסמים…

יום הממושקפים /  10 באפריל

יום זה למעשה נחגג לראשונה על-ידי מעצבי מסגרות משקפיים, לרגל השקת דגם עיצובי חדש שאיש כבר לא זוכר אותו. הוא נחגג רק פעם אחת ב-1992, עברו שלוש שנים והוא נחגג מחדש, הפעם על-ידי אנשים שרואים במשקפיים את המכשיר שהפך את חייהם לטובים יותר.

'ביום המשקפיים' נוהגים הממושקפים לברך זה את זה בניד ראש, תוך אחיזה בידית המשקפיים, בדומה למה שנהוג לברך זה את זה תוך כדי אחיזה בתיתורת המגבעת; ביום זה גם נהוג לקנות משקפיים חדשים; אלה שמגלים הזדהות עם מרכיבי המשקפיים, נוהגים להרכיב באותו יום משקפיים ללא עדשות, או עם עדשות ללא מספר.

יש חולקים על החוגגים שנוהגים להרכיב משקפי שמש בלבד, בלי עדשות לתיקון הראייה. כי בכך הם עושים את המשקפיים האמיתיים ללעג, אולם מרכיבי משקפי השמש מאיימים לקבוע לעצמם יום משלהם.

חובבי טכנולוגיה מתפארים במשקפי מציאות מדומה, ובמשקפיים למדיה בתלת-ממד, אבל אלה עדיין לא החליטו אם להשתתף ביום הממושקפים באופן רשמי.

אנשי 'איגוד הממושקפים', נוהגים לנופף בימים אלה בדמויות מפתח מרחבי ההיסטוריה ולספר על היותם ממושקפים. אבל האם זה יצליח במלחמה בסטריאוטיפים שדבקו במרכיבי משקפיים?

יום הארצות האחרות / 11 בנובמבר

יש כאלה שבמהלך השנה תקועים עמוק בתוך הוויה שלהם, לטוב ולמוטב, עד שהם שוכחים שהמדינה שלהם היא רק אחת מני רבות. גדולה או חשובה ככל שתהיה, היא רק נקודה על פני המפה.

ביום זה נהוג לשבת בחבורות, להזכיר פרטי טריוויה מעניינים על ארצות שונות, וכן לשחק 'ארץ עיר', ולערוך חידוני 'עיר בירה', וכדומה. וכך להדגיש את קיומן של מדינות נוספות מעבר לגבולות המדינה בה נחגג אותו חג.

באופן רשמי הסתיימה מלחמת העולם הראשונה בשעה 11:11, על פי זה קבעו את התאריך ה-11 לחודש ה-11, לעשותו יום של שיתוף ושלום בין כל הארצות.

יום המנצחים / 31 בדצמבר

יום זה נקבע כדי להעלות את המורל האישי של כל אדם קשה יום באשר הוא. חלמת פעם לנצח בתחרות כלשהי? רצית לזכות במקום הראשון בחידון בתחום החביב עליך? רוצה להרגיש איך זה להיות מנצח?

ובכן, במהלך היממה האחרונה של השנה, כל אחד נחשב מנצח. לא חשוב במה, הוא מנצח. הוא שרד שנה נוספת, הוא כבר נחשב מנצח.

ביום זה נהוג לפנות אל אנשים אחרים בתארים מפולפלים שונים, כמו 'אביר…', או 'סר', 'איש המדליות', 'חתן הפרס הגדול', 'אלוף הארץ ב…' וכדומה.

מי שמעוניין להשתתף, עליו לחוש עצמו במשך כל היום, כאילו זכה בפרס חשוב או ניצח בתחרות. כך עליו להיות מחייך בזחיחות דעת, להסמיק כרצונו, ולפסוע בהילוך טווסי.

