תמיד נזכור את הירושימה – תיאור

רשומה רגילה

תיאור ספרותי מתוך סאגה המתפרסמת בהמשכים בעיתונות. צד בסיפור מתרחש על רקע ההפצצה האטומית ביפן. חודש אוגוסט, חודש הזיכרון.

6 באוגוסט 1945, שעת בוקר מוקדמת, הירושימה.

ילדה יפנית קטנה התרוצצה לה סמוך למי הים, היא היתה יחֵפה ולבושה בבגד דקיק. קיפצה בין קני הבמבוק ושרה שיר לפרפר שפיזז למעלה. "פרפר חביב, פרפר יפה. למה אתה בוכה. זמנך כה קצר, אבל בכל זאת. כמה אושר יש לי, כשאני אותך רואה דואה. פרפר חביב פרפר יפה…"

"קייקו-צ'אן, בואי לכאן, קטנה שלי," אמרה האם. היא היתה על ברכיה, משפשפת את הבגדים במים וקורט סבון, בתוך אגן מעץ.

"אני שרה עם הפרפר. את רואה איך הוא רוקד איתי?"

"קייקו-צ'אן, עוד מעט תתחיל השמש ואין לך כובע. בואי תשבי מאחורי הגשר הזה." האם הוסיפה לקרצף במרץ את הבגדים. ככל שאדם כהה יותר, ביפן, כן חשיבתו פחותה יותר. אנשים דאגו לשמור על עצמם ועל ילדיהם משהייה תחת השמש כדי שלא יכהה עורם.

קייקו הקטנה קיפצה לכאן ולכאן והתיישבה מאחורי הגשר. היו זה גשר אדיר מבטון ופלדה שהוביל מעל פרץ של מים בין שני חלקי אדמה. היא נתחבה לתוך כוך קריר בין האבנים הענקיות. הוסיפה לשיר בתוך הצל הנעים, קולה חוזר אליה, מהדהד.

הפצצה נורתה. יורדת למטה. מצנח נפרש כדי להאט את ירידתה. כאשר הגיעה מעל למחצית הקילומטר מעל העיר, החלה ההתבקעות האטומית.

בשעה 8:15 בדיוק, האדמה שאגה.

l

באותו רגע כיסה הערפל את פני האדמה. אבק מתרומם ומכסה את הכל. עשן בגוונים תכלכלים אופף את העיר, עשן שהופך בהדרגה לחוּם אדמדם, וסגול כהה ושחור. הטמפרטורה במרכז הפיצוץ מגיעה לעשרים מיליון מעלות לפחות.

עוצמה כזו של פיצוץ איש לא שמע קודם. שמש נוספת התלקחה באמצע השמים, נוטפת דם. כדור של אש בממדים שלא ייאמנו הלך והתפשט ונסק לגובה, משנה גוונים, אדום, ארגמן, כתום. ענן לבן עלה לעומתו מן האדמה, צחור כשלג. הענן הופך לעמוד אדיר של אדים ואבק, מתנשא ומתרחב. הופך צורתו לפטרייה ענקית, קוטרה קילומטרים רבים.

באותו רגע כיסה הערפל את פני האדמה. אבק מתרומם ומכסה את הכל. עשן בגוונים תכלכלים אופף את העיר, עשן שהופך בהדרגה לחוּם אדמדם, וסגול כהה ושחור. הטמפרטורה במרכז הפיצוץ מגיעה לעשרים מיליון מעלות לפחות.

הכל מסביב מתנדף. האוויר שסביב אזור הפיצוץ מגיע למידת לחץ מבהילה, קופא, מתהדק לרגע, ואז לפתע מתפרץ שוב. האוויר מתפשט במהירות, מחולל גלי הדף טעונים באנרגיה עצומה והרסנית. משב משחית נוצר עד למרחקים.

כמו מחרשה של אש בידי ענק אימתני, אצבעות אדירות שהופכות את האדמה ואת כל אשר עליה. ההדף פוגע בבתים. מכה, נכנס בקיר, הבית מזדעזע, הרוח עוברת דרכו, החלונות הופכים לאבק. כשהרוח במרכז, בא הפיצוץ, הלחץ חזק מאוד ובשבריר שנייה הבית לא יכול לשאת עוד את הלחץ, מסגרות ברזל מותכות וקירות העץ הופכים רסיסים, שבבים וענן של אבק לבן שחור.

