אלימות חיובית!

רשומה רגילה

סדרת מתח בפרק שבועי מפרי עטי, פתח מילוט, מתפרסמת במגזין שעה טובה. הסדרה מורכבת מקונספירציה טכנולוגית, ריגול בחצר הקיסר היפני בימי מלחמת העולם השנייה, ותיאורי פצצות האטום הראשונות בהיסטוריה, על רקע אופי חברתי מעמיק וקבוצת לוחמים חשאית שהצליחה לעוות את חוקי היקום.

  • טעימה דרמטית נוספת מהסאגה, בכיכובן של שתיים מהדמויות המופיעות גם להלן, תמצאו ברשימה: תמיד נזכור את הירושימה. שם לאלימות יש גוון אחר. 

מי שמבקש לקרוא רק את הדיאלוג בעניין אלימות טקסטואלית, מוזמן לגלול אל הקטע המסומן בקו אנכי מצד ימין, בדומה לפסקה זו.

– – –

הפריצה למעוז 'פושטי העורות'

קייקו משכה את מתג המפסק ושברה אותו. חוטים צבעוניים התפתלו החוצה. היא לקחה את החוט האדום והשחילה אותו בתוך הנקב בו היתה הנִצרה. היא עזבה את המקום. מי שירצה להפעיל שוב את החשמל, ייאלץ לפרק את הרימון, או לפוצץ את כל הבניין.

קייקו היתה לבושה שחורים, רק עיניה נראו מבעד למסכת הבד. על מותניה נשאה אקדח אוטומטי כסוף, שני רימוני יד ופנס, ועל גבה חרב ארוכה. בעורקיה זרם כוח אימהי, שהוא מהכוחות החייתיים ביותר שמסוגלים לתקוף את האשה. כאשר עמדה ליד הדלת הראשית של 'פושטי העורות' היא שלפה את חרבה. זו הכנופיה שחטפה אותה במקום את באפי באמצעות האמבולנס, ועל כך שמעה מהפצוע שבידיה, מינוֹרוּ, רוחו של הצייד.

"באפי-צָ'אן," היא לחשה אל הרוח. "אני אציל אותך. ואז לא אתן לך לברוח ממני יותר לעולם."

היא החזיקה את החרב כנגד הזכוכית, דוקרת וחותכת בשִמשה לכדי עיגול סימטרי. היא משכה את הלהב החוצה והחזירה את החרב לנדנה. אחר ניערה קלות את הדלת. עיגול של זכוכית נעקר ונפל לתוך ידיה. היא הניחה אותו בצד. ועברה לתוך המבנה דרך חור הזכוכית.

בקומה התחתית היא מצאה את לוח החשמל. היא הורידה את המפסק הראשי. נשמע פְּלַאק עמום והמבנה שקע בעלטה. היא שלפה רימון אחד, החזיקה אותו באגרופה ושלפה את הנִצרה, הרימון לא יתפוצץ כל עוד המנוף צמוד לגופו.

הנִצרה, באמצעות פִּין מתכתי, שומרת למעשה על המנוף שיישאר במקומו. ברגע שהנִצרה נשלפת, המנוף, פיסת מתכת דקה ושטוחה, מתרומם כלפי מעלה, ומקיש בַּנוֹקֵר. הנוֹקֵר מכווץ את הקפיץ שתחתיו והפּיקָה נכנסת לפעולה. היא מבעירה פתיל השהייה קצרצר עד שהניצוץ מגיע אל הנַפָּץ. זה האחרון מתפוצץ ויחד עמו כל חומר הנֶפֶץ שקבוע סביבו בגוף הרימון.

קייקו משכה את מתג המפסק ושברה אותו. חוטים צבעוניים התפתלו החוצה. היא לקחה את החוט האדום והשחילה אותו בתוך הנקב בו היתה הנִצרה. היא עזבה את המקום. מי שירצה להפעיל שוב את החשמל, ייאלץ לפרק את הרימון, או לפוצץ את כל הבניין.