אנשי 'אקדמיית המנצחים', מעלה לרשת אתר, ממנו ניתן להדפיס תעודות מפוארות, בעיצובים מרשימים, וכן להזמין פסלונים, סרטי מדליות, וחולצות עם הדפסים כמו 'אני המנצח', 'המנצח לוקח הכל', 'באתי, ראיתי, ניצחתי', 'הניצחון הוא שלי!', וכדומה.

יום החופשה של רובין-הוד / 26 בינואר

אם ראיתם שהשכן שלכם ממול לא הולך לעבודה ב-26 בינואר, ובכן… אולי הוא גנב שחוגג את 'יום החופשה של רובין-הוד'. הכינוי הזה החליף את השם הישן והישיר מדי 'יום ללא גניבה', בו נקרא המועד הזה עד לשנה האחרונה. שם נוסף שכמעט נבחר היה, 'יום ללא כפפות'.

בימים אלה, כדי שלא ייווצר מצב שכל הגנבים, אמני הנוכלות ואלופי מזימות הסחיטה נחשפים לפתע, נהוג בכל זאת לעזוב את הבית, ולצאת 'לעבודה' כרגיל. אולם במקום לגנוב, או לעשוק מישהו, מתאספים הגנבים במבנים נטושים הפזורים בכל עיר; ושם, סביב מדורה, או בלעדיה, הם יושבים באנונימיות ומגלגלים סיפורי נוכלות וטכניקות מרמה.

כדי שכל אחד יוכל להשתתף, מבלי לחשוף עצמו, או לשים עצמו כחשוד, מדברים כולם בגוף שלישי.

יום הימניים / 13 בספטמבר

יום זה נקבע כתגובה ל'יום השמאליים' שחל ב-13 באוגוסט. בימים אלה מנופפים הימניים בימניותם, ונוקבים בשמותיהם של גאונים וממציאים לאורך ההיסטוריה, שהיו דווקא ימניים.

'אגודת האנשים הימניים' טוענת שגם אנשים שמאליים, שאינם שמאליים במאה אחוז, צריכים לחגוג את  'יום הימניים'. מאחר שנדיר למצוא שמאליים במאה אחוז, יוצא שרוב העולם נכלל כראוי לציין את היום הזה.

השמאליים לא חשים מאוימים מהיום הזה, והם שוב משתמשים באחד מהסלוגנים האופייניים להם: "כולם נולדים ימניים, אולם רק המחוננים התגברו על זה". אפשר להבין.

קישורים

בנק הרעיונות נשדד

רשומה רגילה

עד עכשיו נשמר הדבר בסוד, אבל לאחר תקרית השוד, נחשף הבנק שמטפל ברעיונות עבור כותבים ואמנים.

מהם רעיונות?

עובדות מפתח

  • אין זכויות יוצרים על רעיונות.
  • לסופרים יש הרבה רעיונות כדי לענות על השאלה 'מניין באים הרעיונות'?
  • אין דרך מדעית לגרום לרעיונות לבוא או לטפל במחסום כתיבה.

 

רעיונות הם עניין הפכפך. הם כמו כספית, נוזליים, נעלמים לפתע, נטמעים במה שסביבם, או מותירים סימני חריכה במקומות בהם עברו. יש גם רעיונות מסוכנים.

עד כמה שרעיונות הם עניין בלתי-נתפס, יש אנשים שזקוקים לרעיונות כדי להתפרנס, ומחמת ההפכפכות של הרעיונות, הם מוצאים את עצמם לא אחת מול חומות וקשיים.

סופרים, יותר מכל, צריכים לגלגל, או להריץ, רעיונות. שטף של רעיונות טובים, מקוריים, חדשניים, עשויים להוביל אותם אל הצלחה בעבודתם. איפה עוד שמענו על 'מחסום עבודה', אם לא אצל כותבים?