אש טורפת בהתפרצות של תנועה חסרת מעצורים, ממשיכה מסביב לכל הכיוונים. התפרעה קדימה והשאירה מאחור שדות חרוכים ושחורים שלא ניתן לזהות מה היה בהם קודם, בתים או עצים או אנשים, רק גיבובים של פיסות שחורות.

מבנים התפוררו, מסילות ברזל התעוותו והתהפכו עם הקרקע, מקלטים התמוטטו, תחנות דלק התפוצצו, גשרים נחרבו. זרימת מים וחשמל הופסקו. אנשים לא נותרו על רגליהם. הם הוטחו בקרקע ובקירות, נקרעו, נמעכו, הפכו לכתמים חומים של עור ודם. רבבות נרמסו ברגע אחד.

במרכז העיר עפו לבֵנים ומוטות ברזל וגשם של רסיסי זכוכית הצליף ללא הפסק. לא היה לאן לברוח. הזכוכית מחוררת את הגוף, לבֵנים סוקלות, ברזלים משפדים. איברים נכרתים ומותזים בצעקות כאב שאי-אפשר לשאת. אש משתוללת בכל מקום ושאגה אכזרית עולה מהעיר כולה.

הגשר בו שהתה קייקו הקטנה הזדעזע, הוא היה מרוחק מספיק ממרכז הפיצוץ אך למרות זאת התמוטט. הבטון הוא פריך ושביר תחת לחץ אטומי. היא נלכדה בפנים, בתוך החושך והאימה.

גם במרחק, וגם בטבע, הנזק פגע. נהרות שסביב געשו וסערו, שצפו את החוף בקצף לבנבן, מים פגומים. ואז נשאב הנהר בחזרה ושינה את כיוון זרימתו. חושש. חומק. בורח לו. והדגים מפרפרים ומכרכרים ומבאישים אחרי שמתים.

היא שמעה את אמא צורחת בחוץ. וניסתה להציץ מבין החרכים שנוצרו באבנים האדירות. אמא עמדה כפסל עם ידיים מושטות לצדדים וזעקה, הבגדים שעליה החלו לבעור לפתע, משל היתה גפרור ניצת. היא הפכה ללפיד של אש. היא נרעדה ורצה לכאן ולכאן חסרת אונים. הבגדים אוכלו. השער נשרף בשלהבת מהירה. הפנים נמסו. חלקים נפלו מגופה תוך כדי ריצה.

היא נפלה אל הקרקע עדיין צורחת.

כמה דקות אחר-כך, קייקו כבר לא ראתה דבר, מלבד גוש לא ברור, לא מזמן זו היתה אמא שלה.

וכך מתו רבבות. בסופה שאין לה מעצורים. המשב עזב את העיר ונתן לנאנקים כמה דקות לשקוע ברחמים עצמיים ולמצוא דרכים לטפל. אך בעת שפגע המשב בהרים, הוא חזר מיד שוב לתוך העיר.

הפעם היה הרס גדול שבעתיים. חרישה אחר חרישה. כתישה אחר כתישה. טחינה אחר טחינה. ולא נותר דבר שלם או דבר על מקומו. עצים נעקרו והתעוותו, הישירו עליהם אל האש. מכונות התעופפו וכלי-רכב גדולים כקטנים נגררו ברוח קדים עזה, מחצו את אלו שעמדו בדרכם, ולבסוף נקרעו לחתיכות קטנות של מתכת בוערת, נוֹרֵית לכל כיוון, משספת, חותכת.

גם במרחק, וגם בטבע, הנזק פגע. נהרות שסביב געשו וסערו, שצפו את החוף בקצף לבנבן, מים פגומים. ואז נשאב הנהר בחזרה ושינה את כיוון זרימתו. חושש. חומק. בורח לו. והדגים מפרפרים ומכרכרים ומבאישים אחרי שמתים.

עוצמת האש שאבה את כל החמצן מהאוויר. וגם אנשים שהיו אי-שם בטווח מוגן, החלו לקפץ ולהשתולל, לתור אחר אוויר. אך זה איננו. אנשים השתנקו ובעטו בייאוש, התעוותו ונחנקו. חֳמָרים חֳמָרים של גופות ואנשים פצועים, גוועים, משוועים.