פושע עם פנס התקרב אל הלוח, מדבר לעצמו. "עוד פעם החשמל הארור הזה. אין שום דבר מתוקן במבנה הארור הזה." קייקו תקפה אותו מאחור. הוא נפל. הפנס שלו התגלגל על הרצפה ואלומתו נעצרה מול פניו, מאירה אותו באור צהוב. הוא לא מצמץ. כנראה מעולף.

קייקו עלתה לקומה השנייה. פרוזדור צר ושורות של דלתות משני הצדדים. היא רוצה לראות את הבוס. מאחורי אחת הדלתות קמו צעקות. "דַארוּטוֹן, תדליק כבר את האור, אי-אפשר לעבוד ככה, אנחנו באמצע משחק. דַארוּטוֹן, דַארוּטוֹן!"

מדלת אחרת נשמעו עוד קריאות. "שקט, תשתקו כבר. תנו קצת מנוחה."

קייקו פנתה אל הדלת בה מבקשים מנוחה. היא לא היתה נעולה. לאור פנסה ראתה ברנש שרוע על פוּטוֹן ולידו מגזינים של תיירות. היא זינקה והצמידה את האקדח לראשו של הפושע. היא לחשה, "איפה הבוס?"

"הבוס? מי זה? מי אתה?" הוא לא יכול היה לדעת שזו אשה.

"הבוס, איפה הוא?" היא דרכה את האקדח.

"הבוס. אה, הבוס עכשיו נמצא ב… איך להגדיר את זה? רק תזיזי ממני את האקדח." עיניו של הפושע היו קרועות בחשכה והוא גמגם ורעד.

קייקו גלגלה את האקדח על אצבעה הנתונה בשמורת ההדק, כעת היה הקנה נתון בתוך אגרופה. "איפה?"

"אה, זה קשה להסביר." והוא מעולם לא ראה את עקב המחסנית שהלם בנקודה נעלמת מאחורי אוזנו, גורם לו לשקוע שוב בחלומותיו.

היא עברה אל החדר ממול, שם רטנו שני קולות על כך שאינם יכולים לשחק בחושך, וגידפו את אותו דַארוּטוֹן ואת הוריו ואת משפחתו עד סוף כל הדורות. קייקו הופיעה כרוח, עומדת בפתח ומאירה בפנסה על השניים שישבו ביוֹקָטוֹת של שינה מול סדרות של אבני מַה-גָ'אנג, משחק קוביות סיני המיועד במקור לארבעה משתתפים. כמו ילדים סוררים שמשחקים בחשכה, חוששים מהוריהם.

– – –

פושעים שונאי אלימות

"רוצה הוכחה…" הוא שלף לפתע רובה ממגירה מאחוריו. אחר-כך הוא קילל. "למה אין כאן מחסנית." הוא תקע מרפק בצלעותיו של עמיתו, הלה התקפל. "למה? הא? למה אין כאן מחסנית?" קולו נואש. "עכשיו הייתי מחסל את הפורצת והיינו יכולים להמשיך במשחק."

ברגע שקלטו את הפורצת, נעמדו השניים והרימו את ידיהם. "היי, רק בלי אלימות. בבקשה. זה כבר בלתי-אפשרי העסק הזה."

קייקו אמרה בקול, "מה?" היא קימטה את מצחה מאחורי מסכת הבד שלה.

"בלי אלימות, זה מה שאני אומר פה. לא צריך אקדחים. תורידי את האקדח ונדבר." הוא זיהה קול של אשה. "מה את רוצה, זהב עתיק? אין כאן. רוצה מרק סוֹבָּה רותח? אין כאן."

"שתוק."

"אבל למה?" האיש פלט יבבה כפויה. "למה להגיד 'שתוק'? זו מִלה גסה, זה גידוף נוראי. אנשים יברחו מכאן, יפסיקו לקרוא, יפסיקו לקנות. אנחנו נפשוט רגל רק בגלל ה'שתוק' הזה."