שרברב עומד בפנים מכווצות מול ברז דולף, מחזיק מפתחות חלודים בשתי ידיו ובוהה במה שלפניו רגעים ארוכים. זה לא הולך, הוא לוחש. זה לא מסתדר, אין לי את זה, זה לא מגיע… יש לי 'מחסום שרברבות'… הוא משליך את המפתחות ולוקח מברגים, אבל שוב לא מצליח לפעול.

אנשים כותבים יודעים מהו מחסום כתיבה. וגם המנוסים והענייניים שלא טעמו את טעמו המנפץ של מחסום כזה, בוודאי זקוקים לשטף של רעיונות כדי לעבוד עליהם.

מאיפה באים הרעיונות?

זאת שאלה שרודפת אנשים שעוסקים בכתיבה. בכל התוועדות, סופרים עומדים מול השואלים. בכל מפגש, הקוראים ממהרים לשאול. אבל מאיפה הם באים, הרעיונות?

ומה הם חושבים, הקוראים, שהסופר יספר להם את האמת? יחשוף את סודו? יגלה מאיפה באים הרעיונות? ממש מצחיק. שאלה מצחיקה. זה כמו לבקש מטכנאי ללמד אותנו לתקן תקלה חשמלית, ואז להראות לו את הדלת.

אתם מוזמנים לערוך מחקר קטן בעצמכם. עברו על ראיונות עם סופרים, או שאלו אחדים מהם בעצמכם. כל אחד מהם, בכל הזדמנות, ייתן תשובה אחרת.

הרעיונות באים מפה, ובאים משם. כמובן, כמובן. ישאירו את השואל עם חידוד או ציטטה מבריקה שתספק אותו, ואולי תסנוור אותו, ובלבד שתסיח את דעתו מהשאלה אותה שאל.

זה לא בא מרוע לב, חלילה, או מקנאות בעניין שמירת סודות מקצוע. עובדה, גם סופרים שפרשו מכתיבה, או כאלה שכבר מוציאים את ספריהם האחרונים בדרך להזמנת ארון קבורה, גם הם לא עונים לעניין על השאלה הזאת.

הסיבה היא פשוטה, אסור להם לגלות.

הם חתמו על זה כשהצטרפו ל'בנק הרעיונות'.

בנק הרעיונות

רעיון, עד כמה שיהיה עמוק, מקיף, מבריק, מפעים… הוא 'רק' רעיון. מה שנחשב זה הביצוע. בבסיס כל ספר, כל יצירה, כל פטנט, למעשה, עומד רעיון. אבל הרעיון הזה כשלעצמו אינו כלום.

לכן כמעט בלתי-אפשרי להגן על רעיונות, גם החוק מתקשה ומתפתל סביב קניין רוחני וזכויות יוצרים. אבל הרעיון נותר חסר הגנה, צייצני, חלוש, כמו אפרוח שעומד להחליק מגג הרעפים.

לכן הוקם בנק הרעיונות. ארגון ללא כוונות רווח בו חברים סופרים ואמנים מכל רחבי העולם.

תנאי ההצטרפות הם פשוטים: אדם שפרסם שלושה ספרים, או כתב שלושה-עשר מאמרים יצירתיים מקוריים, וכן ברשותו רשימה של עשרים ושלושה רעיונות יצירתיים – יכול להצטרף לבנק הרעיונות.

בתחילת דרכו, ב-1982, היה זה מעין מוסד חוקי שקיבל עליו להגן על רעיונותיהם המקוריים של סופרים, אולם שנה אחת לאחר מכן, הפך הגוף לרשת מסועפת לשיתוף רעיונות.

סופרים, יוצרים, אמנים וממציאנים מכל רחבי העולם, שלחו את רעיונותיהם, ונחשפו לרעיונות של עמיתיהם. לא תמיד רעיון שאתה הוגה, יכול לשמש אותך; לעיתים סופר אחר שנתקל ברעיון שלך, מוסיף לו כמה ליטושים ומשתמש בו; ואתה רואה רעיון של אמן אחר, ומוצא שהוא מתאים בדיוק לכיווני מחשבה שמענים אותך מזה חודשים, ואינך יכול להגשים אותם לכדי רעיון.

