צרות של מתנקשים – 1 – נשק זר

רשומה רגילה

מתנקש שוטח באוזני הפסיכולוג שלו, חלום מוזר שטורד את מנוחתו. מעורבים בו שלושה גזרים, סלק, אקדח, וחצי כוס סוכר. מתוך הפינה 'צרות של מתנקשים'.

המקום: טולדו, קסטיליה-לה מנצ'ה, ספרד

שם המתנקש: גילֶרְמוֹ ריקארדו פֶּנַה

הידוע בשם: החלילן הספרדי

 

"זה בסדר, גילרמו, קח את זמנך." הפסיכולוג מילא את פנקסו בשרבוטים, ידו מעיקה בכוח על העט, והלחץ יוצר רישום ברייל בעמודים הפנימיים.

גילרמו נאנח והרים את ידו, מניח את גב כף היד על גבי מצחו. עיניו עצומות. שפמו מהבהב, מסתיר את שפתיו הקפוצות. עור הספה נמתח וצייץ תחת משקלו. "לקחתי את החלום הזה בתחילה כבדיחה, אבל ככל שהוספתי להרהר בדבר, אני מוצא את עצמי לכוד."

"האם תרצה לחלוק איתי את חלומך, גילרמו?" חריקות העט נשמעו היטב על הנייר.

"יצאתי מהבית בו שהיתי אותו זמן. ככה אני חולם. וזה היה בערך בשעות הבוקר. אני יוצא מהבית והולך לשכן ממול."

"אה-הא."

"אני דופק אצלו בדלת. הוא פותח. האיש הזה בנקאי, והיה חריג לראות אותו בחלוק אמבטיה. ולמרות החלוק שמעיד עליו שהוא לפני מקלחת, היתה לו עניבה רחבה משתפלת מצווארונו."

"טוב."

"הוא עמד בפתח, פניו קפואות, כמו תמיד. עיניו עגולות, לא זזות. הוא שואל, 'כן?'"

"במציאות, אתה מכיר את האיש הזה?" שאל הפסיכולוג.

"כן. הכרתי אותו."

"ואיזה סוג של 'כן' הוא הפנה אליך, מתריס? מאיים? נעים?"

גילרמו הרים את ראשו מהספה ובחן את הפסיכולוג שישב לצידו. מצחו התכווץ. "לא יודע… זה היה פשוט 'כן'."

"טוב, בסדר," אמר הפסיכולוג, קולו רוגע. "תמשיך, בבקשה."

"טוב. ואז אני עונה לו, 'האם תוכל להשאיל לי כמה מצרכים?' והוא שואל, 'איזה מצרכים'?" גילרמו עצם שוב את עיניו, נאנח עמוקות. "הו, זה קשה."

"זה בסדר, גילרמו, קח את זמנך."

"ואז אני אומר לו, אני זקוק לסלק אדום, שלושה גזרים, אקדח, וחצי כוס סוכר." גילרמו נאנח שוב, מסיט את ראשו לצדדים, כאילו מבקש לחמוק מהדברים שאמר.

"ככה אמרת לו?"

"כן."

"ומה הוא ענה?"

"הוא מתח את כתפיו ושאף אוויר דרך שיניו התחתונות. אתה מכיר את זה? עיניו התגלגלו והוא אמר, 'זה קצת בעיה… פשוט, בדיוק נגמר לנו הסוכר'."

השרבוטים על הנייר פסקו לרגע. "נגמר לו הסוכר?"

"כן. זה מה שהוא אמר. ואז האיש נכנס פנימה, וחוזר אחרי דקה. נותן לי ראש אחד של סלק אדום, שלושה גזרים ואקדח. הוא התנצל על הסוכר וסגר את הדלת."

"אה-הא, אני שומע, אני שומע." חריקת העט על הנייר חזרה להנעים ברקע.

"עכשיו, אתה מבין, דוקטור. לא היה לי שום צורך בסלק אדום, בשלושה גזרים או בחצי כוס סוכר. ממש שום צורך. אני הייתי זקוק לאקדח."

"אז למה ביקשת אותם?"