קייקו לקחה צעד קדימה ואחר חזרה לאחור נצמדה בגבה אל הקיר, הגנה מפני תוקפים מאחור. "קוּמִיצִ'יוֹ ווַה דוֹקוֹדָּה!" איפה הבוס.

"אוֹרֶה גָה קוּמִיצִ'יוֹ דָה." אני הבוס.

"אוֹמָאֶה גָ'ה נָאִי." אתה לא.

"אוֹרֶה דָה." אני הבוס. הוא הצביע אל אפו, כמנהג היפנים. 

"צִ'יגָאיוּ דָארוֹאוּ." לא נראה לי.

"רוצה הוכחה…" הוא שלף לפתע רובה ממגירה מאחוריו. אחר-כך הוא קילל. "למה אין כאן מחסנית." הוא תקע מרפק בצלעותיו של עמיתו, הלה התקפל. "למה? הא? למה אין כאן מחסנית?" קולו נואש. "עכשיו הייתי מחסל את הפורצת והיינו יכולים להמשיך במשחק."

הפושע השני נאנח מהמכה בצלעות. "עזוב, אלימות זה לא בשבילנו. למה לך מחסנית? אתה יודע שאפשר להרוג עם זה?"

"עוד פעם אתה מדבר לי על אלימות?" הוא נופף ברובה הפָּרוּק. "אנשים צריכים את זה. החיים משעממים, חדגוניים, יש עבודה, יש לימודים, יש משפחה. חיים מחזוריים בלי התרגשות. אנשים מאבדים את הרגשות שלהם, נהיים חשוכים. רגשות הם כמו שרירים, אתה צריך לאמן אותם. אתה צריך לקרוא קצת אלימות. לפרוק את המטענים החבויים בך, מטענים של טינה ואי-שפיות."

"אי-שפיות? אתה טוען שאני לא שפוי? הא?"

"לא, אני לא אומר את זה. בכל איש ואיש מאיתנו מצטברים במשך החיים מטענים שליליים, איבה ושנאה, כאב. התרעמות כלפי הממסד. כלפי המוכר שסידר אותך. כלפי פקיד הבנק, שאחרי המתנה של שעה בתור, הוא אמר לך שאתה צריך לפנות לדלפק השני, שם יש ברגע זו תור ארוך עוד יותר, דבר שלא היה בהתחלה. אתה שונא פוליטיקאים מושחתים שאוכלים את הכסף שאתה מזיע להשיג אותו. אתה שונא את כל הסהרוריים האלה שחותכים אותך בכביש, צופרים, נוהגים כשיכורים וגורמים לך לרצות לחנוק את אבות אבותיהם."

"אך, הלוואי ולכל אנשים האלה שהזכרת היה גרון אחד והייתי חונק אותם בפעם אחת."

"הנה, אתה רואה? אתה רואה כמה שנאה ותיעוב יש לך בתוך הלב? הנה עכשיו קח אקדח ותתחיל לירות באנשים. צא לרחוב עם מַחְבֵּט של כדור בסיס ותכה כל אדם שייראה לך חלש ממך. למה אתה חושב שדברים כאלה קורים?"

"מטענים?"

"יופי. אנשים שלא פורקים את המטענים שלהם, מאבדים בסוף את השפיות. הם מתים מדום לב. הם מתאבדים." הוא הרים את ידיו בהתחסדות. "תראה ילדים. עוד לא ראיתי ילד אחד שלא משחק ברובים ואקדחים מפלסטיק. בחיילי צעצוע שתוקפים אחד את השני. במכוניות שנוסעות מהר ומתנגשות בעמוד המיטה ומתהפכות."

נשמעה אנחה של אומללות. "כשהייתי קטן אבי אסר עלי את המשחק ברובים. הוא לקח לי אותם ושבר אותם לנגד עיני."

"איזה כבד. ומה עשית?"

"אז גזרתי לי אקדחים מקרטון. אבל הוא בא ושרף אותם במצית שלו. והזהיר אותי לא לעשות שום גזירה שאפילו דומה לאקדחים."

"נורא. ומה אז עשית?"

