כשיצאתי מהכלא קיבלתי ארגז

רשומה רגילה

נאמר לי שהוא מכיל את החפצים שהיו ברשותי בעת שנעצרתי ובסופו של דבר נכלאתי. עברו 15 שנה מאז. לא חשבתי שאמצא אוצרות בקופסה הזו. אכן לא מצאתי שום אוצר, שום דבר שימושי.

אבל מצאתי את הזמן.

ביטוי חד, חריף, למציאות הנוכחית, למהות הרגע הזה. הכל שונה. הכל אחר. אבל הכל זהה. הכל דומה. כי החיים הם עכשיו. לחומריות אין שום ערך. לגאדג'ט היקר ביותר שברשותך, אין שום ערך ממשי. למחשבות, לשיחות, למקרים, אין שום ערך, או ביטחון, שתוכל להיתלות בו ולהיתפס.

פתחתי את הארגז החתום. מצאתי ניירת. ערימות של ניירת. פרטים של חיים ומוות לפני עשור וחצי. היום אין להם שום משמעות. דפי חשבון בנק שנסגר. צ'קים שחזרו. תלושי משכורת. מסמכי תקשורת עם הצבא. ציורים ושרבוטים.

זה כמו עולם אחר עכשיו. למסמכים האלה אין אחיזה במציאות. מעכתי הכל וזרקתי לפח.

מתחת לניירת היו כמה אבזרי טכנולוגיה. בפוסט הזה אתאר שלושה מהם.

טלפון סלולרי נוקיה 1100

מזמנים שטלפון מילא רק פונקציה שימושית אחת, ביצוע שיחות טלפון. שימש אותי גם שומר מסך שעון, וגם פנס שהיה ממוקם בראש המכשיר.

אני בוהה במכשיר, הופך אותו בין אצבעותי. ואז פותח את מכסה הגב. סוללה קיימת. וחריץ לכרטיס סים גדול, שאיננו. אין לי מטען, אין לי אפשרות להפעיל את המכשיר.

Nokia 1100

וגם אם יכולתי להפעיל אותו. מה הייתי מוצא? אנשי קשר? מיהם אנשי הקשר האלה, מלפני עשור וחצי? האם אחד מהן נותר 'איש קשר'?

אני מנסה לחשוב על השיחות שביצעתי במכשיר הזה. הזעם, התסכולים, החרדות, השמחות, הצחוקים, דברים שמילאו את החיים שלי כאילו עליהם עומד העולם כולו, ובהם תלויה האנושות כולה. ואם זה לא יסתדר, העולם נגמר.

ושום דבר לא נגמר. ומהשיחות האלה, עם כל המטענים הרגשיים והנפשיים והעסקיים, לא נותר שום זכר. כלום שבכלום. לא שביב. לא אבק. דברים שיכלו להעביר אותי על דעתי אז, והיום אין להם ממשות בשום צורה שהיא.

מה זה אומר? מה לגבי שיחות שאני הולך לבצע היום ומחר? איך אסתכל עליהן בעוד עשור וחצי? האם תהיה לי הזדמנות כזו? לא לכל אחד ניתנת 'מתנה' כזו, להקפיא את החיים לעשור וחצי, ואז להתניע אותם מחדש. לא לכל אחד יש את התבונה לעצור לרגע, ולהסתכל אחורה וקדימה, ואז למצוא את ההווה היחיד.

המזכרת: 1. גם הטאבלט שיש לי עכשיו, בשווי אלף דולר, לא יהיה שווה הרבה בהמשך. ולא שום 'צורה' חומרית. גם לא יופי ומראה. כוח ויכולות. לכל דבר יש כלח שאובד בסוף. 2. השיחות שמלחיצות אותך היום, יהיו כמוץ לפני רוח בעוד תקופה, אל תיקח שום דבר ברצינות רבה מדי.

ווקמן סוני WM-GX506

זה היה ווקמן דיגיטלי מתקדם יחסית בזמנו, כך זכור לי. היום הוא שווה לאשפה. אין בידי שום קלטת שאוכל לשמוע בו. וגם, הוא מופעל באמצעות סוללה קניינית שקשה להשיג. נאמר לי שהיא הושלכה לאשפה מחשש להתפרקות וזיהום.

Sony WM-GX506 a

אני מנסה להרהר במוזיקה שליוותה אותי לפני עשור וחצי. מוזיקה חסידית, דאנס, ואלבום 'הילד שבך' הטראגי, שהחזיר אותי למקומות ולתקופות שאין להם עוד אחיזה במציאות, מלבד בדמיון.

