צונזרתי

כתבתי ספר שעלול להוות סכנה לביטחון לאומי. עכשיו הספר במגירה, לצד שני מאמרים נוספים. מהו 'מתח ריאליסטי', ועד כמה אפשר למשוך את החוט.

סגנון הכתיבה שלי עומד כרגע על מה שאני מכנה 'מתח ריאליסטי'. זהו שילוב של תיאור חי ופרטני, עם רסיסי היגיון טכני, או פסבדו-מדעי.

יש דברים שייתכן ונחמד לראות. ויזואלית, קל יותר להשתכנע שהדברים הללו נכונים, או לפחות הגיוניים במידה מסוימת. הנה מולך, אדם מזנק מרכבת דוהרת, ויוצא ללא שריטה. הנה מולך, נער מנחית מטוס המאכלס 400 נוסעים, וכל הנזק הוא קצת גִצים מהגלגלים.

אבל בקריאה, לא חשוב כמה עוצמתית ופרטנית יכולת התיאור שלך, עדיין, הקורא ייצא עם תחושת החמצה למקרא אותם דברים שוויזואלית הם משכנעים.

כאן נכנס הצד השני של 'המתח הריאליסטי'. לכל אחד מהפעלולים הוויזואליים הללו יש היגיון פנימי כלשהו. יש סוד מדעי, או ניסיון של אנשים שביצעו אותו. וזה מה שאני משרבב לתוך הסצנות. אם אני כותב על אדם שמזנק מתוך מכונית נוסעת, אני משחיל רסיסים של היגיון טכני לתוך תודעתו של הקורא. אם תיארתי דו-קרב אקדחים, ייצא הקורא משוכנע שהרגע קרא משהו הגיוני מאין כמותו.

בשלב מסוים, כך נראה, מתגלה צורך להגביל את הריאליסטיות. הנה שלוש דוגמאות.

רצח בטרמינל 3 – למגירה!

במותחן שנשא את השם הזמני 'רצח בטרמינל 3', תיארתי מתנקש שתפקידו לחסל שלושה אנשי עסקים, שאמורים לעלות לטיסות שונות ברחבי הטרמינל הישראלי. כדי להיצמד לאמת, ערכתי את המחקר במשך זמן ארוך, ארוך מספיק כדי שיכלול כמה טיסות מצידי, שיאפשרו לי כמה שהיות ארוכות ככל שאוכל, ברחבי הטרמינל שלנו.

המפות שיצרתי היו מפורטות בהרבה ממפות הטרמינל המצומצמות שניתן להשיג.

הספר הביא את תיאור המקום, ובכלל זה משרדים שונים ושוממים רוב הזמן, שהם פוטנציאל טוב להסתרת גופות, או להיסתרות זמנית; תיאור ריאליסטי של נקודות מתות ברחבי הטרמינל הגדול להכעיס, ואף הדרכים הקלות להגיע אל השטחים הבלתי-גמורים עדיין, מבחינת הבנייה שלהם; היכן ממקומות מצלמות בעלות עדשות פנורמיות, וכיצד להערים עליהן; כיצד לתעתע במכונות שיקוף, רנטגן; כיצד לעורר בעיות טכניות קלות בניירת, כדי לחזור ולהופיע באופן מורשה בנקודות שונות ברחבי הטרמינל; פינות שונות להסתרת נשק, ריקועי פח שניתן בקלות לשחרר בעמודים רחבי הקוטר, משטחי גבס כפולים בתקרה.

לטעמו הגבוה של הצנזור – הגזמתי. והספר הזה נועד לגניזה מיידית, מתוך טענה שהוא עלול לסכן את ביטחון הטרמינל ונוסעיו.

היה לי זמן להתחרט על שלא עבדתי, לפחות וירטואלית, מתוך מדינה שמכירה בחופש הביטוי. בשביל זה יש פסבדונים…

הגנה עצמית – למגירה!

היה זה בתקופה בה נערכו כמה חטיפות של חיילים, ואנשי טרור איימו לחטוף אזרחים בלי הבחנה. חיברתי מאמר שמתאר את הדרכים הקלות והנכונות ביותר לשתק יריב, ואף לחסל אותו. הבאתי רשימה של עצמים שכל אדם נושא בדרך-כלל, שיכולים לשמש ככלי נשק מאולתרים אך יעילים.

כיצד להיחלץ ממכונית, אחרי שהבנת שהאיש הנחמד שהעלה אותך טרמפ, מוביל אותך לשחיטה. כיצד להיעזר בסביבת הרכב, כפתורים, משענות, חגורות, כדי לשתק את הנהג, ואת חברו.

המאמר הזה נועד כמובן, לספק לאנשים מבוהלים וחסרי אונים, את היכולת הטכנית, או לפחות הרעיונית, להתמודד מול האיום.

אבל הצנזור לא אהב את הרעיון שאנשים יידעו כיצד לחסל זה את זה בעזרת טלפון סלולרי.

נו, טוב.

זירת קרב אווירית – למגירה!

מאמר זה 'נועד למטרות אינפורמטיביות בלבד', מתוך סוג של ניסיון שהיה לי. אנשים שמותר להם לשאת נשק על היבשה, ואף כאלה שלא, יכולים דווקא במטוס, המוגן כביכול, לשמש מטרה קלה במיוחד לחפצים ברעתם, והם נותרים חסרי אונים וחסרי אמצעי הגנה.

כאן תיארתי, שוב, שורה של כלי נשק קרים / מאלתרים, ואת הדרך להעלות אותם למטוס בלי לגרום לסלקטורים אפילו למצמץ לכיוונכם.

ניתן להעלות למטוס כל כלי נשק שיעלה בדעתכם, רק צריך לדעת כיצד לעשות זאת. וכדי להמחיש עד כמה זה קיצוני, תיארתי שיטה לעלאה למטוס גרזן בגודל מלא, זה ממש לא שימושי, וגם מצריך הכנות ומיומנות טכנית כלשהי.

קיוויתי שלפחות זה, יילקח כבדיחה.

אבל היתה זו בדיחה עצובה. ואז אמרתי בקול מהורהר, "אז מה, כבר אין מה לדבר על חלק שני של המאמר שיעסוק בכלי נשק חמים, הא?"

איפה התיקון ההוא לחוקה שדואג לחופש הביטוי?