שדות של אורז וקני במבוק התלקחו, פצפוץ חדגוני של אש שורפת. האדמה בערה. העיר כולה בלהבות. החומר, הרוח, הברייה. אש וגופרית ותמרות עשן.

רובם חפים מפשע.

ילדים.

ילדות.

תינוקות.

ולצדק אין מידה. ולאיש מאחורי ההדק אין הבנה. מהו אטום? מהו המוות? מהו הכאב בעת שפנים נשרפות, ועיניים נמסות וקילוח של סחוס בוכה מתוך העצמות? והשיער ניצת מתוך הקרקפת והמוח שאינו מרגיש כאב, מרגיש רק את הריק אליו הוא נעלם. איך אפשר להבין. איך אפשר לספור.

הארגונים שהיו עשויים לסייע או למנוע במידה מסוימת את השואה המתפשטת, יצאו מכלל פעולה, ברובם. מאתיים רופאים היו בהירושימה באותו זמן, אך רק שלושים היו מסוגלים למלא את התפקיד שלהם. מתוך 1,780 אחיות, נותרו אך מאה עשרים ושש, כל היתר נהרגו או נפצעו. מבין ארבעים וחמישה בתי-חולים, רק שלושה היו ראויים לשימוש.

ולפורענות אין מעצורים.

l

"קח, קח, אין מה לעשות. אנחנו חייבים להשתמש במה שיש." הם לקחו כל אחד שני גלונים ונשאו אותם החוצה. "זה שֶמֶן בוטנים למאכל, אנחנו נוסיף לזה חומר מאלחש ונמרח להם את זה על הפצעים. כשזה ייגמר נשתמש בחמאה ואחרי זה בקטשופּ, תרופות כבר אין לנו."

ג'ימוֹ רץ לצד השני לכיוון אזור יוּג'ינָה. היו שם תחנה ראשית של כיבוי אש ומִפקדה צבאית עם גיבוי רפואי. כבר מן המרחק ראה את המהומה. עשרות אנשים התקהלו סביב המִפקדה, למרות שמבנה המִפקדה היה גם הוא הרוס בחלקו. חיילים התרוצצו לכאן ולשם חסרי אונים.

ג'ימוֹ פילס את דרכו בין האנשים והצעקות, התקרב אל התורן הרפואי הראשי ותפס בזרועו. התורן הדף אותו בעדינות.

"אדוני, אני מבין את מצבך," אמר התורן בייאוש. "אתה תקבל טיפול מיד." הוא אפילו לא הסתכל בו, רק ניסה להתרחק.

"לא, אני בסדר," הוא צעק. "אני רופא, אני רוצה לעזור." ג'ימוֹ למד את דרכי הריפוי כחלק מהאימונים שלו כלוחם.

התורן הסתובב אליו, אומד אותו, רואה שהוא אינו שרוף. "אה, טוב. בוא." הם הבקיעו את דרכם אל מעבר לשורות האנשים. "שמע, אנחנו אבודים. טוב, שמי הירושי, תודה שבאת."

"אני ג'ימוֹ, לרשותך."

"אנחנו אבודים," הם התקדמו יחד אל המבנה. "יש פה אנשים בלי סוף, והם שרופים. ראית איך הם נראים?"

ג'ימוֹ הסתכל. אנשים עם פנים שחורות, עור מתקלף, שיער נושר, עור של כתפיים וזרועות נתלה להם כשקים ריקים. היה דם בכל מקום, ונאקות של אומללים.

"הם שרופים. אני רואה. מה עשיתם בינתיים?"

"הוצאנו את כל המשחות והתרופות שהיו לנו, הגיבוי הרפואי של המִפקדה לא ערוך לעמוד בדבר כזה. תראה," הוא הצביע אל העיר. אש השתוללה שם, עשן שחור היתמר. "אני מניח שבתי-החולים של הצלב האדום ובתי-חולים גדולים אחרים, הם כולם מושבתים. לכן אנשים באים לכאן."

הם נעצרו ליד המחסן. "בוא אחרי," אמר הירושי והם נכנסו, עוברים ישירות למדור המזון. "הנה קח." הוא הרים גלון גדול שהכיל חומר נוזלי והגיש אותו לג'ימוֹ.