"לא יודע, אני חושב שזה סוג של היגיון חלומי. כאילו רציתי להצפין את דרישת האקדח בתוך שורה של מצרכים שכיחים. כך, אולי חשבתי, זה לא יעורר חשדות." גילרמו פרק את האוויר שבפיו דרך שפתיים רופפות, מחווה ברווזי של בוז עצמי. "זה טיפשי באופן חריג."

"אינך צריך לחשוב כך, גילרמו." הפסיכולוג הרים את עיניו מהפנקס. "כך מסתיים החלום?"

"לא. זאת רק ההתחלה."

הפסיכולוג הידק את שיניו הטוחנות והלסת התחתונה שלו התרחבה לרגע. "טוב, טוב. תמשיך, בבקשה."

"יצאתי למשימה שלי, עם האקדח הזה. והיו הרבה מטרות. רצתי יחף, ובפיז'מה, דרך אולם ריק, קירותיו בטון חשוף, וזרועים בו עמודים רחבים באופן צפוף."

"ושם היו המטרות שלך?"

"כן. האנשים הסתתרו מאחורי העמודים. יורים בי כמו משוגעים מכל כיוון. ואני רץ. כפות הרגליים שלי היו קפואות."

"ומה בנוגע לאקדח?"

"זהו. האקדח הארור הזה הטריף את דעתי. לחצתי על ההדק כמו משוגע, כיוונתי תוך כדי ריצה וניסיתי לירות. אבל שום דבר לא יצא. דרכתי את הנשק שוב ושוב, ההדק נסחט, רופף, כמו שן חלב לפני נפילה. והמחלק רץ אחורה וקדימה גם בלי שאני נוגע בו. בקיצור, אקדח גרוטאה גמורה."

"ומה עשית?" הפסיכולוג דחף את משקפיו במעלה אפו ומיד חזר לשרבט. כנראה צייר אקדח.

"עצרתי בסמוך לאחד העמודים, הצמדתי אליו את האקדח והפעלתי עליו לחץ, כשאני דוחף את הקת, והמחלק נהדף אחורנית, בכל הכוח. אבל זה לא עזר. רק התחלתי לשמוע קרקושים של חלקים רופפים בתוך המכלול. הוספתי לרוץ ולנסות לירות. בינתיים, המטרות נפלו משום שהיו שניים או שלושה בעלי ברית, שאת פרצופיהם לא ראיתי, והם ירו במקומי."

"אה, אני מבין."

"ברגע של חוסר ברירה, עמדתי שוב מול מטרה, ויריתי בכל הכוח. וקליע נפלט החוצה." גילרמו החזיק אצבע ואגודל במרחק סנטימטרים זה מזה. "אבל הקליע היה שלם. הוא נפלט שלם מתוך האקדח. נופל על דש מקטורנו של האיש שעומד מולי… הוא הרים את הקליע, הסתכל בו, הסתכל בי, צחק והלך לדרכו."

"אני שומע."

"אתה מאמין לזה, דוקטור? בשלב הזה אני מתעורר."

"טוב. טוב." הפסיכולוג הרהר רגע ארוך, לבסוף אמר, "מה לדעתך אומר החלום הזה?"

"לא יודע, בשביל זה אני כאן."

"איזה קטע בחלום מדאיג אותך יותר מכל? האם זה שלא היה לשכן שלך סוכר בבית? האם זה שקיבלת אקדח שבור? האם זה שלא הצלחת לירות במטרות שלך?"

"לא. ממש לא. ברוב החלומות שלי אני לא מצליח לירות באף אחד, וכל זקן מכניע אותי בכמה הנפות יד. בחלומות שלי אני טיפוס חלש, בניגוד למציאות." גילרמו הרים את ראשו, שרירי גרונו השתרגו והתחברו עם לחיו שהתעוותה מהמאמץ. "אתה יודע מי אני, נכון?"

"כן. כן. גילרמו. אני יודע מי אתה."

"טוב, החלק שהכי מדאיג אותי בחלום הזה." גילרמו קמץ את אגרופו בזעם, כמי שנזכר בדבר מה מביך במיוחד. "איזה אקדח! אני חושב שזה היה ברטה. מהאקדחים השנואים עלי."