תקופה כזו של קלטות, אתה חייב לקנות כדי להאזין למוזיקה. או לשכפל ממישהו באמצעות מערכת סטרֵאו או שירות שכפולים בחנויות אלקטרוניקה. איזה ימים.

הייתי הרבה בתנועה. אני נזכר בהליכות למטרות ספורט שהייתי מבצע, מחזיק בווקמן, ומאזין למוזיקה מהירה. רכיבת אופניים לקניות, או צפייה בנופים. נסיעות באוטובוסים בין ערים.

ויהודה פוליקר משנן ברקע של השיר שקט טוטאלי, "והעולם מלא בתי קברות… מלא בתי קברות… מלא בתי קברות…"

המזכרת: 1. היום יש מוזיקה ללא תשלום ללא הגבלה. 2. שירים מפעם נחרטים בך, ונושאים עמם זיכרונות. 3. הצעקות של יהודה פוליקר עדיין מרעידות לי את הלב.

תקליטון ¼5 אינץ'

נתון בתוך מעטפה קשיחה, ועליו מדבקה עם כתב היד שלי, שהיה אז גדול ומפותח: " – איינשטיין קבצים – ".

איינשטיין? קבצים? תקליטון, דיסקט! אין לזה שום ערך. אין אפשרות להריץ אותו בשום מקום. והוא בוודאי פגום.

Floppy disk ¼5.jpg

כנראה שזה היה דיסקט הגיבוי שליווה אותי לכל מקום. היו עליו מאמרים, מסמכים, ולפחות חצי מהספר הראשון שלי. היו אז מעבדי תמלילים דגש, וכן וורד, אבל העיתון שפרסם את הספר שלי כסיפור בהמשכים עדיין עבד על איינשטיין, ושדרוג המערכות לקח להם חודשים.

זה מחזיר אותי אל התקופה שהתחלתי לכתוב. שעות, מסביב לשעון. תחילה כתבתי במחברות ובסיום כל קטע העתקתי למחשב. בהמשך כתבתי ישירות למחשב.

האם תכננתי את הקריירה שלי? האם תכננתי ללכת לכלא?

לא. ולא.

כתבתי, כי נהניתי לכתוב. וגם כשלא נהניתי, היה בי דחף שהניע אותי להמשיך לכתוב. לא זוכר שתכננתי להיות סופר. לכבוש את המדפים. להפוך לשם מוכר בקרב ציבור הקוראים החרדי. להפוך למותג של מותחנים בנישה כזאת. לא תכננתי שום דבר מכל זה. ולא תכננתי ללכת לכלא.

זוכר שתכננתי בכלל להיות צייר. ציירתי הרבה. לימים השארתי את זה כסוג של משלח יד סודי שפועם ברקע, בדמות אחרת ובכובע אחר…

החיים שלי עתה משולבים בהיסטוריית הכתיבה שלי. והכל התחיל מהתקליטון הזה. דיסקט עלוב עם כמה קבצים של איינשטיין. אם אזרוק אותו לפח, זה לא ישנה שום דבר. אבל הוא נותר מולי. להשאיר אותי שקול, להזכיר לי את הענווה, ואת הספונטניות.

המזכרת: 9-99. אתה לא יכול לחזות את עתידך. 2. 640KB אולי לא מספיקים לכל אחד, אבל הם מספיקים כדי להפוך לסופר… במילים אחרות, לא צריך הרבה כדי להצליח, בעיקר משמעת והתמדה.

זהו בינתיים. אני ממשיך להרהר בכמה דברים נוספים שנמצאים בארגז, אולי אכתוב פוסט נוסף. לא יכול לאפשר לדברים האלה להחזיר אותי לשום מקום, זה גם לא קורה. כי כל מה שיש לנו זה את העכשיו, את הרגע הזה. והרגע הזה – הכל נפלא.

קישורים

  • איביי – לקנות שמאטעס מהעתיד.
  • נוקיה 1100 – מעל 250 מיליון יחידות נמכרו. פשטות מנצחת?
  • הוראות הפעלה – לווקמן זה או אחר, אם מתעקשים לא למכור אותו באיביי.
  • זה הילד שבך – אבל קוראים לו לחזור, כאילו יש איזה כאב שאף אחד אף פעם לא יבין…
  • 640KB – יספיקו לכל אחד? בייל גייטס לא מסכים עם הציטוט הזה.
מודעות פרסומת

7 מחשבות על “כשיצאתי מהכלא קיבלתי ארגז

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s