ג'ימוֹ הביט, משתומם. "זו לא תרופה."

"קח, קח, אין מה לעשות. אנחנו חייבים להשתמש במה שיש." הם לקחו כל אחד שני גלונים ונשאו אותם החוצה. "זה שֶמֶן בוטנים למאכל, אנחנו נוסיף לזה חומר מאלחש ונמרח להם את זה על הפצעים. כשזה ייגמר נשתמש בחמאה ואחרי זה בקטשופּ, תרופות כבר אין לנו."

החום באוויר הפתוח הלך וגבר והשמים המעוננים בשחור נראו כמו תזכורת של סוף העולם. הירושי ביתק בשיניו מארזים של חומר מאלחש ושפך לתוך המכלים. ג'ימוֹ ערבב את הנוזלים ביד עטופה בכפפה.

"עכשיו, קח את זה וכנס פנימה. אני נשאר בחוץ לפקח על הטיפול בפצועים האלה." מאות אנשים הוסיפו להתגודד סביב המפקדה. זועקים, שואגים, מבקשים סיוע, רוצים הקלה לכאב שהגוף האנושי לא יכול לשאת.

ג'ימוֹ נטל את הגלונים המהולים בתרופה ונכנס אל המבנה, הוא עלה בקומות לתוך חדרים מלאים באנשים שרופים, נשים וילדים, הם שכבו ורעדו, והעור שלהם נמתח והידלדל לכל כיוון. כבר לא היה בכוחם לצעוק עוד. תורנים טיפלו בהם, אחדים, מול מאות של פצועים. הריח בחדרים היה נורא, כמו ריח של דיונון. מכה בנשימה ומציק לריאות, חמוץ צורב. ריח של מוות.

"טוב מאוד, תן סיוע לכבאים מאחורי התחנה. אנחנו רוצים לעזוב כאן לתוך העיר, שתי כבאיות ממתינות להטענת מים. מהר." הכבאי הראשי נתן לו מעיל גשם וכובע ודלי של מים. "שפוך על עצמך מים כשתעבור שם." כשהתרחק אמר, "תזהר לא לשתות אותם."

ג'ימוֹ התנתק מתחושותיו ועבד כתזזיתי, מרח את החומר וחבש קלות בגלילים של תחבושות שהביאו לו התורנים. חולה אחר חולה, אנשים ללא סוף. כשהתקרב אל החלון הוא הזדעזע. רחש מטריד כמו של עדת זבובים נשמע מן המרחק, עוד אנשים באו אליהם. מאות. אלפים. הם דיממו בכל גופם, חלקם אף ללא בגדים, רבים מהם נשאו אנשים נוספים על כתפיהם, נשים נשאו ילדים. הם התקרבו כרוחות רפאים, ידיהם מושטות, שחורות כשני גחלים.

הם היו פצועים במידה חמורה יותר, גופם מכוסה בזכוכיות, והם סובלים מפצעים ענקיים שאין דרך לטפל בהם כאן. היו ביניהם כרותי גפיים ואברים אחרים. גדמים, פסחים, נגררים, מותירים בדרכם שבילים של דם ונתיבים עם סימני דרך. האדמה רוותה את דמם של אזרחים חפים מפשע.

האוויר החם באופן קיצוני עקץ בו והוא התנתק מהחלון. הוא ירד שוב ויצא החוצה. הירושי נראה כעומד להתמוטט. התורנים שסייעו לו אף הם נראו כצללים. ג'ימוֹ עבר בין הפצועים שהיו מוטלים על הרצפה.

הירושי נגע בכתפו. "לפני שאתה מגיש טיפול, תוודאי שהאיש חי עדיין."

"דופק?"

"הו, ג'ימוֹ-סָאן, אין זמן עכשיו לדְפָקים. פשוט, תפתח לו את העיניים ותראה אם יש תזוזה באישונים. אם אין, תעבור הלאה, יש לך עשר שניות לכל פצוע ואין זמן להתעכב על אלה שכבר מתו. קדימה."

אבל זה לא היה פשוט. ג'ימוֹ ניסה לפתוח לאנשים את העיניים אבל הפרצוף נמעך כולו בין אצבעותיו. העור שדמה כעיתון חרוך ומושחר התקלף תוך כדי נגיעה. מסביב הלכה האש והתגברה, אנשים הוסיפו להגיע בהמוניהם. שאגה נישאה ברוח, מחרישה.