"מה עשיתי? הצמדתי שתי אצבעות מושטות קדימה, ועשיתי בֶּאן-בֶּאן." הביטוי של 'פִּיוּ-פִּיוּ' ביפנית.

"הו, זה בדיוק מה שאני אומר. תראה למה הפכת. האלימות היא בטבע של האנשים. הילד שלא יכול להסתיר עדיין את רגשותיו, פורק אותם במשחקים מופרעים, בהתקוטטות מתמדת עם כל ילדי השכונה, באקדחים מפלסטיק. אי-אפשר לקחת את האלימות מהילד הזה. הוא פורק את השנאה שלו למורה באמצעות חייל צעצוע שהוא רומס בתוך החול. מתמודד עם הכאב בנסיעה מהירה עם מכוניתו הזעירה לאורך ולרוחב מחצלות הטַטָאמִי. ילדים שלא עושים זאת, גדלים להיות פושעים ורוצחים, הם שומרים את כל הטינה בפנים ופורקים אותה כשהם מבוגרים. ומבוגרים אחרים שלא מתמודדים עם האלימות הפנימית שלהם, הם הופכים רוצחים של עצמם, הם אוכלים את עצמם עד שהם מתים. למה? הם נכנעים לטינה שבפנים. הם לא פורקים אותה החוצה בדרכים הנכונות."

"כמו אלימות?"

"אחת הדרכים הבטוחות והנכונות ביותר. קריאת אלימות. יש לך כמה רגעים של התרגשות. כמה רגעים שאתה מצטרף לדמויות האלימות, מזדהה איתן. עוצר נשימה בקריאה על נינגָ'ה ולוחמים בעלי כוחות אין סופיים. או אשה קטנה שמצליחה להכניע עשרה פושעים גדולים ממנה. ואם הסופר הוא משובח, הוא נותן לך לשמוע את קולות הנפץ של כלי-הנשק, את החרבות שנושקות באוויר, גִצים וניצוצות של מכונת ירייה מול מסוק, נאקות כאב, דם."

"ממש ככה?"

"זה הכל. זו מנה יומית, שבועית, של אקשן שעושה אותך בריא מבפנים. בריא במידה שאתה אפילו לא חושב. אתה הופך לאדם רגוע ונינוח. האלימות שלך היא לא בחיים, היא על הנייר. אתה פורק אותה בהצטרפות לפושעים ורוצחים שאינם קיימים אלא בדמיונו של המחבר, דמיון שהופך לטקסטים שהם עבורך כמו תֶּרפּיה או מדיטציה. כמו פּרוֹזָק ומשככי כאבים. למה אתה חושב אני קורא תנ"ך?"

הוא צחקק. "חשבתי שאתה מתכונן לתחרות דקלומים."

"כן. זה נכון. אבל למה אתה חושב שאנשים נמשכים לספרי מתח ועלילות של רצח ובלשים, לסרטי פעולה מלאי אלימות, למוזיקה רועשת של רוק כבד וטראנס, למשחקי מחשב מדממים? למה? עכשיו תדע. אלו הדרכים המקובלות בחברה כדי לפרוק אלימות פנימית מצטברת. וכל הפוליטיקאים הנחשלים שרוצים למנוע את זה בטענה של טובת הציבור, הם הילדים האלימים האלה שסיפרתי לך עליהם בהתחלה, ילדים עם חסכים ועכבות." הוא ירק. "וכל העורכים האלה שלא מכניסים קצת מתח לעיתונים שלהם? כל סיפור ראוי לשמו הופך לאלימות. הנה, מה קיבלנו? עיתונים מלאים זבל מילולי, סיפורים שאין להם ערך תרבותי, ספרותי ומעשי. ערמות של אשפה."

אי-אפשר לקחת את האלימות מהילד הזה. הוא פורק את השנאה שלו למורה באמצעות חייל צעצוע שהוא רומס בתוך החול. מתמודד עם הכאב בנסיעה מהירה עם מכוניתו הזעירה לאורך ולרוחב מחצלות הטַטָאמִי. ילדים שלא עושים זאת, גדלים להיות פושעים ורוצחים, הם שומרים את כל הטינה בפנים ופורקים אותה כשהם מבוגרים.

