טעות אופטית – קטע 3

רשומה רגילה

קטע מתוך פרק 51: ארוחת כפייה

לקראת ערב הגיע בוזגלו לביתו, הבית של מרדכי זילבֶּרמן. הוא היה סחוט מעייפות ומבין ריסי עיניו קל היה להכיר כי עבר עליו יום לא קל. אחרי המשפט בו כילה כמעט את כל אונו, לכד אותו עדר עצום של עיתונאים וכתבי תקשורת, ינקו את דמו ומצצו את לשד עצמותיו.

בוזגלו נאלץ להשיב על מאות שאלות שאת רובן כלל לא הבין, ועל אלה שכן הבין, לא ידע לענות. הוא הלך והתגלה כשוטה גמור. עד שנזעק הידיד הנאמן שלו, מַייק, והציל את המצב. מַייק סיפר לעיתונאים הסקרנים בצורה מאוד משכנעת, כי מר זילבֶּרמן עייף ואינו יכול להשיב כעת על אף אחת מהשאלות הרבות.

בוזגלו קילף מעליו את המקטורן היקר ושמט אותו הצִדה. את העניבה, לעומת זאת, השאיר על כנה, היה לו כמין סיפוק פנימי לראות את עצמו מעונב, הפגנה עצמית לזכר הימים בהם חי ברחוב. הוא היה מעונב גם עם פיג'מה וגם במקלחת. בוזגלו ציווה להגביר את עוצמת המזגן, הוא גם ביקש ארוחת ערב.

על השולחן העמיד המשרת קערות ומגשים רבים. בוזגלו נהנה מסלטים משובחים ומזינים, ממשקאות מרווים, ומחמש סוגי חביתות. חביתה עם פירורי סוֹיה, חביתה מתוקה, חביתה פיקנטית, חביתה עם רסיסי זיתים, וחביתה עם תירס. המשרתים למדו לאחרונה לדעת כי זילבֶּרמן הצעיר אוהב חביתות, והרבה. בשונה מנוהגו הגסטרונומי בעבר, אז כלל לא נגע בביצים ובתבשילים העשויים מביצה.

היו גם קערות חרס כבדות, מלאות בדגנים צבעונים ומסוכרים בטעמים שונים, הנאכלים עם חלב חם או קר. היו גם פשטידות חמות, בורקסים ממולאים בגבינות איכותיות ובירקות. לחמים שונים מדיפים ריחות מאפה גם הם מילאו נפח חשוב בארוחה, לחם כפרי, לחם חי, לחם קימל, לחם שחור, לחם שיפון, לחמניות מתוקות ומלוחות, ואפילו מצות ומציות.

סעודה שמספיקה לבטח לכמה משפחות רעבות, ועבור ההומלס לשעבר היתה כמעין הצצה חטופה לתוך הגן-עדן. בוזגלו אכל ונהנה מכל רגע, לעס היטב את המזון ולא מיהר לאף מקום.

פסיעותיו הכבדות של שמעיה עלו מהמסדרון. בוזגלו בלע את המזון שבפיו כאשר הדלת נפתחה: שמעיה עמד שם. עיניו חסרות הבעה ובפיו תקוע סיגר גדול, כסוס היטב, ובעל חֶבֶק דהוי, כמעט לבן.

"ערב טוב, אבא, מה נשמע?" אמר בוזגלו תוך כדי נגיסה.

שמעיה התיישב מול בוזגלו ומזג לעצמו כוס משקה חם מתוך קנקן זכוכית. היה זה קקאו ריחני ומתוק.

"ברוך-השם, הכל בסדר," אמר שמעיה, לוקח לגימה מהקקאו.

בוזגלו המשיך לטחון ולהגיר אל קרבו מהמאכלים המשובחים. עברו דקות ארוכות של שתיקה, ורק נגיסותיו של בוזגלו במזון וכִרסומיו של שמעיה בסיגר נשמעו היטב ברקע.

"איך האוכל, הא?" אמר לפתע שמעיה תוך שהוא ממולל את הסיגר השסוע בין אצבעותיו.

"האוכל? נפלא! תודה רבה. כלומר, ברוך-השם." בוזגלו ינק מספל החרסינה שלו באמצעות קשית ארוכה ומפותלת. הוא נהנה מכל רגע.

"נפלא, אה?"
"נפלא ביותר," אמר בוזגלו תוך הידוק שפתיים ויריית שני חרצנים של זיתים גדולים.

"אז בשביל מה, מרדכי, למה? למה לעשות לנו את זה?" אמר שמעיה, התוגה בקולו.

בוזגלו נראה מתפלא. "למה מה? מה עשיתי?"