ג'ימוֹ הודיע להירושי ועזב את המפקדה בידיו גלונים מהחומר הרפואי שלהם ותחבושות. הוא הלך לכיוון תחנת כיבוי האש, קצת הלאה לכיוון העיר, על גבעה. שם היה מצב די דומה. אנשים התגודדו סביב, אך התחנה עצמה בערה באש. הוא חיפש את הכבאי הראשי.

"אני רופא, אני רוצה לעזור."

"טוב מאוד, תן סיוע לכבאים מאחורי התחנה. אנחנו רוצים לעזוב כאן לתוך העיר, שתי כבאיות ממתינות להטענת מים. מהר." הכבאי הראשי נתן לו מעיל גשם וכובע ודלי של מים. "שפוך על עצמך מים כשתעבור שם." כשהתרחק אמר, "תזהר לא לשתות אותם."

כמה כבאים לידו הרסו קיר בעזרת גרזנים. כשהתפורר חלק ניכר ממנו הם חיברו את הכבאית בשלשלאות למתקן פנימי ונסעו קדימה. מכולה ענקית של מים נעקרה מתוך הבניין. כשהיתה המכולה בחוץ, הם הפרידו ממנה מכלים קטנים יותר והעמיסו בצורה מסודרת בתוך הכבאיות.

ג'ימוֹ הגיש סיוע לכבאים, שהיו משתעלים ושרופים ונראה כי הסבל שלהם מעביר אותם על דעתם. הכבאי הראשי זירז אותו והאיץ בו לעלות עמו אל הכבאית השנייה.

"על איזה עיר אתה מדבר?" צעק ג'ימו, "תסתכל לשם. אין עיר בכלל." מהגבעה נראתה העיר ככתם צהוב, כמו מדבר. תלוליות של חול צהוב, עָשֵן. ותו לא.

הירושימה הפכה לאבק נישא ברוח.

l

קטעים מתוך פרקים 25, 26 ו-29, של "פתח מילוט" – חלק שני – "הישרדות" מתפרסם כסדרה בהמשכים במגזין "שעה טובה". פרקים אלו התפרסמו במהלך חודש אוגוסט, חודש זה מהווה נקודת ציון ובמקומות רבים בעולם מקדישים אותו ללימוד נושא האטום. ביפן זהו חודש של זיכרון.

תודתי נתונה לניצולי הפצצה "היבּקוּשָה", ועדי ראייה, ששיתפו אותי בחוויות מסמרות השיער שלהם, ועל פי סיפוריהם נבנו התיאורים שלעיל. רשימת תודות מפורטת וכן ביבליוגרפיה, יבואו בספר, בעת שייצא לאור.

כל הזכויות שמורות.

מודעות פרסומת

24 מחשבות על “תמיד נזכור את הירושימה – תיאור

  1. פראזניק

    אהההה! אפסותו של אדם! אהההה! הרוע שבבן אנוש.

    ואין לזה גבול, ואין לזה קץ. וברגע שנוצרה הפצצה, על ידי אנשים שרצו לבלום את היטלר, התגלמות הרוע, היה ברור שהיא תנוצל נגד מישהו.

    ואז זה כבר ויכוח: היה צריך להשתמש בפצצה או לא? היא הייתה מחויבת המציאות או לא? היא הצילה חיי מליוני יפנים שהיו נהרגים בפלישה, או שהיפנים היו מוכנים להכנע כבר קודם? ויכוח עמוק, אין ספק. אבל הוא לא ישנה את המציאות: בני אנוש הם הדבר הנורא ביותר שקרה לעולם (וגם אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לו).

    הירושימה היא נר תמיד, לטמטום האנושי, לרוע, לתוצאות כבוד מטורף, לנסיונות לשלוט על עמים אחרים, לטירוף קיצוני – ולמלחמה, שרק האדם מסוגל לנהל נגד עצמו.

    ההיסטוריה, כך נראה, היא סאגה מתמשכת של השמדה עצמית. אנחנו ממשיכים אותה בהתלהבות, טרם נהפוך גם אנחנו לכתמי דיו מעוצבים על נייר, או לביטים נעים על מסך.