"נכון. נמאס לי מזה."

"טוב, בוא נעזוב דיבורים ונקרא קצת אלימות. מה דעתך?"

"אני מצפה לזה כבר שבוע שלם…"

"יופי. איפה היינו?"

"הפורצת!"

השניים נעמדו שוב והרימו את ידיהם, מביטים אל הפתח החשוך. איש לא היה שם. 

– – –

התקרית עם הבוס ולהב חרבו

בקומה העליונה היו שלוש דלתות שוֹגִ'י עם עיטורים מופשטים למחצה של חרטומנים על רקע ביצות חשוכות. מאחורי אחת הדלתות בוודאי נמצא הבוס. קייקו פתחה את הדלת הראשונה, מאחוריה התגלה חדר אפלולי עם ספות ישיבה ועציץ ענק וקוצני.

השני היה חדר שינה, ואדם נחר שם בקול גדול. קייקו העבירה את הפנס על פניו ונבהלה מעוצם החוטם. היא חייכה וכיבתה את הפנס. זהו יִרוֹיִאנַא אף רחב, האיש שהיה אחראי על חטיפתה לפני ימים אחדים.

היא נכנסה לחדר השלישי. דלת ההזזה החליקה על מסילותיה ונסגרה מאחוריה בנקישה רועשת. נשמע קול של חיתוך באוויר, והפנס נבעט מתוך אגרופה. אלומתו דעכה בקול פצפוץ.

קייקו נסוגה לאחור בפסיעות זעירות, פושטת את ידיה עם האקדח. "אני רוצה לדבר."

שוב קול הנפה מהירה באוויר, הבזק של תנועה. האקדח שבידיה נרעד ונשמעה צווחה מתכתית. במיומנות מופתית עקר היריב את המַחְלֵק ממקומו, מוציא את האקדח מכלל שימוש. היא עוד לא הספיקה להרהר בדבר וכבר ספגה את ההכאה הפתאומית והממוקדת בגב כפות הידיים. האקדח התעופף כלפי מעלה, פוגע בתקרת העץ, חודר את הטבלית המעורטלת בקול ביקוע וממשיך מעלה, נעלם שם באפלה. ענן של שבבים, גשם של נסורת.

קייקו שלפה והניפה את החרב. נשמע צחצוח עז כאשר הלהב פגע בחרב היריב. כנראה הבוס של 'פושטי העורות'.

קייקו היתה לוחמת מעולה, אך לא היה לה שום סיכוי בקרב חושך. היא טלטלה את חרבה סחור-סחור סביב עצמה, כדי ליצור מרחב היקפי מוגן עד שתחליט כיצד להמשיך. לדעתה, גם הבוס לא מסוגל ללחום בחושך.

טעות.

החרב שלה השמיעה קול פיצוח מחליא, קייקו הזדעזעה ונפלה אל הטַטָאמִי. כאשר התרוממה נותרה בידיה חרב חצויה. היא הביטה בעיניים גדולות, מנסה לראות, אישוניה מוגדלים במאמץ.

שוב נשמע נפנוף חד מפלח את האוויר. מכה. היא נורתה לאחור. תריס מעץ נשבר מאחוריה, רפפות מנותצות נשרו החוצה. אורו החיוור של ירח דקיק חדר פנימה קלושות והבהיק את להב חרבו של הבוס.

הלהב נשלח קדימה, דוקר במהירות. חסרת אונים תפסה קייקו את הלהב בידיה העטויות כפפות, ודשדשה לאחור. התנועה הפתאומית הדפה אותה החוצה דרך התריס השבור. שלבים נוספים נעקרו ברעש תחת משקלה. קייקו נאנחה והתאמצה לתפוס בלהב, תלויה כך בין שמים לארץ.