מטבע הדברים, נעשה שימוש רב בכל רעיון שהופקד. לעיתים כמות שהוא, ולעיתים בתוספת, או בחיתוך חלק ממנו. ועדיין, כל סופר שלוקח רעיון, מבצע אותו בצורה שונה.

אחד מהכללים הוא להפקיד שני רעיונות תמורת כל רעיון שנלקח. גם השתיקה בכל הקשור לבנק הרעיונות, נחתמת מראש.

בנק הרעיונות ברשת

בשנים הראשונות נשלחו המסמכים בדואר, ובעזרת מברקים וצפנים פשוטים. לעיתים די בעשר מילים כדי לתאר רעיון. כל התוכן נשמר בכספות באיי קרגואלן (Kerguelen Islands). אמנים היו מרימים תרומות לארגון מרווחי היצירות שלהם, עבור תחזוק הבנק.

פקידים עשו עבודה מהירה ונאמנה, אך לא תמיד עלו הדברים יפה. המערכת לא היתה ממוחשבת עדיין, לפחות לא כולה. מילות מפתח היו עניין בעייתי.

סופר מילא טופס ובו כמה פרמטרים. בקשת הרעיון; הנושא; הסוגה; אופי הרעיון (ספרותי, ויזואלי, וכדומה); רשם את פרטיו ושלח את הטופס, בצירוף שני רעיונות בוסר משלו.

עכשיו היה עליו להמתין, לפעמים חודשיים ושלושה חודשים. לבסוף, כאשר מגיע מכתב התשובה, הוא עלול להתאכזב. הרעיון שקיבל הוא לא בתחום שביקש, או לא עונה על דרישותיו האחרות. כעת היה עליו לעבור את כל התהליך מחדש.

יחד עם אוניברסיטאות ומכוני מחקר, היה בנק הרעיונות מחובר לאינטרנט בחיתוליו. הדבר הקל על קבלת ושליחת רעיונות. בהמשך הפך המאגר לנגיש ומתוחכם, עם פילוחים וחיתוכים של תחומי רעיונות. לאחרונה, הכיל המאגר לא רק רעיונות, אלא גם פיתולי עלילה; מטאפורות בכל תחום; תיאורי דמויות; תיאורי מקומות; ורעיונות למאמרים לבלוגים ואתרים.

שוד ההגיגים הגדול

לפני חודשיים, בצרפת, שני האקרים שקדנים אך לא מרוכזים בהשפעת משקאות אורגניים, היו בטוחים שהם פורצים לאתר האוניברסיטה שסירבה לקבל אותם אל ספסליה.

הם חיבלו במאגרים, מחקו חלקים נרחבים, הוסיפו כתובות נאצה עם שמות המרצים עמם שוחחו במהלך הניסיון להתקבל אל האוניברסיטה. הם הורידו אל שרתים משלהם נתחים נרחבים ממאגרי הרעיונות, והם מתכוונים להחזיק בהם ככופר. בינתיים הם לא הציגו דרישות.

היה זה יום אבל עבור כל חבר בבנק הרעיונות.

הבנק נעל את דלתותיו, וכעת נעשים ניסיונות שיקום ושחזור נרחבים. בינתיים, סופרים מבכים את רעיונותיהם שנעלמו ואת הבאר שיבשה, ובלית ברירה חוזרים אל הפנקסים המאובקים והחברים הקשקשניים, כדי לשאוב מהם רעיונות לכתיבה.

קישורים

גלגולי השעון האישי

רשומה רגילה

שעון יד נראה לנו עניין מובן מאליו. אבל לא תמיד זה היה כך. השעון האישי נדד על פני איברים נוספים לפני שמצא מנוחה על שורש כף היד.