    ולו תזעק האנושות, ישמע קולה: הצילוני מעצמי!

    ואין מציל.

  2. אסור לשכוח ש:
    א. יפן פתחה בסידרה של מהלכים מלחמתיים שהיו מלווים במיליוני קורבנות בכל דרום מזרח אסיה, ברצח לשמו, באונס ובשאר מעשי אלימות כלפי אוכלוסיה אזרחית וללא שום הצדקה.
    ב. טוקיו הוחרבה במאות פצצות נפל"מ שהותירו אותה שרופה לא פחות. התיאור הפאסטורלי של הילדה התמימה המשחקת ופתאום נופל עליה רוע משמים הוא לכן קצת פתטי.
    ג. גם היפנים עצמם, בכל היכלות הזיכרון לאירוע הפצצה מתחילים את ההיסטוריה ברגע הטלת הפצצה עצמה ונוטים לשכוח את השנים האומללות שקדמו לאירוע.
    ד. מה באמת ההבדל בין ריסוק עיר בגיחות הפצצה רבות או בגיחת הפצצה אחת? למי שמתחת זה משנה משהו? הרי גם דרזדן בגרמניה נמחקה, וזה בסדר?
    ה. מעשה הנבלה האמתי לא היה הירושימה אלא דווקא נגסקי ולא בגלל היפנים הסובלים אלא בגלל דרך קבלת ההחלטות האמריקאית. שם לא הייתה הכוונה להטיל את הפצצה על העיר האזרחית אלא על מתקני הנמל והתעשיה שהיו בנמל. בגלל עננות לא הצליח הטייס לזהות את הנמל אז הוא הטיל אותה על העיר. חוץ מזה שמראש היא הייתה מיותרת רק שמכיוון שהיא פותחה בטכנולוגיה שונה מהפצצה של הירושימה היה "צריך לבדוק" אם גם זטכנולוגיה הזו "עובדת".

    אלימות מלחמתית היא פסולה אבל כשמסתכלים אחורה על אירועי עבר מן הנכון הוא להביט בתמונה כולה ולא להוציא אירוע אחד מהקשרו.

  3. ק. צטניק

    לפנים אהבתי להתבודד הרחק מישוב בני-אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יוצר את הפטריה כי אם אני ואתה.

    האדם!

  4. פראזניק

    יואב,

    את אותו תיאור אתה יכול, בשקט, להעביר לטוקיו, ללונדון או לסטאלינגראד. זה כלל לא משנה.

    הנורא אינו פרט זה או אחר. הנורא הוא המלחמה עצמה; האדם והתנהגותו, או, נכון יותר לומר: מדינות והתנהגותן, שכן יש להן הנטיה לגלות את הרוע שבאדם.

    ואחרי הכל: פצצת האטום שונה מפצצות אחרות. היא אינה מאות אלפי פצצות נפאלם שהוטלו בגלים גלים של מפציצים. היא פצצה אחת, שידעו בדיוק כמה היא רעה, ויש דעות שידעו שאפשר בלעדיה, אבל החליטו להטיל אותה.

    למיטב ידיעתי, נגאסקי היתה יעד משני, בעוד היעד הראשי לא היה הנמל, אלא עיר אחרת, אותה לא הצליח הטייס לזהות בשל עננות.
    ונגאסקי הייתה דווקא האנטי תזה לקיצוניות היפנית, אם איני טועה.
    אבל זה ענין שולי. הכל ענין שולי. המרכזי הוא המלחמה, הרוע, האנושיות שמאפשרת צמיחת היטלרים, וטוגו'אים, וסטאלינים ושאר חולרות אנושיות.