"מה עשית? אתה אפילו לא יודע מה עשית? אתה לא מתבייש קצת, מרדכי?" שמעיה נשך בכוח את הסיגר, גרגירי טבק כהים נשרו על בגדיו.

בוזגלו לקח נגיסה בריאה מבורקס בעל ציפוי מבריק זרוי פרג. הוא היה עייף, ולא היה לו כוח נפשי להתווכח, ולכן העדיף לשתוק.

"מה יש לך מרדכי? איפה הראש שלך? אתה לא חושב פעמיים לפני שאתה עושה משהו? הפסקת להפעיל את הראש?"

"אה?…" בוזגלו טחן במרץ פשטידת גזר וגבינה.

"למה אתה עושה את הדברים המבישים האלה? למה לך להלביש על האישיות שלך תווית כל-כך מביכה של ליצן מפוזר, תווית של אדם לא בריא בנפשו. אדם מפוקפק שיום אחד אומר כך, ויום אחר דברים אחרים. מה עובר לך בשכל?"

"אני, אה…" בוזגלו המשיך להשמיע קולות בלתי-מחייבים, ולהעמיד פנים כאחד השקוע מאוד באכילתו, וזאת למרות שקיבתו כבר עמדה להתפקע מרוב מזון.

שמעיה הבין היטב את מה שהסביר לו העיתונאי גמליאל ויסלֶר. אך כעת נפלטו ממנו הדברים מתוך זעם שלא הצליח לנטור בקרבו. הוא היה חייב לרדת על 'מרדכי', לשכך מעט את זעמו. אך הזעם רק התגבר והפך במהירות ללָבָה גורפת שיורדת מראש הרי געש, הפך כולו חימה וזַעַף, הוא נראה כמו הוֶזוּב בעת התפרצות. פניו האדימו ובסיגר שבפיו נוספו קרעים על קרעים.

בוזגלו נלחץ, הוא לא ידע כיצד לנהוג. ובאין מוצא המשיך לנגוס ולאכול, מחסל חביתה אחר חביתה, ומשמיד אל קרבו את הפשטידות הענקיות. הוא התיר מעט את החגורה, כאשר חש כי במוקדם או במאוחר הוא ימצא את עצמו מקיא. הוא אכל יותר מדי, אבל רק מתוך מבוכה.

"תפסיק לאכול. תסתכל עלי כשאני מדבר אליך, גם את הִלכות כיבוד הורים שכחת מזמן. מאיפה הבאת את הזלזול הזה לאבא שלך?"

אתה לא האבא שלי, וחבל שאני לא יכול להסביר לך את זה. חשב בוזגלו ואמר, "מה אתה רוצה מהחיים שלי? מה יש לך ממני? אתה לא מבין שאני זה לא אני, אני לא שולט בעצמי?"

"אתה באמת לא אתה," אמר שמעיה. "אתה הבן שלי? אתה זה שעד לא מזמן היה מכבד אותי כפי כל הפרטים האפשריים של כיבוד אב. היית קם מהכיסא כל פעם שנכנסתי לחדר, היית מדבר בקול נמוך ובראש מורכן, היית משתתף ברגשות ובצער. ולא יושב כמו בלוק, אני מדבר ואתה טוחן את האוכל הזה."

לאן זה מוביל? הרהר בוזגלו. "אבא תבין, אני בתקופה מאוד לחוצה, אני לא מרגיש כל-כך טוב. אני לא יכול לעשות כל מה שאני רוצה, אנשים מכתיבים לי מה לעשות, אתה צריך להבין אותי."

"להבין אותך? להבין? מה יש להבין בך? בשביל מה עזרתי לך כל השנים האלה עם המפעל הזה? בשביל שתבעט בי בסוף? אני לא מבין את זה. למה? הא?"

קולו היה סדוק, בוזגלו יכול היה אף לראות לחלוחית המרטיבה את קצות עיניו שעה שהתרומם בכבדות מהכיסא. הוא הצליף את שאריות הסיגר בשולחן ועזב את החדר בטריקה טקסית. כעבור דקה נשמעה טריקה נוספת. הוא הסתגר בחדרו.

"זהו זה. הוא עומד לגלות מי אני," אמר בוזגלו לעצמו. "אני חייב לפעול. או לטייח את הסיפור, או לעזור לו לגלות שאני לא מרדכי…" 

– – –

ניווט:

פרטים כללים ועובדות

ראיון עם המחבר בצאת הספר לאור

קטע מתוך פרק 43: תהיות לילה בסין

קטע מתוך פרק 47: הנחש והשטן

> קטע מתוך פרק 51: ארוחת כפייה <

מודעות פרסומת