הקטנת המערכת

בתחילה היו שעונים כבדים שהיו דומים לרהיטים או לפחות כאלמנטים דקורטיביים. בגרמניה, בתחילת המאה ה-16, פיתח פטר הנליין (Peter Henlein) את המכאניקה הממוזערת של קפיצים וגלגלי שיניים, ועם קצת מאמץ נוסף הוא אף פיתח את השעון הנייד הראשון.

מכאן והילך החלו להופיע שעונים קטנים יחסית בצורות ועיצובים שונים. החל מצורות של חיות ודמויות בני-אדם, וכלה בנושאים דתיים ואיתני טבע.

אולם עדיין, שעונים אלו נישאו כפי שנושאים עששית, או מטרייה, או בתוך נרתיק משלהם. הם יכלו להוות כחפץ אישי של אנשי עסקים וסוחרים, נח בתוך תיבת המסמכים שלהם.

במרוצת כמה עשורים הלך השעון ונעשה קטן יותר, עד שלקראת השליש האחרון של המאה, מדען הולנדי בשם כריסטיאן הויגנס (Christian Huygens) רשם פטנט על שעון כיס.

שעון לכל כיס?

שלוש עובדות מפתח

  • השעון הראשון שהיה צמוד לגוף, היה שעון רגל.
  • השאלה 'מה השעה?' היא במקור שאלה משפילה.
  • שעון היד הראשון, מקומו היה על הקיבורת.

 

עצם הרעיון של שעון כיס, מעבר למזעור הכרוך בכך, היה מגוחך בפשטותו. כמו שהיום, נניח, ייקח מישהו מחדד זעיר ויכריז עליו שהוא אינו מחדד רגיל, אלא זהו מחדד כיס.

עם השחרור מההתרגשות הראשונית של השעון הזעיר, מצאו אנשים שונים ששעון כיס סותר למעשה את קיומו. הכנסת היד לכיס, הוצאת השעון, שחרור מכסהו, והצצה בו, הם סדרה ארוכה מדי של פעולות עבור המשתמש שזקוק באופן מידי לידיעת השעה.

כמובן שלא כל הציבור היה שותף לטרחה הזו, ורובו ראה בשעון הכיס תגלית שמימית לקידום האנושות. אולם, כאמור, היו את המיוחדים ששעון כיס לא פתר עבורם דבר.

שעון רגל

ב-1690, אמן ספרדי בשם מיגל דה-לפוואז ביקש מהסנדלר שלו לתפור שעון אל חרטום הנעל השמאלית שלו. דה-לפוואז היה קדר, ורגלו הימנית היתה עסוקה בלחיצת דוושת הרגל של האובניים שלו. ידיו העסוקות בעיצוב כלי החרס שעל משטח העיצוב המסתובב, בוודאי אינן יכולות להוציא שעון מכיס כלשהו.

כך נוצר 'שעון הרגל'. אמנים ועובדים שונים שידיהם עסוקות במהלך עבודתם, קנו נעליים מוכנות עם שעון תפור בהן. אחרים קנו שעון ייעודי שאחוריו דביקים והותאם למידות הנעל.

מאוחר יותר הפך המוצר למגושם וסבוך עוד יותר, משום שנוספו מכסים להגנת השעון בעת הליכה ברחוב, וכן מוט טלסקופי שהיה מוצמד לנעל וניתן לשליפה ביד אחת על מנת לכוון את השעון מבלי להתכופף.

שעון קיבורת

ב-1701, מלחין וכומר איטלקי בשם ברטראנדו פולאטי, ביקש מהחייט שלו לתפור שעון אל מקטורן המלחינים שלו, בשרוול הימני באזור הקיבורת. כמלחין קפדן, וכמנצח קפדן עוד יותר, הוא מצא צורך הכרחי לראות את השעון בכל רגע נתון. וכך, כאשר השעון צמוד לקיבורת זרועו, הוא מסוגל לראות אותו בהבזק מהיר תוך כדי תנועות הניצוח. תנועות היד והראש הן טבעיות, ואיש לא אמור לדעת שהוא מציץ בשעון.