    תרשה לי לקנח בציטוט של צ'רצ'יל? (בסביבות 1921) "כל הזוועות של כל הזמנים כונסו יחדיו, ולא רק צבאות אלא אוכלוסיות שלמות הוטלו לתוך הקלחת. המדינות המעורבות, הנאורות ורבות העצמה, הגיעו לא בלי יסוד, למסקנה שעצן קיומן הונח בכף הקלע. אומות ושליטים לא פסלו כל מעשה, אם סברו שיסייע להם לנצח. גרמניה, שפרצה את סכרי התופת, הובילה את מסע האימים; אבל צעד אחר צעד הלכו בעקבותיה האומות הנואשות – שהפכו בסוף לנוקמות – שהתקיפה. כל זוועה כנגד האנושות או המשפט הבינלאומי נענתה בנקם, שהיקפו היה גדול יותר ומשכו ארוך יותר. שום הפסקת אש והידברות לא מיתנו את התגוששות הצבאות. הפצועים גוועו בין הקווים, ההרוגים הרקיבו אל תוך הקרקע. אניות סוחר, אניות נייטרליות ואניות בית חולים טובעו בימים, ומי שהיו על סיפוניהן הופקרו לגורלם או נקטלו בנסיונם למלט את חייהם בשחיה. נעשה כל מאמץ להרעיב אומות שלמות עד כניעה, בלי התחשבות במין ובגיל. ערים ושכיות-אמנות נמחצו באש ארטילרית. פצצות הוטלו מהאויר בלא אבחנה. גז רעיל בצורותיו השונות חנק וחרך חיילים. אש נוזלית הותזה עליהם. אנשים נפלו מהאויר אחוזים בלהבות, או טובעו, לעתים אט אט, בין נחשולי ים אפלים. רק מצבת הגברים הגבילה את כח הלחימה של הצבאות. אירופה וחלקים גדולים של אסיה ואפריקה היו לשדה קרב ענקי, שעליו, לאחר שנים של לחימה, לא צבאות אלא אומות שלמות נשברו ונסו. וכשתם הכל, נותרו העינוים והקניבליות שני האמצעים היחידים שהמדינות התרבותיות, המדעיות והנוצריות נמנעו מלנקוט; יעילותם ממילא היתה מפוקפקת". (מצוטט אצל מרטין גילברט, "וינסטון ס. צ'רצ'יל").

    לא. השאלה אינה פאציפיזם מול לחימה. די ברור שאם מישהו מאיים עליך, אתה צריך להגן על עצמך; שאם מישהו מאיים על העולם, חובתך לבלום אותו.

    יתכן אפילו שההפצצות של בעלות הברית על גרמניה היו הכרחיות (הן לא היו כאלה. זה די ברור), זה אינו אלא תוצאה. תוצאה של הרוע האנושי. בין אם הרוע הזה הוא גרמני, אמריקני, רוסי, יפני או בריטי. זה לא משנה.

  5. שיכחה

    שמבוסס על חוויה.

    לא נזכור את הירושימה כי לא חווינו אותה. ניזכור את הזכרונות של אלה שחוו אותה . ולא נזכור זכרון של אדם אחד שחווה את הירושימה פעם אחת וזוכר אותה פעם אחת בזיכרון האחד שלו. ניזכור אלפי זיכרונות של אלפי אנשים שחוו אלפי הירושימות. סלט שלם של זכרונות יהיה לנו במוח, סלט אדם עם רוטב דם בתחבושות קטשופ

  6. יש על זה ויכוח ? לפחות ברמה הפילוסופית יש רק מיעוט שמעדיף את המלחמה, הסבל והרוע וגם זה רק לצד השני כמובן ולא בשבילי.

    רק מה? איך משיגים את המטרה הזאת זאת כבר שאלה אחרת.

    אני לא מכיר על בוריים את נאומי היטלר בבגרמנית, אבל נדמה לי שהוא הצעיד בהבטחותיו את האומה הנבחרת אל עבר עתיד טוב יותר, לא? סטלין עשה את אותו הדבר. מה עם מאו? היה שונה? או כל גורם סבל וזוועות אחר במהלך ההיסטוריה. היה מי מהם שהצהיר שהוא מצעיד את ההולכים אחריו לסבל וחורבן?

    זיכרון השואה היהודית, זיכרון אימי הפצצה האטומית, זיכרון השמדות עם פה ושם או כל זיכרון היסטורי אחר, כאשר הוא יוצא מהקשרו, הוא מאבד את המשמעות שלו. זה בייחוד כאשר הטכנולוגיה העומדת לרשות האדם הולכת ונעשית מורכבת יותר ויותר והמין האנושי חייב ללמוד לשלוט בה בתהליך ארוך ומייגע של התבגרות, למידה והפקת לקחים. אלו לא יופקו מבלי שתהיה הבנה אמיתית של משמעויות החורבן והסבל ושל הגורמים להם.

