הציוץ הראשון שלי ברשת החברתית

רשומה רגילה

מעולם לא מצאתי בנפשי את המקום להתחבר לרשת החברתית, הטכנולוגיה הזו נוגדת את כל העקרונות שלי מתחילה ועד סוף, מטרידה ומאיימת. וגם, איך נראה פייסבוק בעיני…

פייסבוק? נזיד אדירים

ניסיתי, גם ניסיתי, ובכל פעם ברחתי משם בבהלה, פשוטו כמשמעו, אחרי שיטוט קצר בלבד. והרי זה הזוי, לחשוף את החיים שלך באופן כזה? במיוחד שברוב המקרים, החשיפה הזו היא לא של החיים האמיתיים אלא בועה כלשהי שהמשתמש מנסה ליצור לעצמו כלפי העולם.

אבל יש שם הרבה אנשים, הרבה לקוחות פוטנציאליים, הרבה קשרים, הרבה חברים… נכון, כל זה נכון. ועדיין, בכל פעם שנאלצתי להיכנס לפייסבוק, הרגשתי כאילו הגעתי לתחנה מרכזית, בתוכה נדחסו דיירי מדינה שלמה שנחרבה בעקבות אירוע קולוסלי כלשהו.

המקום דחוס ועמוס לעייפה, המוני בני אדם, המוני מינים וגזעים, דעות ורצונות. בלי סוף אנשים, נשים וטף. אין מקום לנשום. אין מקום נקי. אין פינה שקטה.

עברו חודשים ושנים, והדיירים האלה התמקמו והשתקמו להם בתוך התחנה המרכזית. פתחו שם דוכנים, פתחו חנויות, ועדיין תולים כביסה בין המסדרונות והמעברים, יושבים ואוכלים על הארץ בכל פינה מזדמנת, מתקוטטים זה עם זה, תוקפים, שודדים ורוצחים, וגם חוגגים ימי הולדת, חתונות, עורכים הרצאות, וכל קולות הבכי והצחוק, הקללות והברכות, החתלתולים והמפלצות, הכל מתערב זה בזה לתוך נזיד אדירים אדמוני ומהביל, צחנתו נודפת למרחקים, גוברת על בשמים ותכשירים שנרקחים ונמכרים בתוך תוכו…

לא מצאתי שום היגיון ברישות המסועף, שכבות על גבי שכובת של רישות, מאיים, מרתיע, בכל תזוזה יש מישהו שמצלם אותך, הודף אותך לתוך דוכן ומציע לך את מרכולתו, או דוחף לך לתוך הפנים פרסום שמתחזה לקטע מצחיק, או נכון לחשוף בפניך את כל ההיסטוריה שלו ושל אבות אבותיו.

כל שאלה, כל תגובה, כל לייק חנפני, הכל מתועד לפרטי פרטים, נזרק לתוך סלים שונים ומשונים, ועל כל סל שלט, מורה, מפענח, בונה פרופיל, בונה מחדש את האישיות שלך, מה שאתה מנסה להציג – האוטו החדש, הטיול לריו, הנרגילה, ומה שאתה מסתיר – טיפול טחורים, צרות ירושה, תכנון שוד… הכל חשוף וגלוי. כי אתה חי בתוך חברה, בתוך תא אחד עם מיליארד בני אדם.

והפינה שלך? נראית בדיוק כך. פותחים לך דוכנים בתוך המרווח הפרטי שלך, זורקים לך פרסומות, מתפרצים קדימה, צוחקים, מציעים, שואלים ומשיבים, גוררים אותך בתיוג אל כל קצווי הארץ. כמובן, אתה יכול לסגור את החלונות, אתה יכול לתלות שלט על הדלת הפתוחה, אתה יכול לצעוק, אבל תמיד תהיה שם, בתוך הסלט, בתוך ההמולה.

תודה, ולא תודה. לא בשבילי. אני צריך שקט, וקמצוץ פרטיות.

טוויטר? צוויץ שוויץ

את טוויטר ראיתי בעין אחרת. מראש אהבתי את רעיון המיקרו-בלוג, ממוקם קצת מעל שירת האיקו. יש לך מיקרופון ביד לעשרים שניות, ואז המיקרופון עובר הלאה. תן את מה שיש לך ושחרר.

בטוויטר פחות מרבע מכמות המשתמשים הפעילים בפייסבוק. הגנת הפרטיות נראית אחרת. ויש אפשרות למגן את התא שלך באופן כזה שלא ירמסו אותך מכל עבר, ולא יתייגו, ויריצו ויצוותו… בכל זאת, אתה רק גוזל צייצן, לא איזה עבדאי.

עם ההתחדשות שלי בעת האחרונה, התעורר צורך לעדכן את הקוראים באלמנטים שונים מעבודתי, בפרטים טכניים וכדומה. לא חושב שיהיה זה נכון ליצור רשומה על כל עדכון קטן. הרשומה נשלחת במייל, וגם מגיעה לעמוד של 'רשימות', ולא תמיד יש לזה הצדקה.

כך הגעתי לטוויטר. תמציתי, לעניין, מה קורה, אולי תמונה, וזהו.

מה בתוכנית

כל מה שאפשר לעשות בקצרה: עדכונים על מאמרים שלי ברשת, עדכונים על הופעות והרצאות, עדכונים על תהליכי הוצאת הספרים, אפליקציות ויצירות אחרות שלי, הגיגים מהירים, פתגמים ומשפטי העצמה, סיכומים, ברכ… (אופס, הסתיימו לי 140 התווים).

גולשי האתר יוכלו לראות כאן בצד ימין חלונית לתוך התא שלי בטוויטר, עם הציוצים האחרונים.

איך יוצאים מזה

וכמו שלמדתי בעבר: לא להיכנס למקום ממנו אינך יודע איך לצאת! אז כן, אפשר למחוק את החשבון, ואת כל הציוצים, והם יוסרו מכל מקום בו הם מופיעים כמות שהם.

קישורים
מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הציוץ הראשון שלי ברשת החברתית

  1. א ני

    בהצלחה לך. ככה יהיה יותר קל להתבטאות (מה גם שישנם צילומי מסך מהטוויטר).
    תזהר שציוץ הגוזל לא יהפוך לצרחת עורב…

    (נכתב בחו"ל לפני כניסת שבת)

  2. א ני – תודה! צרחת עורב… גם עורב נחשב לציפור שיר… איזה עולם!

    גלית – נכון, כנראה, אם כי האהדה שנראית לעין כל בפייסבוק, למשל, למיטב הבנתי, אינה אהדה כלל כלפי המושא, אלא אהדה עצמית, מעין מעגל כזה, שמור לי ואשמור לך. לייקים עיוורים.
    עבורי, טוויטר אמור למלא פונקציה שימושית, לא לסחוט דמעות, או להכניס מישהו לוורידים שלי ולהיפך…

    שבוע נפלא!

  3. אודל לדרמן

    אח שלי!
    כתבה יפה. אמיתית ביותר. החיים בפייסבוק זה כמו בריחה ווירטואלית למקום חנפני שיתן מה שלא מקבלים בעולם האמיתי.

    דעתי כדעתך.

    המשך כך. להכניס קצת שפיות למקומות בהם הוא קצת טושטש..

  4. יצחק

    הבעיה הכי גדולה בפייסבוק שישנם, והרבה כאלה, בני נוער ואפילו מבוגרים הרואים באותה 'תחנה מרכזית מבולגנת' את החיים האמיתיים, ואת העולם החיצוני כאוסף דברים שאפשר להעביר לתחנה המרכזית..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s