האיש שֶבָּאֶבֶן

רשומה רגילה

הוא היה שם תמיד. ניצב. זקוף. בשמש, בגשם, בשלג. האם לא היה שם מעולם? זיכרון. אפיזודה.

ראיתי אותו שם תמיד. בכל יום. ממתין כך בקצה השביל. ראיתי אותו ברור יותר כשהיה ערפל. כשירד גשם או שלג. והוא עדיין היה עומד שם. ראשו מורכן, גַבְנוּן בגבו. מדי פעם היה מסובב את ראשו, אָנֶה וָאָנָה, בתנועות אִטיות כל-כך. מעולם לא ראיתי את עיניו. לא חשבתי שיש לו בכלל.

פחדתי ממנו. אני זוכר איך יום אחד ביקשתי מאמא שנעבור דירה, רעיון כה אווילי במצב שלנו, רק כדי לברוח מהאיש הזה שעומד שם בקצה השביל. אמא חייכה. "חמודי, פשוט אל תסתכל עליו," אמרה.

ואני הזדעזעתי עוד יותר. בתוך תוכי רציתי שהיא תלטף אותי בזלזול ותגיד לי, "היי, בכלל אין שם שום איש."

הבנתי שהמצב חמור יותר. "מה, באמת יש שם איש?"

"שש…" היא זקרה אצבע על שפתיה. "לא מדברים על זה."

ועוד ראיתי אותו שם, יום אחר יום, שנה אחר שנה. הייתי ילד ממוצע, כזה שאינו פוחד אף מכלבים. הרי לכל השכנים שלנו היו כלבים גדולים ומאיימים. לאיוון, לסרגיי, לדוּמָה הזקנה המכשפה, ואפילו לוואסילי, שהיה גר צמוד אלינו, בית ליד בית. חבר פעם אמר לי כי הוא מכיר את כלבו של וואסילי, הוא ראה אותו במעבדה כזו שם מלמדים כלבים לרצוח יהודים. ואני צחקתי, כלבו של וואסילי בכלל היה עיוור, כמו בעליו.

והאיש הזה שהיה שם בקצה השביל, ידעתי שהוא לא באמת איש. כי תמיד כשהתקרבתי אליו, ראיתי שזו מין אבן סַלעית כזו, שחורה, קודרת. סתם אבן. אז למה מרחוק רואים שזה איש. איש אמיתי, עם מגבעת, וזקן, והוא כפוף, כמו מתפלל אל הנצח.

שאלתי את אבא, וגם הוא אמר שעדיף לא לדבר על זה. ולא היה לי עוד את מי לשאול. גם כשגדלתי עוד ראיתי את האיש שֶבָּאֶבֶן. למרות שבתור בחור כבר ראיתי הרבה דברים אחרת. למשל, המלונה בחצר ביתה של דוּמָה הזקנה המכשפה, לא היתה גדולה כל-כך כמו שחשבתי בעת שהייתי ילד. ושני העמודים האלה בכניסה לרחוב שלנו, לא היו באמת גבוהים. הקיר בבניין האדום ממול, שהיה שייך למאפיה, אז לא הבנתי מה זה, מעולם לא עמד להתמוטט, ובעיני בוגר, הוא נראה יציב ואיתן כמרבית הקירות סביב.

ואז עזבנו את הארץ הזו שיש בה כפור ושלג ואדמה שרוותה נהרות מדם אבותינו. וחזרתי לשם כשכבר הייתי גדול. ושוב ראיתי את האיש שֶבָּאֶבֶן, עומד, כפוף כבתחילה, מגבעתו משוכה על פניו. והוא לא זז. ואחרי עוד איזה שנים ביקרתי שם שוב. והרבה דברים השתנו, מלבד האיש שֶבָּאֶבֶן.

מעולם לא ידעתי את הסיפור שלו. עד שסיפרה לי זאת דוּמָה הזקנה המכשפה, שכבר היתה על עֶרֶש דווי, וקולה כמעט לא נשמע. "כאן על האבן הזאת, ראיתי, איך התיזו את ראשו. הו, לא אשכח את היום הזה, הדלעת נשרפה לי על הכירה. והדם שלו ניתז על האבן כולה, כלבים סבבו אותה."

"ראשו של מי?"

"נו, של רב העיר. הוא בכה ואמר שיתנו לו קצת זמן להתכונן. אחרת רוחו לא תנוח. ומאז רוחו אכן לא נחה. כל מי שיעבור ברחוב הזה, יראה את האיש שֶבָּאֶבֶן. בלילות. בעת ערפל. אפשר לשמוע אותו בוכה. והדמות שלו לא תסור מהרחוב המקולל הזה עד עולם."

והאיש שֶבָּאֶבֶן כבר לא היה חידה עבורי. ובפעם הבאה שעברתי שם, נשקתי לאבן, ואמרתי פרק אחד של תהילים. "נוּחַ על משכבך בשלום, וּמְצָא מרגוע לְרוּחֲךָ," חתמתי, והלכתי.

ספק מנקר של שנים כה רבות, עכשיו רווח לי…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s