ג'יימס היטה את החרב באלכסון כלפי מטה, באִטיות מבעיתה. קייקו נעצה בו את מבטה המיוסר, אצבעותיה מחליקות ומידרדרות במורד הלהב. דם נמשח.

הבוס התקדם אל האור הירחי ולבה של קייקו קפא.

ג'יימס אריקסון, בעלה.

"ג'ימוֹ?" היא נאנקה במאמץ.

"מצטער שזה נגמר כך," אמר ג'יימס, קולו רפה. "אבל זה הסוף. אני אמשוך את החרב שלי בחזרה, ואת תישארי בלי אצבעות. תיפלי למטה. וזהו."

"מה קרה? ג'ימו-סָאן, אנא ממך. אני לא מבינה מה קרה." דם בצבץ מאצבעותיה האוחזות בלהב.

"את מבינה הכל. טעיתי בך. הכנסתי סוכנת כפולה לתוך הבית שלי."

"למה אתה אומר את זה, אה… למה סוכנת כפולה?"

"בגללך איבדתי את הבת שלי. מה נותר לי מכל משפחתי?" דמעות הידרדרו במורד לחייו המפוסלות. "את קשרת עם המאפיונרים של 'פגודה' שייקחו אותה. את העלמת לי את המזכרות הסודיות שלי מכספת הפסנתר. את באה עכשיו באישון ליל כדי להתנקש בי. אני חושב שעלינו להיפרד."

"אתה לא יכול להרוג אותי. אתה יודע שכל מה שאמרת זה לא נכון. אתה לוחם של הטַייגָסוּן, אתה מסוגל לראות את זה שאני לא משקרת. כמו שאתה יודע מי אני למרות המסכה שמכסה את הפנים שלי. באתי לכאן כדי… אך…" קווים קטנים של דם שורטטו על לחי הלהב המבהיק באור הירח. "באתי לכאן כדי להציל את באפי שלנו. חשבתי שהיא כאן. רציתי לנקום באויב המשפחה שלנו. אין לי דבר עם המאפיונרים של 'פגודה'. אך." היא נאנקה בכאב, רגליה מתנופפות באוויר. "אתה האיש עם הלב הכי טהור שהכרתי. אתה לעולם לא משתמש בכוחות שלך על מנת להרע. אתה לא יכול להרוג אותי. זה לא ייתכן. אתה מחויב לעולמים לבּוּשידוֹ של הטַייגָסוּן."

החרב רעדה בידיו של ג'יימס. "טעיתי בך. טעיתי בך מהתחלה. את הצלחת לשלוט בהַאוּרָה שלך. אני לא יודע אם את משקרת או לא. איך אוכל להאמין לך?"

"אני לא יכולה להוכיח." ייאוש והשלמה הציפו את עיניה. "אנא, מסור את אהבתי לבאפי-צָ'אן. תגיד לה שנהרגתי בניסיון להציל אותה. סלח לי, ג'ימוֹ-סַאמָה, על הצער שגרמתי לך במהלך חיינו המשותפים. אך…"

ג'יימס היטה את החרב באלכסון כלפי מטה, באִטיות מבעיתה. קייקו נעצה בו את מבטה המיוסר, אצבעותיה מחליקות ומידרדרות במורד הלהב. דם נמשח.

ג'יימס אמר, "אני אמסור לבאפי, ואני סולח לך. הֲיִי שלום, קייקו-סָאן."

הרוח סטרה, תלשה את הברדס ופרקה את שיערה.

בריונים הסתערו לתוך החדר בנשק שלוף. "קוּמִיצִ'יוֹ, גוֹבּוּגֵ'יי דֶסוּקָה?" בוס, הכל בסדר?

ג'יימס, בגבו אליהם, הסיר יד אחת מהניצב ונופף לעברם בהחלטיות. הם עזבו כלעומת שבאו.

– – –

קטעים מתוך פרקים 54 ו-55 של פתח מילוט – חלק שני: הישרדות. התפרסמו בגליונות תזריע ומצורע תשס"ה, של מגזין שעה טובה.

כל הזכויות שמורות.

מודעות פרסומת