"זה מה שהכי מדאיג אותך?"

"לא, לא. אני חושב שהחלק שהכי הדאיג אותי זה, שהלכתי למישהו זר לבקש ממנו אקדח. זה ממש גורם לי אי-נוחות, רק המחשבה על כך."

"למה?"

"למה? למה? כי יצאתי מהבית, ובבית יש לי את כל הציוד הדרוש לי. ואני הולך לבקש אקדח ממישהו אחר? זה משהו שלא ייעשה, כל מתנקש או לוחם שפוי לא ייגע לעולם באקדח של מישהו אחר."

"ולמה זה?"

"השתגעת? לכל אקדח יש מספר סידורי וטביעות חירוק וקנה, המשטרה מסוגלת לזהות את האקדח הזה, ואז לקשר אותו למקרי רצח אחרים שהתרחשו מי יודע איפה, ואז אתה גמור. עם אקדח כזה ברשותך אתה מופלל בכל ההיסטוריה שלו."

"הבנתי. הבנתי."

"לעולם אל תיגע באקדח של מישהו אחר, בסדר, דוקטור?"

הפסיכולוג הרים את משקפיו במהירות, בוהה בגילרמו בעוד ידו האוחזת בעט, נמצאת עדיין על גשר משקפיו. "כן. הבנתי."

"מה אתה אומר על זה, דוקטור?"

"אה… תראה. אולי זה מראה על סוג של חוסר ביטחון בציוד שלך, כלומר הציוד המנטלי. אולי אתה עייף מהטכניקות שלך, או חושב שהן כבר מיושנות, ואתה מנסה לרענן את השיטות והביצועים שלך." הפסיכולוג נשען אחורנית והניח על ברכיו את הפנקס. "מה אתה חושב שהחלום הזה אומר?"

"אה… הרבה דברים. ייתכן שזה אחד מהדברים. לא יודע… אולי כדאי שאקח פסק זמן מהעבודה שלי."

הפסיכולוג היטה את ראשו. "אתה יודע, התשלום…"

גילרמו גיחך. "לזה כבר יש לי. תהיה רגוע, דוקטור."

"אה, כן. אולי תיקח לך פסק זמן מהעבודה שלך. צא לחופשה במקום נעים. תוכל לחשוב על הדברים מחדש, בראש צלול."

חיוך התפשט על פניו של גילרמו שעה שהתרומם למצב ישיבה. הוא מתח את זרועותיו. "אה, כן… יופי. איך לא חשבתי על זה קודם." הוא שלח את ידו ללחיצה והזדקף על עומדו. "ידעתי ששווה להמשיך איתך…" 

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “צרות של מתנקשים – 1 – נשק זר

  1. משולם ק.

    וזה קטע חזק זורם וקומי-נוארי.
    מה שמדהים שבתוך כמה פיסקאות אתה לוכד את הקורא פנימה ונותן תמונה צבעונית ומלאה כרגיל.

    תענוג

  2. משולם ק.

    וכמובן מחכה לפרקים הבאים.

    האם יהיו שם אחד מאלה: "המתנקש בעל עיני האילסר" מהפאזל), או "פאפא ג'ו"!! (ממאזן אימה)??

  3. חור באוזון

    המתנקש חשק מאוד בכספו של הבנקאי , אך ידע שהוא מחזיק אקדח , ושהוא יודע על עיסוקו כמחסל. הוא גם ידע שהדרך היחידה להוציא ממנו את האקדח, שיכול לגרום לו צרות צרורות במקרה שהוא לא יתגבר , וישדוד אותו , זה רק בחלום . לכן הוא פשוט הלך לישון , הוציא מהבנקאי את האקדח. התעורר , נקש בדלת , ו…….. התסריט הקבוע: להרים ידיים. צרחה. קדימה לפינה. קולות של קשירה. קדימה לכספת. חיוך רחב על הפנים. טיסה לאיים הקאריבים. רק שאת כל זה הוא "שכח" לספר לפסיכולוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s