ברטראנדו פולאטי יצר למעשה את שעון היד הראשון. הוא לא הוצמד לשורש כף היד, כמו היום, אבל קיבורת היא עדיין יד.

אנשים רבים מצאו את המיקום הזה נכון בהחלט עבורם ושעון הקיבורת תפס תאוצה.

שעון צוואר

שעון זה נתלה על הצוואר כמו תליון והוא נוצר ב-1758 על-ידי משרתת בחצר המלוכה של קארל השנים-עשר, מלך שוודיה. משרתת זו שתפקידה היה לתת למלך את תרופותיו בדיוק בזמנים שהורה הרופא, שילבה שעון בתכשיט היחיד שהורשתה לענוד. בתליון.

הרעיון התפשט בין האצילים ועבר אל פשוטי העם. אנשים הסתובבו עם שעון צוואר.

סליחה, מה השעה?

אחת השאלות הנפוצות בתרבות, ואף הפכה לשורת פתיחה בין שוחרי שיחה עם אנשים אקראיים. השאלה הזאת, בתקופה זו של תחילת המאה ה-18, נחשבה לפוגענית. הדבר הומשל לשאלה 'איזה יום היום', ואף לשאלה, 'האם עכשיו בוקר'.

הפוגעניות שבשאלה נופצה ככל שהתרבו השעונים. ובעת תפוצת שעון הצוואר הפכה השאלה הזו לידידותית במיוחד.

שעון הצוואר ידע גלגולים, עד שהתליון שמחזיק את השעון נעשה קצר מכדי שיוכל בעל השעון להציץ בו בנוחות. כך קרה שבעל השעון היה פונה אל אדם אחר, מצביע על השעון שלו עצמו ושואל, 'סליחה, מה השעה?'

כך הפכה השאלה הזאת לידידותית וראויה.

סוף-סוף, שעון היד

ב-1799, פילוסוף וכלכלן שוויצרי בשם לאונרד קלר מסר הרצאה בפני קהל רב, כשהוא חוגר שעון על שורש כף ידו. בסוף ההרצאה, כאשר נשאל לגבי העניין, הוא נתפס למבוכה ונחפז להסתיר את השעון, אומר שלא שם לב שהוא מרצה כך עם השעון.

כאשר הבין שהתגובות היו חיוביות על מיקום השעון, אמר שכאדם שאינו עוסק בפעילות 'שעלולה להכתים או להרטיב את האזור שמעל שורש כף היד', הוא מצא שזהו המיקום הנכון ביותר עבורו והוא עובד כך כבר שנים, רק עד עתה עלה בידו להסתיר זאת.

הרעיון אומנם הצליח, אך הוא לא צבר תאוצה באותה תקופה, ואנשים העדיפו מיקומים אחרים של שעונים. היו תקופות ששעון על שורש כף היד נחשב ליהירות חצופה מצד בעל השעון.

החל מ-1850 הפך שעון היד לפריט שכיח בעיקר עבור נשים. בתקופה זו לא ניתן היה למצוא גברים עם שעון יד.

רק ב-1907 החל שעון היד לחזור למיקומו על שורש כף היד גם עבור גברים. אחרי ששעון שכזה עוצב על-ידי לואי קרטייה מפריז, לבקשת הטייס הברזילאי אלברטו סנטוס-דומונט, שנזקק לשעון שכזה למדידה נוחה של הזמן בעת הטיסה הראשונה במטוס ממונע.

שעון סלולרי

כיום, רבים נמנעים מלחגור שעון על שורש כף היד, משום שדי להם בשעון שבטלפון הסלולרי, או שעל צג המחשב. על כן, נראה שגלגולי השעון האישי עדיין לא תמו.

קישורים