    לכן, כל מה שאני מנסה לומר זה "דע את ההקשר". אל תנתק אירוע אחד כאילו הוא איננו שייך למציאות שיצרה אותו.

  7. פראזניק

    עם זה אני מסכים איתך הסכמה מלאה.

    (ולגבי הפוסט עצמו: זה די מחויב המציאות. לומר "עשינו דברים רעים", לא בדיוק עוזר להחדיר למודעות האנושית שאכן עשינו דברים כאלה. לכן מתמקדים באירועים בודדים. בין אם מדובר בהפצצת גרניקה, לונדון, לנינגרד, דרזדן, טוקיו או הירושימה ונגאסקי. פצצות אטום, דווקא משום עצמתן ודרך פעולתן השטניות משהו, הן נקודות מזעזעות יותר.
    ושים לב: מי שהופך כאן לקרבן אלה המון העם, האנשים הפשוטים שאכן לא השתתפו בפועל במלחמה (גם אם תמכו בה), לא הצבא או המדינאים שהם, בעצם, האחראים על התוצאה הזו: פצצת-אטום-שנופלת-בבוקר-די-בהיר.)

  8. נעלם מקו האופק

    בכלל וכלל ברואי החומר נחלקים הם באופן אישי לטוב ולרע
    ישנם טובים יותר וטובים פחות.במבט היקפי ועמוק , נוכל לראות שבכל חפץ חומרי, קיימים שימושים טובים, ורעים. לדוגמא
    באבן אפשר לבנות בנין מפואר גורד שחקים או סתם לעצב כלי אומנותי בפיסול באבן. אולם את אותה אבן אפשר להטיח בפרצופו של מישהו ו"להרוג". וכן הלאה. כמות הטוב שבכל דבר הינה גם למעשה תמרור אזהרה לכמות הרוע שקיימת בו ודוגמא קלאסית זו הינה האטום כוח האנרגיה למטרות שלום שטמון בו הינו עצום "אך"! כמות ה ר ו ע שטמונה בו גדולה לאין שיעור אה ויש גם מישהו שחווה זאת על בשרו קוראים לה
    אה.. "רגע".. אה נזכרתי "הירושמה
    נמצא איפה שתורת היחסות בין הטוב לרע שקיימת בכל בראוי החומר היא בעצם הבחירה בן טוב לרע שניתנה לאדם בלבד והוא בבחירתו קובע אם לטוב או ח"ו לרע וע"ז נאמר בחר בטוב מעלה את כל הבריאה עמו בחר ברע מוריד את הבריאה כולה עמו לירכתי ……..

  9. סיסו

    ספר כזה ענק ומדהים -זה הדבר היחיד שהיה חסר לך??
    אם קראת את ספריו האחרים, בטוחני שהיית רואה את כל ההשקעה במחקרים ובאמינות הדברים שהוא כותב. לא ממש צריך ביבלוגרפיה.
    לדברים שהוא ממציא הוא קורא **טכנו מיתוסים**, אז הקטע הזה הוא בוודאי לא המצאה.

  10. הושמט משיקולי הוצאה לאור.

    מבדיקה מקיפה שערכנו עלה, שלקורא החרדי הממוצע אין שום עניין בעשרה עמודי ביבליוגרפיה, רובה בלועזית, או ברשימת תודות.

    כמובן שיש את האחוז הבודד של הקוראים שכן חפצים בכך, אבל הרוב הוא המכריע.

  11. יהודה

    היפנים הינם אכזריים ביותר אם לא הפצצה אטומית המלחמה היתה נמשכת ואני בטוח שאם אחד מכם היה לוחם במלחמת העולם השניה היה רוצה שיטילו עוד כמה פצצות

  12. eych katav nachman? "zo hayta milchama shel tsava mul tsava" eych ata mashve bichlal?!?!behirushima hutla ptsatsa al ezrachim chapim mipesha! veani lo medaber al "hibakusha" , et ze vaday lo haya be"perl-harbor" .

  13. המאפר

    זה עוד צעד לא קטן בכלל בהבאת הגאולה…
    ‏)והרי צריך שימותו הגויים שאינם מגיעים להכרה בהקב"ה(
    ולכן אהי ממש לא מודאג או עצוב ממה שקרה שם!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s